פרשת וארא – מכת כינים

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | וארא, חומש שמות, עלון בית החולים

כינים סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-400 מינים. הכינים הן טפילים חיצוניים המתקיימים ממציצת דם של יונקים ועופות. אין להן כנפיים וגופן שטוח. לחלק מהמינים אין עיניים או שהן מנוונות. גפי הפה מורכבות משלושה דוקרנים: העליון משמש למציצה והתיכון להפרשת רוק. הכינה מותאמת לסוג פונדקאי מסוים, ונדיר למדי שזן אחד של כינה יהיה טפיל לכמה מיני יונקים.

בפרשת השבוע מתחיל תיאורן של מכות מצרים, המגיעות בעקבות סירובו של פרעה מלך מצרים, לשלח את בני ישראל מארצו. המכה השלישית, היא מכת כינים, "ויאמר ד' אל משה, נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם…" (שמות ח' י"ב-ט"ו). במהלך מכה זו, מלאה הארץ בכינים והן רחשו על עפר הארץ, ועל האדם והבהמה "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים" (שם,שם). מכה זו, כמו קודמותיה דם וצפרדע מאתגרות את החרטומים, מקור המילה "חרטומים" בביטוי המצרי "חרי טפ", שפירושו: כוהן "קורא" – כוהנים שהיו ממונים על הפעולות המאגיות (המכשפות), שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית. חרטומי מצרים נזכרים במקרא בהקשר של מעשי נסים ונפלאות, כמכשפים חכמים המסוגלים לפענח חלומות (סיפור חלום פרעה, בראשית מ"א פס' ח') או לבצע להטים מרשימים כפי שמתואר בתחרות בין החרטומים לבין משה ואהרון, שידם כמובן הייתה על העליונה, לאחר הצלחתם של משה ואהרן להפוך מטה לתנין נאמר "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים, ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם…" (שמות ז' ח'). מעניינת העובדה שדווקא מכת כינים מתישה את כוחם של חרטומי מצרים, שלא יכלו לעשות כמותם בלהטיהם, דווקא במכה זו מכריזים החרטומים 'אצבע אלוקים היא', הסבר לכך מובא משמו של הפרופ' א.ש. יהודה, המביא במאמרו "שעבוד ישראל במצרים', לדבריו 'אצבע אלוקים' היה למשל ולשנינה במצרים, לציין איזה מאורע או במקרה איום הבא במסתרים מבלתי יכולת לגלות את מקורו ולהעביר את הרעה, והנה אם כי הכינה הייתה מצויה באדם ובבהמה, לא הייתה מצויה לא בכוהנים וגם לא בשוורים ובפרות שקדושות הן בעיניהם, כל אלה נשמרו מכל משמר להיות נקיים וגלוחים לבלי תדבק הכינה בבשרם, והנה בא משה והשליט את הכינה הטמאה בכל אדם ובכל בהמה לרבות הכוהנים והפרות הקדושות, בכך הייתה זו 'אצבע אלוקים' מעשה שאין אדם יכול להתגדר בו ולהתחרות עם האלוקים.

קיימים שלושה סוגים של כינים שחיות על גופם של בני אדם: כיני ראש- בדרך כלל נמצאות בשיער, בעיקר על העורף ומאחורי האוזניים. כיני ערווה- בדרך כלל נמצאות באזור הערווה. אולם ניתן למצוא אותן גם על שיער הפנים, על הריסים, על הגבות, בבית השחי, על שיער החזה ובמקרים נדירים על הראש. כיני גוף- חיות ומטילות ביצים בתפרי הבגדים. כיני הגוף נמצאות על הגוף רק כשהן ניזונות.

שני עקרונות חשובים נלמדים ממכות מצרים. העיקרון הראשון, הכרת הטוב, עיקרון זה נלמד מן העובדה שאת שלושת המכות הראשונות, דם, צפרדע וכינים ביצע אהרון ולא משה "אמר ר' תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: 'המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור- לא ילקו על ידיך… עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי – אינו דין שילקה על ידך', לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן. (שמות רבה פר' י', אות ד'-ז'). דרשה זו מדגישה את מידת הכרת הטוב אפילו כלפי גורמים דוממים. על אף שלמי היאור ולעפר מצרים אין תחושות ורגשות, הדרשה מלמדת שמצדו של האדם ראוי לו שלא לפגוע בגורמי הטבע שסייעו לו בעבר, על מנת לחנך עצמו למידת הכרת הטוב. עם זאת, דרשתנו מדגישה כי אין בהכרת הטוב של משה כלפי מי היאור ועפר מצרים, בכדי למנוע את עצם המכה – אלא שראוי שאדם אחר יבצעה בפועל. עיקרון מנחה נוסף, מידה כנגד מידה – עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהינו מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ש"כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין דף צ' ע"א) זהו "המודל הסטנדרטי" של עם ישראל. מדוע דווקא כינים? כי כינים הינם טפילים, קרי, חייהם תלויים בניצולם את הקורבנות שלהם בהם נדבקו, ואין להם חיים עצמאיים לאחר שהם מופרדים מהגופות שאליהם התחברו. המצרים הפכו להיות הטפילים שמצצו את דמם של בני ישראל וחיו על חשבונם. ולכן, הקב"ה הביא עליהם את מכת הכינים — מידה כנגד מידה. נימוקים נוספים המצרים כפו על בני ישראל לאסוף עפר ללבנים – ולכן הפך העפר לכינים. המצרים מנעו מבני ישראל לרחוץ מהטינוף שדבק בהם בעבודתם- ולכן לא הצליחו להתנקות מהכינים שדבקו בהם. עם ישראל נמשל לעפר "ושמתי זרעך כעפר הארץ",  ומכיוון שניסו לפגוע בהם, נענשו בעפר שהפך לכינים.  (שמות רבה פר' י' אות ז', תנא דבי אליהו רבה פ"ח).

כינת הראש היא חרק טפיל שגודלו כגודל גרגר שומשום ואורכו רק כ-3 מילימטר. לכינת הראש הבוגרת יש שש רגליים וזוג צבתות שתפקידן לתפוס את השערה בחזקה ובכך לאפשר לכינה לשרוד על הראש. הכינה חיה בן שבוע לחודש על שער ראשו של האדם, ובטווח הזמן הזה היא מתקיימת ממציצת דמו של המארח זאת על ידי פציעת עור הקרקפת, ליצור פתח פתוח ולמצוץ את הדם בין ארבע לחמש פעמים ביום,

ההלכה מתירה להרוג בשבת את כיני הראש, כי הן אינן פרות ורבות. ואילו המחקר המדעי מסקנתו הפוכה – לכינים יש זכר ונקבה, הכינה מטילה ביצים, ומהן בוקעות כינים צעירות, כדרך בעלי חיים. בדורות האחרונים ניתנו כמה פתרונות לסתירה בין הטעם להלכה זו לבין מסקנת המדע. במשנה מובאת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: "ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגים את המאכולת בשבת (רש"י מאכולת – כינה) דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין (שבת דף י"ב ע"א). התלמוד בבארו את דברי המשנה מביא את דבריו של רב יוסף הסובר שכינה היא מין שאינו פרה ורבה (שם, דף י"ד ע"א), ועל כן קובע התלמוד כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל תלויה בשאלה האם חייבים על הריגת ברייה בשבת כשזו אינה פרה ורבה, ומשום מלאכת צד, או שאין חייבים, בית שמאי ולאחריהם ר' אליעזר אוסרים הריגת כינה בשבת, ואילו חכמים החולקים סוברים, שכל מין שאינו פרה ורבה אין חייבים על הריגתו בשבת. מדברי רב יוסף למדו גדולי הפוסקים שהכינים אינן פרות ורבות ומכאן שמותר להרגן בשבת "המפלה כליו בשבת מולל את הכינין וזורקן. ומותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה" (רמב"ם, הל' שבת, פר' י"א ה"ג, ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעי' ט'). הוויכוח בין הפוסקים, האם לאמץ את מסקנות המחקר המדעי ולשנות את ההלכה הנדונה על פיהן, החל באנציקלופדיה 'פחד יצחק' כ- 35 שנה לאחר פרסום מחקרו של ההולנדי אנטוני ון לאובנהוק שגילה את מחזור החיים של הכינה (בשנת 1683), של אקרית ושל נמטודה. ובכך הצליח להפריך את התיאוריות המקובלות אז בדבר התהוות ספונטנית של יצורים חיים. ר' יצחק למפורטי כתב בספרו "…דבזמנינו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכול בעל חי יהיה מה שיהיה הווה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, אם כן שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר זה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו לדבריהם, כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע…דלאו כל מילי דאתאמרו בגמרא מפי קבלה הם, אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה, דאם לא כן למה להם להודות, היה להם להתחזק בקבלתם ולא לשוב מפני כל ראיות אומות העולם…" (פחד יצחק, מע' צידה האסורה, דף כ"א ע"ב). בקיצור, מה שאמרו חז"ל שהכינים נולדים מן הזיעה איננה תורה מן השמיים אלא מסקנת חקירה אנושית מוטעית, וכיון שנתברר שטעות היתה בידי חז"ל ובאמת נולדים הכינים מזכר ומנקבה ולא מן הזיעה, עלינו להודות לחכמי אומות העולם ולהימנע מלהרוג כינים בשבת.

כינה מסוגלת להטיל כ-200 ביצים במשך חייה (30 יום). בזמן הטלת הביצה, הכינה מפרישה מהחלק האחורי בגופה חומר אשר מדביק את הביצה לשערה. הביצה צריכה טמפ' של 30 מעלות צלזיוס ו-70-80% לחות, כדי להתפתח (תנאים אלו ניתן למצוא בסביבת הקרקפת). תוך פרק זמן של 7-9 ימים, היא בוקעת ומתפתחת כינה קטנה העוברת עוד שני גלגולים עד לשלב הבגרות.

מסוגיא זו של הריגת הכינים, שבה המציאות הטבעית בת זמנינו לכאורה אינה מתאימה עם דברי חז"ל, נבוא לדון במקומות נוספים בהם מצאנו כי הטבעים השתנו מכפי שהיה בזמן חז"ל, ומתוך כך יש לבדוק כיצד יש לנהוג להלכה ולמעשה בזמנינו בדברים אלו. בתלמוד נאמר שאין לאכול בשר עם דג ביחד מחשש סכנת צרעת (פסחים דף ע"ו). וכן נפסק בשולחן ערוך בשני מקומות,  בהלכות דברים האסורים מפני הסכנה, ובהלכות סעודה "בין בשר לדגים חובה לטל, משום דקשה לדבר אחר [צרעת] וחמירא סכנתא מאסורא" (יו"ד סימן קט"ז ס"ב, או"ח סי' קע"ג סעי' ב'). אולם כבר כתבו אחרונים שבזמנינו אין סכנה כל כך כי בכמה דברים נשתנו הטבעים. "דאפשר דבזמן הזה אין סכנה בבשר ודגים דחזינן בכמה דברים שבש"ס שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא קין מזיק דנשתנה הטבעיות וגם הכל הוא לפי טבע הארצות" (מגן אברהם [הובא במשנ"ב סי' קעג ס"ק ג']. ואולם יש פוסקים שכתבו שבדין האסור מפני הסכנה גם בזמנינו יש להחמיר (שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע'). הרמב"ם העלה שיצאנו מחומרת הסכנה התלויה בדבר זה (מובא בשו"ת חת"ס סי' ק"א). מקור נוסף להקל מובא בספרות האחרונים ולפיה באלף החמישי בטלה הסכנה (שו"ת מהרשד"ם ח"ד סי' קכ"ד בשם ספר הקנה). סיבה נוספת להקל העובדה שאין סכנה בכל הדגים אלא דווקא בדג של מין בשם 'ביניתא' (ספר באר שבע סי' ל"ח). דין נוסף במסכת מועד קטן מובא שעדיף לאכול דגים לאחר שעבר זמן מצידתם, מאשר דגים טריים בשעה שניצודו. וכבר ציינו שם התוספות כי "בזמן הזה אין תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון". וכתבו תוספות "ושמא נשתנו [הטבעים] כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה" ( תו"ס שם ד"ה כוורא). הלכה נוספת המובאת בהלכות דברים הנוהגים בסעודה "אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים, ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה" (שו"ע או"ח סי' קע"ט סעי' ו'). וגם כאן הביא המשנה ברורה את דברי המג"א, שבזמנינו אין מקפידים על כך, כי נשתנו הטבעים (משנה ברורה שם ס"ק י"ח).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד