כינים (שם מדעי: Phthiraptera), סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-400 מינים. הכינים הן טפילים חיצוניים המתקיימים ממציצת דם של יונקים ועופות. אין להן כנפיים וגופן שטוח. לחלק מהמינים אין עיניים או שהן מנוונות. גפי הפה מורכבות משלושה דוקרנים: העליון משמש למציצה והתיכון להפרשת רוק. החדק נוצר מהשפה העליונה שעליה שיניים קטנות האוחזות בפונדקאי בעת המציצה. הכינה מותאמת לסוג פונדקאי מסוים, ונדיר למדי שזן אחד של כינה יהיה טפיל לכמה מיני יונקים. ישנם סוגים רבים של כינים.

בפרשת השבוע מתחיל תיאורן של מכות מצרים, המגיעות בעקבות סירובו של פרעה מלך מצרים, לשלח את בני ישראל מארצו, בניגוד לציווי הא-ל שנמסר לו על ידי משה. המכה השלישית, היא מכת כינים, "ויאמר ד' אל משה, נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם…" (שמות ח' י"ב-ט"ו). במהלך מכה זו, מלאה הארץ בכינים והן רחשו על עפר הארץ, ועל האדם והבהמה "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים" (שם,שם). מכה זו, כמו קודמותיה דם וצפרדע מאתגרות את החרטומים, מקור המילה "חרטומים" בביטוי המצרי "חרי טפ", שפירושו: כוהן "קורא" – כוהנים שהיו ממונים על הפעולות המאגיות (המכשפות), שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית. חרטומי מצרים נזכרים במקרא בהקשר של מעשי נסים ונפלאות, כמכשפים חכמים המסוגלים לפענח חלומות (סיפור חלום פרעה, בראשית מ"א פס' ח') או לבצע להטים מרשימים כפי שמתואר בתחרות בין החרטומים לבין משה ואהרון, שידם כמובן הייתה על העליונה, לאחר הצלחתם של משה ואהרן להפוך מטה לתנין נאמר "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים, ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם…" (שמות ז' ח'). מעניינת העובדה שדווקא מכת כינים מתישה את כוחם של חרטומי מצרים, שלא יכלו לעשות כמותם בלהטיהם, דווקא במכה זו מכריזים החרטומים 'אצבע אלוקים היא', הסבר לכך מובא משמו של הפרופ' א.ש. יהודה, המביא במאמרו "שעבוד ישראל במצרים', לדבריו 'אצבע אלוקים' היה למשל ולשנינה במצרים, לציין איזה מאורע או במקרה איום הבא במסתרים מבלתי יכולת לגלות את מקורו ולהעביר את הרעה, והנה אם כי הכינה הייתה מצויה באדם ובבהמה, לא הייתה מצויה לא בכוהנים וגם לא בשוורים ובפרות שקדושות הן בעיניהם, כל אלה נשמרו מכל משמר להיות נקיים וגלוחים לבלי תדבק הכינה בבשרם, והנה בא משה והשליט את הכינה הטמאה בכל אדם ובכל בהמה לרבות הכוהנים והפרות הקדושות, בכך הייתה זו 'אצבע אלוקים' מעשה שאין אדם יכול להתגדר בו ולהתחרות עם האלוקים.

קיימים שלושה סוגים של כינים שחיות על גופם של בני אדם: כיני ראש- בדרך כלל נמצאות בשיער, בעיקר על העורף ומאחורי האוזניים. כינים נפוצות בעיקר בקרב ילדים בגילאי הגן ובית הספר היסודי. גם מבוגרים יכולים להידבק בכינים, במיוחד כאשר הם גרים עם ילדים.  כיני ערווה- בדרך כלל נמצאות באזור הערווה. אולם ניתן למצוא אותן גם על שיער הפנים, על הריסים, על הגבות, בבית השחי, על שיער החזה ובמקרים נדירים על הראש. כיני גוף- חיות ומטילות ביצים בתפרי הבגדים. כיני הגוף נמצאות על הגוף רק כשהן ניזונות.

שני עקרונות חשובים נלמדים ממכות מצרים. העיקרון הראשון, הכרת הטוב, עיקרון זה נלמד מן העובדה שאת שלושת המכות הראשונות, דם, צפרדע וכינים ביצע אהרון ולא משה "אמר ר' תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: 'המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור- לא ילקו על ידיך… עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי – אינו דין שילקה על ידך', לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן. (שמות רבה פר' י', אות ד'-ז'). דרשה זו מדגישה את מידת הכרת הטוב אפילו כלפי גורמים דוממים. על אף שלמי היאור ולעפר מצרים אין תחושות ורגשות, הדרשה מלמדת שמצדו של האדם ראוי לו שלא לפגוע בגורמי הטבע שסייעו לו בעבר, על מנת לחנך עצמו למידת הכרת הטוב. עם זאת, דרשתנו מדגישה כי אין בהכרת הטוב של משה כלפי מי היאור ועפר מצרים, בכדי למנוע את עצם המכה – אלא שראוי שאדם אחר יבצעה בפועל. עיקרון מנחה נוסף, מידה כנגד מידה – עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהינו מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ידעו חז"ל ואישרו עבורנו שאכן חוק אחד מסביר את הכול, ש"כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין דף צ' ע"א) זהו "המודל הסטנדרטי" של עם ישראל. מדוע דווקא כינים? כי כינים הינם טפילים, קרי, חייהם תלויים בניצולם את הקורבנות שלהם בהם נדבקו, ואין להם חיים עצמאיים לאחר שהם מופרדים מהגופות שאליהם התחברו. המצרים הפכו להיות הטפילים שמצצו את דמם של בני ישראל וחיו על חשבונם. ולכן, הקב"ה הביא עליהם את מכת הכינים — מידה כנגד מידה. נימוקים נוספים המצרים כפו על בני ישראל לאסוף עפר ללבנים – ולכן הפך העפר לכינים. המצרים מנעו מבני ישראל לרחוץ מהטינוף שדבק בהם בעבודתם- ולכן לא הצליחו להתנקות מהכינים שדבקו בהם. עם ישראל נמשל לעפר "ושמתי זרעך כעפר הארץ",  ומכיוון שניסו לפגוע בהם, נענשו בעפר שהפך לכינים.  (שמות רבה פר' י' אות ז', תנא דבי אליהו רבה פ"ח).

כינת הראש היא חרק טפיל שגודלו כגודל גרגר שומשום ואורכו רק כ-3 מילימטר. לכינת הראש הבוגרת יש שש רגליים וזוג צבתות שתפקידן לתפוס את השערה בחזקה ובכך לאפשר לכינה לשרוד על הראש. צבעה של הכינה הבוגרת אפור-חום ולעיתים משתנה גם לאדום, בהתאם לזמן שבו אכלה את הארוחה האחרונה. הכינה חיבה בן שבוע לחודש על שער ראשו של האדם, ובטווח הזמן הזה היא מתקיימת ממציצת דמו של המארח זאת על ידי פציעת עור הקרקפת, ליצור פתח פתוח ולמצוץ את הדם בין ארבע לחמש פעמים ביום,

ההלכה מתירה להרוג בשבת את כיני הראש, כי הן אינן פרות ורבות. ואילו המחקר המדעי מסקנתו הפוכה – לכינים יש זכר ונקבה, הכינה מטילה ביצים, ומהן בוקעות כינים צעירות, כדרך בעלי חיים. במשנה מובאת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: "ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגים את המאכולת בשבת (רש"י מאכולת – כינה) דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין (שבת דף י"ב ע"א). התלמוד בבארו את דברי המשנה מביא את דבריו של רב יוסף הסובר שכינה היא מין שאינו פרה ורבה (שם, דף י"ד ע"א), ועל כן קובע התלמוד כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל תלויה בשאלה האם חייבים על הריגת ברייה בשבת כשזו אינה פרה ורבה, ומשום מלאכת צד, או שאין חייבים, בית שמאי ולאחריהם ר' אליעזר אוסרים הריגת כינה בשבת,  ואילו חכמים החולקים סוברים, שכל מין שאינו פרה ורבה אין חייבים על הריגתו בשבת. מדברי רב יוסף למדו גדולי הפוסקים שהכינים אינן פרות ורבות ומכאן שמותר להרגן בשבת "המפלה כליו בשבת מולל את הכינין וזורקן. ומותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה" (רמב"ם, הל' שבת, פר' י"א ה"ג, ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעי' ט'). בדורות האחרונים ניתנו כמה פתרונות לסתירה בין הטעם להלכה זו לבין מסקנת המדע. הוויכוח בין הפוסקים, האם לאמץ את מסקנות המחקר המדעי ולשנות את ההלכה הנדונה על פיהן, החל באנציקלופדיה 'פחד יצחק' כ- 35 שנה לאחר פרסום מחקרו של ההולנדי אנטוני ון לאובנהוק שגילה את מחזור החיים של הכינה (בשנת 1683), של אקרית ושל נמטודה. ובכך הצליח להפריך את התיאוריות המקובלות אז בדבר התהוות ספונטנית של יצורים חיים. ר' יצחק לאמפורטי כתב בספרו "…דבזמנינו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכול בעל חי יהיה מה שיהיה הווה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, אם כן שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר זה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו לדבריהם, כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע…דלאו כל מילי דאתאמרו בגמרא מפי קבלה הם, אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה, דאם לא כן למה להם להודות, היה להם להתחזק בקבלתם ולא לשוב מפני כל ראיות אומות העולם…" (פחד יצחק, מע' צידה האסורה, דף כ"א ע"ב). בקיצור, מה שאמרו חז"ל שהכינים נולדים מן הזיעה איננה תורה מן השמיים אלא מסקנת חקירה אנושית מוטעית, וכיון שנתברר שטעות היתה בידי חז"ל ובאמת נולדים הכינים מזכר ומנקבה ולא מן הזיעה, עלינו להודות לחכמי אומות העולם ולהימנע מלהרוג כינים בשבת.

כינה מסוגלת להטיל כ-200 ביצים במשך חייה (30 יום). בזמן הטלת הביצה, הכינה מפרישה מהחלק האחורי בגופה חומר אשר מדביק את הביצה לשערה. הביצה צריכה טמפ' של 30 מעלות צלזיוס ו-70-80% לחות, כדי להתפתח (תנאים אלו ניתן למצוא בסביבת הקרקפת). תוך 10 ימים הביצים אשר לא יבקעו – ימותו, מאחר והשערה גדלה. שאריות הביצים נשארות דבוקות לשער ויכולת להישאר כך לתקופה של 6-8 חודשים. תוך פרק זמן של 7-9 ימים, היא בוקעת ומתפתחת כינה קטנה העוברת עוד שני גלגולים עד לשלב הבגרות.

שאלת הריגת כינים בשבת מהווה את אחד הדיונים המרכזיים בעניין שינוי הטבע וגישת ההלכה לשינוי זה, שאלה זו ניתנת לבחינה מזווית שונות, האם כאשר הטעם משתנה גם הדין משתנה. האם הכינים נחשבות כבעלי חיים מבחינה הלכתית. האם עינינו רואות את הפריה והרביה של הכינים. האם דווקא תנאי ראות אופטימליים קובעים את סף הראייה. האם ראייה דרך משקפיים, זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ שמה ראייה. הרב לאמפורטי היפנה את דבריו לרבי יהודה בריל ממנטובה, והלה השיב שחרף התמיהה המציאותית, "אין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם, ואין לזוז ממה שנפסק על פי גמרותינו, אפילו אם כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ד' דבר בנו" (מובא בפחד יצחק). אולם ר"י לאמפורטי הגיב, כי דברים אלו הם נגד הסברא. ופעמים שגם דברי חז"ל הם "מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה". ולכן לדעתו יש להחמיר ולא להרוג כינים בשבת, משום שמציאות הדברים שונה מכפי שאמרו חז"ל. כנגד דברי ר"י לאמפורטי יצא הרב דסלר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניב'ז (מכתב מאליהו, ח"ד עמ' 355 , הערה ד'), בדבריו אודות ההסברים הטבעיים של חז"ל, באומרו "שלא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר". לדברי הרב דסלר, הטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ולפעמים חז"ל נתנו הסברים לפי ידיעת הטבע שהייתה בעיניהם, אך אם בזמנינו מוכח שהמציאות שונה, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו…בעניין הכינה ההסבר קצת יותר קשה, אבל הכלל הידוע בזה שאין ההלכה מתחשבת אלא במה שמורגש לחושים. ולפי זה, אולי ניתן לומר, שמכיוון שביצת הכינה היא קטנה מאוד עד שלא היה ניתן לראותה בכלל בתקופת מתן תורה, אין ההלכה מתחשבת עמה כלל והכינה נחשבת כמתהווה מן החומר שהיא גדלה בו וניזונת ממנו, ולכן היא נחשבת לבריה פחותה ואין בה דין נטילת נשמה…וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלימה שהרי דין אמת, ואל ד' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים. הרב דסלר מסכים עקרונית לדברי ר' יצחק לאמפורטי שהמציאות מורה שכינים אכן פרות ורבות, אלא שנחלק עליו בדין. גישתו הבסיסית של הרב דסלר התולה את דבריהם של חז"ל אודות הכינים במגבלות חוש הראייה המתקשה לראות את תהליך הפרייה והרבייה של הכינים הורחב מאוד הן מצדדיו ההלכתיים והן מן הצדדים הפיזיקליים והביולוגיים במאמרו של מרדכי כסלו "ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת?" (שנה בשנה. הוצאת היכל שלמה, תשס"ב עמ' 155-166)