פרשת וזאת הברכה – ובין שני כתפיו שכן

ט״ו בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 24, 2018) | עלון בית החולים, חומש דברים, וזאת הברכה

באנטומיה, כתף הוא החיבור בין הגפה העליונה לגו. בעוד שבשימוש יום-יומי, נהוג לקרוא לאחד ממפרקי הכתף בשם כתף, נכון יותר להתייחס למערכת שלמה יותר הקרויה חגורת הכתף. לחגורת הכתף אפשרויות תנועה רבות ומורכבות, המהוות את הבסיס התנועתי ליכולת המפותחת של הגפה העליונה, לחוש ולתמרן אובייקטים במרחב. חגורת הכתף כוללת את עצם הבריח, עצם השכם ועצם הזרוע.

 

מפרק הכתף הוא הגמיש ביותר בגוף האדם, בעל התנועות הגדולות ביותר, אך יתרון זה מהווה גם חסרון כי הוא נוטה לפריקות יותר מאשר מפרקים אחרים. פריקה מלאה נוצרת כאשר ראש עצם הזרוע יוצא לחלוטין מהגלנויד (מכתש בו הוא נמצא), תת פריקה של המפרק נוצרת כאשר היציאה היא חלקית בלבד.

"כתף קפואה", או "הדבקות קופסית מפרק הכתף"- הינה תסמונת המתארת כאבים במפרק הכתף וכתוצאה מכך גם איבוד טווחים משמעותי במפרק. התסמונת יכולה להופיע כתוצאה מפציעה או ניתוח בכתף, או ללא כל סימנים מקדימים וללא חבלה כלל. בתסמונת "הכתף הקפואה" ההתלקחות וההידבקויות של קופסית המפרק גורמות למפרק גמיש ומשוחרר בצורה נורמאלית להפוך לנוקשה כאוב ומוגבל משמעותית, כאילו הכתף נדבקת או "קופאת".

אנו מבדילים בין פריקה טראומטית הנוצרת מחבלה משמעותית לכתף, ובין פריקה שאינה טראומטית, כאשר למשל תנועה לא טובה בכתף גורמת לכתף לפרוק.

פריקות מהסוג השני מתרחשות בכתפיים שמוגדרות כלא יציבות מסיבות שונות ולא בכתף בריאה.

קיימות פריקות כתף קדמיות, אחוריות ותחתונות, השכיחה היא הקדמית.

סימנים לפריקה טראומטית כוללים: כאב חד, נפיחות ודפורמציה בכתף, לעתים נימול ביד.

אבחנה: ע"י בדיקת רופא שנזקק בד"כ גם לצילום כדי לראות כוון הפריקה ולודא שאין שבר בנוסף.

טיפול : בהרדמה מקומית, טשטוש או הרדמה כללית, הרופא יבצע מניפולציה לזרוע ויחזיר את ראש עצם הזרוע למקום.

לאחר השחזור היד צפויה להיות במתלה למשך 3-4 שבועות, שלאחריהם החולה מופנה לטיפול פיזיותרפי, כדי לחזור לטווחי תנועה מלאים, וכדי לעזור למנוע פריקות נוספות.

בכל מקרה בצעירים יש סכוי משמעותי של פריקות חוזרות. לפי סדרות שונות סיכוי זה נע בין 30% ל-90%.

אם הכתף פורקת פעם שניה לאחר פריקה ראשונה חבלתית, בחולה צעיר, קיימת אינדיקציה לתיקון ניתוחי של הכתף כדי למנוע פריקות נוספות. תיקון זה נעשה בד"כ כתיקון ארתרוסקופי ללא צורך בחתך משמעותי. במקרים מיוחדים אנו מנתחים כבר לאחר פריקה ראשונה.

כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". גויי העולם הולכים ומבינים את עוצמת היהדות – התורה הקדושה. חז"ל אמרו כי אסור לגוי ללמוד תורה, אך רבים מוצאים את התרגומים לשפות שונות ולומדים מהם. מה שהם עוד לא ממש יודעים זה, שהתורה היא חכמה אלוקית קדושה, לא שכלית חלילה.

כמעט בכל בית בקוריאה הדרומית ישנו תלמוד מתורגם. האימהות הקוריאניות לומדות בו ומספרות מתוכו לילדיהן הצעירים. כן, במדינה שבה חיים קרוב ל-49 מיליוני אנשים המאמינים עדיין ב'עבודה זרה', יש אנשים שקוראים בתלמוד – או לפחות מחזיקים עותק שלו בבית.

"כך נהיה גם אנחנו גאונים"

"היינו סקרנים מאוד לגבי ההישגים האקדמיים הגבוהים של היהודים", מסביר שגריר דרום קוריאה בישראל, יאנג סאם מה, שהתארח בתוכנית "תרבות היום". "ליהודים יש אחוז גבוה של זוכי פרס נובל בכל התחומים: בספרות, במדעים ובכלכלה. זה הישג מדהים. ניסינו להבין מהו הסוד של העם היהודי? כיצד הם – יותר מעמים אחרים – מצליחים להגיע לכאלה הישגים מרשימים? איך זה שיהודים הם כל כך גאונים? המסקנה שהגענו אליה היא שאחד מהסודות שלכם זה לימוד התלמוד.

"יהודים לומדים תלמוד מגיל צעיר, וזה מסייע להם, לדעתנו, לפתח יכולות גבוהות. ההבנה הזו הביאה אותנו למסקנה שגם אצלנו צריך ללמד ילדים תלמוד. אנחנו מאמינים שאם נלמד את ילדינו תלמוד – נוכל גם אנחנו להיות גאונים. וזה מה שעומד מאחורי ההחלטה לשלב את התלמוד במערכת הלימודים בקוריאה הדרומית".

יאנג מספר כי הוא עצמו קרא בתלמוד מגיל צעיר מאוד: "זה נחשב ללימוד מאוד משמעותי", הוא מדגיש. "התוצאה היא שיש יותר קוריאנים שמחזיקים בביתם תלמוד. לי, למשל, יש שני סטים של תלמוד: את האחד קנתה לי אשתי, ואת השני קיבלתי מתנה מחמותי".

גרופים של יהודים

הקוריאנים מחבבים את התלמוד לא רק כי הם רואים בו מקדם גאונות, אלא משום שמצאו בו ערכים הקרובים לליבם.

"במסורת היהודית יש חשיבות לערכי המשפחה", מסביר השגריר הדרום-קוריאני. "רואים את זה גם היום, במנהג שלכם להתכנס בכל יום שישי לארוחה משפחתית. גם בארצי המשפחה מאוד חשובה. היחס למבוגר, הכבוד וההערכה שיש ביהדות לזקנים, מקבילים להערכה הגבוה שזוכים לה המבוגרים בארצי.

"דבר נוסף ומאוד משמעותי זה היחס לחינוך. במסורת היהודית יש חובה ללמד את הילדים, ומקדישים לזה המון תשומת לב. גם אצל ההורים הקוריאנים עומד חינוך הילדים בראש סדר העדיפויות. אני חושב שהדמיון הזה הוביל לכך שהיום אפשר לראות בארצות הברית מהגרים קוריאנים שהולכים בעקבות היהודים, ומצליחים באותם תחומים שיהודים מצליחים בהם".

 

תגיות: קוריאהגמרא

במהלך מחקרה המרתק עימתה פרופ' איריס לוין את יכולת החשיבה של ילדי תלמודי תורה חרדיים מול יכולותיהם של ילדים מבתי ספר ממלכתיים. היא חילקה אותם לארבע קבוצות גיל, הקבוצה הראשונה – ילדים בני שמונה עד עשר. השניה – בני עשר עד שתים עשרה. שלישית – שתים עשרה עד ארבע עשרה והרביעית – בני ארבע עשרה עד שש עשרה.

יחד עם ד"ר יורם דמבו הניחה בפניהם מבחנים זהים בגאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו להשתמש ביכולתם החשיבתית על פי משפטים המהווים הנחת יסוד בדרך לפתרון הבעיה. ראוי לציין כי בעוד ילדים מבתי ספר ממלכתיים עוסקים במקצוע זה, תלמידים חרדיים אינם עוסקים בו כלל ומכאן שחסרים הם את משפטי המפתח. במחקרה ביקשה לוין לבדוק האם יגלו התלמידים החרדיים את משפטי המפתח בכח חשיבתם בלבד.

במהלך השנים ליוו פרופ' לוין וד"ר יורם דמבו את קבוצות התלמידים וראה זה פלא, לאורך כל השנים, בכל המבחנים ללא יוצא מן הכלל זכו התלמידים החרדיים בתוצאות טובות יותר מחבריהם, את תוצאות מחקרם המרתק והמפתיע פרסמו השניים בביטאון "מגמות" בהוצאת הסתדרות המורים בישראל.

לאחר שסיימתי לקרוא את מחקרה המרתק של פרופ' איריס לוין החלטתי לפגוש בה. לא מפני שהופתעתי מתוצאותיו, ממש לא. תמיד ידעתי שחדות המחשבה של לומדי התורה חריפה לאין שיעור משל אחרים. החלטתי לפגוש כדי לשאול אותה על סיבת המחקר. מפני מה ראתה הפרופ' לערוך מחקר מסוג זה. מפני מה העריכה כי ישנו סיכוי שלומדי התורה יתעלו על בני גילם בחכמתם.

נפגשנו בסלון ביתה שבתל אביב, פרופ' לוין, ד"ר דמבו ואני. היא הציגה בפני את הנתונים המלאים שחלקם לא התפרסם וד"ר דמבו הסביר לי בהרחבה את שיטת הניסוי בה השתמשו במחקרם. כשסיימו את דבריהם בקשתי להבין מדוע ערכו את המחקר שכן עריכתו מעידה על השערה כי ישנו סיכוי שתלמידים חרדיים חושבים נכון יותר משאר תלמידי ישראל. למשמע שאלתי חייכה פרופ' לוין והשיבה.

"כמנהלת בית ספר לחינוך אני עוסקת בהקניית שיטות למידה שונות בעזרתן ילמדו מורי ישראל את תלמידיהם. אתה צריך להבין שמבחינה השכלתית נמדדת הצלחת החינוך בתוצאות מבחני הבגרות ובהשתלבות התלמידים בפקולטות היוקרתיות באוניברסיטה.

בצעירותי הכרתי בחור ישיבה שעזב את המסגרת הישיבתית וביקש להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נתוני הפתיחה שלו היו גרועים ביותר עד שלא היה לא סיכוי כלל. לא היתה בידו תעודת בגרות ולא היה לו כל מושג בביולוגיה. כאיש חינוך אני מוכרחה לומר כי יכולתו של בחור חסר השכלה כמותו להשתלב בפקולטה נחשקת זו הינה אפסית והיא משולה בעיני לנס, לא פחות. הוא לא התייאש, שכר מורה פרטי ולאחר שלושה חודשים ניגש למבחנים והתקבל כיום הוא משמש כרופא… זה בעלי. הנס התרחש מול עיני.

לא פעם כשנזכרתי בכך שאלתי את עצמי כיצד זה ייתכן? אנחנו עמלים שנים רבות כדי להכשיר את תלמידינו למבחני הבגרות, לאחר מכן הם עמלים כדי להתקבל לאוניברסיטה והנה קם לו בחור ישיבה בבוקר ומחליט להיות רופא כנגד כל הסיכויים ו… מצליח. איך זה קורה?. חשבתי שאולי יש משהו בשיטת הלימוד החרדית שמקנה לתלמידים משהו שהוא מעבר למידע הנלמד, כישורי למידה או משהו מעין זה.

החלטתי לנסות ובחרתי את מקצוע הגאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו יכולת חשיבה וניתוח, הסקת מסקנות ובניית כללים ומתוך שידעתי כי ילדים חרדים עוסקים במשנה ותלמוד בדרך הניתוח והפלפול הנחתי שאולי יסייע הדבר בידם וכנראה שצדקתי".

כששאלתי אותה כיצד היא מסבירה את תוצאות המחקר סירבה להשיב בטענה כי אין זה מתפקידו של החוקר לפרש את תוצאות מחקרו, טענה נכונה כשלעצמה. למען האמת גם אני די הופתעתי, הגם שידעתי כי יכולותיהם הלימודיות של ילדים חרדיים הינן מן הגבוהות ביותר לא שערתי שהדבר יוכח פעם אחר פעם ולאורך זמן רב כל כך ב"תנאי מעבדה".

כי היא חכמתכם…

את ההסבר לתופעה זו הניח לא אחר מאשר שגריר דרום קוריאה בישראל. מר מה יאנג-סאם הוזמן לאולפן הטלוויזיה הממלכתית כדי להשתתף בדיון תרבותי בזכות סרט קוריאני חדש שעלה על המרקע בישראל אלא שבמקום זאת הוא העדיף לעסוק דווקא בתלמוד… ובהשפעתו החיובית על ילדי דרום קוריאה.

כשנשאל לדעתו על הסרט החדש שלף השגריר מתיקו האישי עותק של התלמוד הבבלי בקוריאנית ואמר:"רציתי להראות לך את הספר הזה. כאן כתוב… "תלמוד" בקוריאנית. לכל משפחה קוריאנית יש לפחות עותק אחד של התלמוד ולדעתי זה יותר מאשר במשפחות ישראליות. זה מפני שהאמהות הקוריאניות רוצות לדעת איך כל כך הרבה יהודים הפכו לגאונים?"

מראיינת:"זו מחמאה גדולה…

השגריר:"או… דווקא לא… זה מפני ש – 23% מן הזוכים בפרס נובל הם יהודים, כך שהנשים הקוריאניות רוצות לגלות את הסוד והם גילו שהסוד טמון ב… ספר הזה. לכן הן קודם כל קוראות אותו ואחר כך מקריאות אותו לילדיהן ומגיל קטן".

לא מפיהם אנו חיים

למען האמת אין אנו זקוקים לאישורו של השגריר הדרום קוריאני כדי לדעת כי לימוד הגמרא מקנה לעוסקים בו יכולות נוספות מעבר ללימוד החשוב כשלעצמו. גם למחקרה של פרופ' לוין אין אנו צריכים כדי לדעת שגדולה חכמתם של ילדים העוסקים בתורה מחכמת אלו העוסקים בשבע החכמות החיצוניות הכלולות בה. יודעים אנו זאת מקדמא דנא ועל כך נאמר "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

ראוי להדגיש כי יכולת זו אינה תכלית לימוד התורה אלא פריו בלבד, לא סיבה כי אם תוצאתה, פרי זה אינו צומח על מצע לימודו אלא אם כן דבק הלומד בתורה על שום שתורת ה' היא ולא מצד החכמה הטמונה בה. לעומתו הלומדה כשאר מקצועות יפסיד פרי זה.

וכבר העיד המקובל האלקי רבי משה קורדובירו ע"ה בהקדמתו לספר "פרדס רימונים" כי שונה לימוד התורה מלימוד שאר מקצועות. ששאר מקצועות אין תכליתם אלא הידע הטמון בהם ומשידע הלומד ידיעותיהן יסתלק מן הלימוד ויכנס בעולם המעשה. מה שאין כן לימוד התורה. לימוד זה ערך עצמי יש לו. הגם שמקנה הוא לעוסק בה את ידיעות התורה ימשיך האיש התורני לעסוק בה אף כשידענה על בוריה ותהא שגורה על פיו, שכן תורת ה' היא ובלימודה הוא דבק בו ית' ממש וזו תכלית עסק התורה. וזה לשונו:

"רבים חשבו היות האותיות האלו הסכמיות ר"ל הסכימו החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור כיצד הסכימו שתהיה התנועה הנחלקת בשפתיים וכן שאר לשונות הגויים יש להם סימניות לכל הנרצה אליהם וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו להם י' סימנים… ונמצא לפי זה כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגויים ללשונם בארצותם לגוייהם. אלא שאלו הם הסכמיות אל האומה הישראל בעצת משה מפי רוח נבואיי ואלו הם הסכמת שכל הסכל שהמציא להם כך ויעלה לפי זאת ההסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גלוי כוונת המדבר. כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שאין הכוונה שיהיה הספר ההוא רפואה כלל אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בעניין הרפואה וכאשר יבין האדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא יישאר בספר ההוא תועלת כלל…. ולפי זה יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר ולא ישלים נפש בלימודו כלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה אלא אדרבא אבד זמנו במה שיזיקוהו ולא יועילהו. כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחתיו ולא יועילהו כיון שלא למד ממנו שום לימוד וכן דעתם בענייני התורה שהכוונה גלוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש ומי שלא ידע ענייני דרושיה לא יגיענו תועלת בלימודה ח"ו. וזהו מן הנמנע כי וודאי דברי תורה הם משיבת נפש וראיה ממה שחוייבנו בהשלמת התורה שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וזה מורה על שלימות התורה ושיש לה פנימית והעלם ורוחניות וחיות

אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה צריך שיהיה כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם ובדבר הזה ייטב הבל תורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר. ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור. ואין צריך לומר זה אלא אפי' מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון בביאורו אלא הוא מתעסק במקרא לבד גם לו יש שכר טוב בעמלו".

הבדל עצום יש בין לימוד החכמות החיצוניות לבין לימוד התורה, קובע רמ"ק ז"ל. לימוד החכמות החיצוניות אינו ערך בפני עצמו וכל תכליתו להעביר את ידיעות הכותב אל מוחות של הלומד. לאחר שיידע הלומד את סודות החכמה על פה פטור הוא מלעסוק בלימודה שכן קנויה לו בדעתו ואם יתמיד בלימודה אין זאת אלא כדי שתלא תשתכח ממנו.

לעומת זאת, שינון התורה ולימודה שני צדדים לה. האחד לימוד המעשה והשני הדביקות בנותן התורה. לימוד המעשה דומה בעיקרו ללימוד החכמה, שעל ידי לימוד ההלכה המעשית יודע האדם כיצד עליו להנהיג עצמו בעולמו של הבורא ומשיידע ההלכה על בוריה שוב אין הוא צריך ללימוד, אם יתמיד בלימודה אין זאת אלא כדי שלא תשתכח ממנו.

הצד השני של לימוד התורה הוא הדביקות. לפי שתורת ישראל מהווה את גילוי רצונו יתב' בעולמנו, העוסק בה דבק ברצונו יתברך ואין זה משנה כלל אם יודע הוא את התורה או אינו יודעה. שתכלית לימוד זו אינה הידיעה אלא הדביקות וזו אינה נתונה לידיעות כלל וכלל.

אמור מעתה: החפץ לידע את מצוות התורה יתמיד בלימודה עד שידעם על פה, משיהיו שגורים על פיו יפסיק מלימודו. לימוד זה כלימוד חכמה חיצונית הוא ולא יקנה לבעליו את חכמת התורה אלא את ידיעתה בלבד. לעומתו, העוסק בשינונה של תורה מתוך אהבתו לנותן התורה יתמיד בה גם כשידענה התמדה זו היא המקנה לעוסקים בתורה את חכמתם הרבה.

משנה תורה לשם מה?

חומש דברים נקרא בפי חז"ל "משנה תורה". על הסיבה לכך כבר עמד הרמב"ן בביאורו לתורה וזה לשונו:" "הספר הזה ענינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל… ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה, שכבר ביאר אות' להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות וכו'".

מדבריו עולה כי ספר זה מכונה "משנה תורה" על שום המצוות שנשנו בו פעם נוספת וזאת כדי לזרז את בני שיראל על קיומן.

לעומת זאת הנצי"ב זצ"ל בהקדמתו לחומש דברים מבאר את הכינוי "שמנה תורה" בדרך שונה. לשיטתו אין מובנה של המילה "משנה" – חזרה שנית אלא לשון שינון. וזה לשונו:

"ומשום שכלל זה הספר ועיקרו בא להזהיר על עמל התורה לפרש דקדוקי המקרא וזהו תלמוד. וכל המוסר וריבוי דברים שהיה משה רבנו מוכיחם הכל בא לזה התכלית שיקבלו על עצמם עול התלמוד… משום הכי נקרא שמו "משנה תורה" לשון שינון של תרה… ואמנם ראש וסוף התוכחה שבזה הספר הוא על החזקת החוקים ומשפטים שהוא התלמוד בישראל. אשר ממנה תוצאות חיי האומה והיהדות בכלל ועל זה נכרת הברית השני בערבות מואב ובהר גריזים… להקים את דברי התורה. וממנה יתד ופינה למוסרי אנשי המעלה, הן מי שזכה לתורה ולעמלה, הן מי שברכו ה' להחזיקה בקיומה וכילכולה ועל זה נקרא זה הספר משנה תורה לשנן חרבה ולהשיב מלחמתה של תורה שערה ובזה תהי לנו עוז ואורה".

בשינון התורה מבקש משה ללמד לבני ישראל את סוד חכמת התורה. להורותם כי שונה חכמת התורה משאר חכמות. ששאר חכמות לא נועדו אלא להקנות ללומדיהן את ידיעתן, מה שאין כן חכמת התורה. גם אם יידע הלומד את התורה כולה על פה עדיין יידרש הוא לשננה כפי שלימד משה לישראל בערבות מואב. שינונה של תורה עמל התורה הוא והוא שמביא את העמלים בה לדביקות בבוראם ומשה למדו. לפי שיודע היה משה את תורת ה' על פה ואף על פי כן שיננה לפניהם כדי ללמדם כי חכמת התורה אינה נקנית אלא בעמל ובשינון.

חכמה אלוקית זו בחינת גבירה יש לה בעיני שאר חכמות חיצוניות הבטלות מולה כשפחה בעיני גבירתה, וכבר ידענו שאין לה לשפחה אלא מה שגבירתה העניקה לה ועל כן העוסקים בשינון התלמוד ובפלפולו זוכים גם לשאר חכמת ופרופ' לוין תוכיח ושגריר דרום קוריאה יסביר.

מה שהשגריר לא יודע היא העובדה שרובם המכריע של זוכי פרס נובל היהודים כלל לא הכירו את התלמוד הבבלי או הירושלמי ולפיכך לא בעטיו זכו לחכמתם ומפני מה זכו בה ? משום שסבותיהם וסבות סבותיהם עסקו בתלמוד זה במשך אלפי שנים ואפשר שהחכמה אותה שאבו מתוכו הועברה לנכדיהם בתורשה על אף שלא עסקו בו כמותם. לפי שטבעם של "גנים" שפעמים ומדלגים הם על דור או שניים ואז מתעוררים מחדש. והוכחה לדבר. אם תבקרו בישיבות לבעלי תשובה ותגלו את מספרם תדעו אל נכון שדילגו הגנים התלמודיים כמה דורות ושבו לביתם הטבעי.

         

                                                                                   השחפת

שחפת היא מחלה זיהומית מדבקת הנגרמת על ידי חיידקים. הפגיעה האופיינית לשחפת היא בריאות אך היא יכולה להשפיע גם על חלקים אחרים בגוף. המחלה נישאת באוויר כאשר ההדבקה מאדם לאדם נגרמת באמצעות שיעול של אדם חולה. שחפת היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר למוות בכל הגילאים ברחבי העולם. כ-95% מהמקרים בעולם שאובחנו כהדבקות בשחפת וכמוות כתוצאה ממנה היו במדינות העולם השלישי. כיצד השפיעה מגפה זו והתפשטותה על פסיקת ההלכה?

פרשת השבוע היא אחת משתי פרשות בהן מופיעות ברכות וקללות הנקראות בשם "תוכחות". אחת בספר ויקרא, ואחת בספר דברים, הפרשה פותחת בברכות "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם…." (ויקרא כ"ו, פס' ג'-ד'). וממשכיה בקללות "אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי…" (שם, שם, י"ד-ט"ו). כיוון שנכרתו עם עם ישראל שתי בריתות אחת בסיני ואחת בערבות מואב טרם כניסתם לארץ, על כן מופיעות הברכות והקללות פעמיים, זו שבספר ויקרא חותמת את ברית סיני, נאמרה בגוף ראשון, ובסופה נאמר: "אלה החקים והמשפטים והתרת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני…" (שם, שם, מ"ו). התוכחה השנייה שבספר דברים, באה לחתום את ברית ערבות מואב, זו נאמרה בגוף שני, על ידי משה הפונה לעם: "אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב…" (דברים, כ"ח, ס"ט). חז"ל העירו כי מספר הקללות שבספר דברים (98) כפול מזה שבספר ויקרא (48). ייתכן ולאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, משה מבין שיש צורך להאריך יותר ולפרט את השלכותיה של הפרת הברית. הרמב"ן האריך לבאר את התקבולת ההיסטורית של פרשיות הקללות בשני המקומות, ואלו דבריו: "האלות האלה (=בחקותי) ירמוז לגלות ראשון…אבל הברית שבמשנה תורה (=כי תבוא) ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו…" (רמב"ן ויקרא כ"ו, ט"ז). הרמב”ן טוען שיש התאמה מדויקת בין פסוקי התוכחה של פרשתנו לבין המאורעות של חורבן בית ראשון והחזרה לציון בתחילת ימי בית שני. כמו כן, יש התאמה בין פסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא לבין חורבן בית שני והגלות שכדבריו “אנו נמצאים בו היום”. לדוגמא, העונשים המוזכרים בפרשת התוכחה כאן, כמו: חרב, חיה רעה, דבר, רעב וגלות- מוזכרים כעונשים שבאו על ישראל לפני חורבן בית ראשון כפי שמתואר בספר ירמיה (ל"ב, כ"ד). בקשר לגאולה מהחורבן של בית ראשון אומר הרמב”ן שלא תהיה מחילה גמורה וגם לא קיבוץ נדחיהם, אלא- זכירת הברית וחזרה של חלק מהעם. לעומת זאת בתוכחות של פרשת כי תבוא מדובר על “גוי מרחוק מקצה הארץ” וגם “גוי אשר לא תשמע לשונו”, נבואות המתאימות לרומאים שהחריבו את בית המקדש השני והגלו את עם ישראל

מחולל המחלה הוא חיידק השחפת שנקרא מיקובקטריום טוברקולוזיס, חיידק מסוג מתג, שנתגלה על ידי הרופא הגרמני רוברט קוך ב-24 במרץ 1882. מתג זה חי גם בבקר וגם באדם. בעולם המערבי הייתה ירידה מתמדת במספר מקרי השחפת לאורך המאה ה-20, אך מגמה זו נבלמה בעשרים השנה האחרונות, בעיקר עקב העלייה במספר החולים מדוכאי החיסון. בהדבקה הראשונית החיידק חודר לריאה, שם הוא עשוי ליצור מוקד. משם ההתפשטות היא אל קשרי הלימפה בשערי הריאות. מן הריאה יכול להיות פיזור של החיידק לכל הגוף.

מחלת השחפת מוזכרת בשני המקומות. בתוכחה בפרשתנו נאמר:  "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ" (שם, שם, ט"ז). פרוש רש"י למחלה: "חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז (בועות), דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה" (שם). לדעת רש"י שחפת היא מחלה של התייבשות הבשר ושינוי צורתו, כבועה הנגרמת מכוויה לאחר שהנפיחות יורדת והעור שינה מראהו באנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "שחפת, קדחת" כותב לגבי פירוש רש"י, על פי תיאור זה (של רש"י), הכוונה למצב הגופני הירוד ביותר לאחר רעב ממושך; וראה שבת (ל"ג, א'), אחת הצורות של הדרוקן מתאימה לבצקת הכללית בזמן רעב. הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (פר' ה' , ה"א), משייך את מחלת השחפת לקבוצת מחלות שמשחיתות את העור. הרש"ר הירש (=שמשון בן רפאל הירש,1808-1888) מסביר שמחלת השחפת מאופיינת בחולשה גדולה: " 'השחפת' – נגזר משורש שחף שהוא קרוב לסחב ולסחף. שחפת היא מצב של חולשה שבה אדם כביכול נגרר ונסחב. הוא סוחב את עצמו באדמה ואין לו כוח לשאת רגליו בהליכה מאוששת". ע"פ תיאור זה נראה שהכוונה לכל מחלה המתישה את הגוף עד כדי מוות. הרס"ג (=רבי סעדיה גאון, 882-942) מפרש: "שחפת – חמא אלסל" והכוונה לחום המרזה את הגוף ומכלה כוחותיו. ב"תורת כהנים" ההסבר למחלה שונה: "את השחפת-יש לך אדם שהוא חולה ומוטל המיטה ובשרו שמור עליו, תלמוד לומר 'את השחפת'-מלמד שהוא נשחף; או עיתים שהוא שחוף, אבל נוח לו ואינו מקדיח, תלמוד לומר 'ואת הקדחת'-מלמד שהוא מקדיח; או עיתים שהוא מקדיח, אבל סבור בעצמו שיחיה, תלמוד לומר 'מכלות עיניים'; הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה, תלמוד לומר 'ומדיבת נפש' " (על הפסוק הנ"ל, פרשה א', פרק ד'). לפי המדרש אין מדובר בפסוק במחלות שונות שתבאנה בנפרד, אלא על מחלה אחת שיש בה מכיליון הבשר, החום הגבוה, הדיכאון והייאוש.

ההיסטוריה של מחלת השחפת מתחילה בימי קדם, ומקורה כנראה מהבקר. נתגלו שרידי גופות בני אדם קדמונים שסבלו משחפת, מסביבות שנת 4000 לפנה"ס. בהודו המחלה הייתה נפוצה מסביבות שנת 2000 לפנה"ס. כמה צורות של המחלה היו קרוב לוודאי ידועות ליוונים הקדמונים. היפוקרטס, הרופא היווני הקדום, מזהה את שחפת הריאות כמחלה נפוצה באותה התקופה, ורוב הזמן – גם קטלנית. למעשה – עד שנת 1839 כלל לא קראו לה שחפת.

בתפיסה המקראית מוזכרים חולים ומחלות, והואיל ומחלות מלוות את חיי האדם , אך טבעי הדבר שבחיבור המוקדש לחיי האדם יוזכרו מחלותיו, בפרט שיש לא-ל מקום חשוב במחלות אלו. ניתן לומר כי במקרא יש לא-ל תפקיד כפול, במי שמיטיב ומרפא "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך" (שמות ט"ו כ"ו), וזאת בהקשר של ריפוי, המתקת מי מרה. לעומת גישה זאת, הרי שהא-ל המיטיב ומרפא מתואר בנשימה אחת גם כא-ל נוגף. "והסיר ד' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך" (דברים, ז', ט"ו). בשתי רשימות של מחלות, המובאות בפרשת הברכות והקללות, שפע של מחלות, שבהן השתמש הא-ל כעונש על ישראל החוטאים. השמות של המחלות במקרא התבארו במחקר המודרני באופן חלקי בלבד. לאחר הדבר מופיעה רשימה בת שבע מחלות: "יככה ד' בשחפת ובקדחת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון…" (דברים כ"ח, כ"ב). לא מעט מחלות מתאימות לתיאור זה, מחלה בה הגוף 'נשחף', היינו החולה מאבד משקל. יש לא מעט סיבות לראות ב"שחפת" המקראית את מחלת הסרטן, ודי לציין כי האבחנה בין הסרטן לשחפת לא נעשתה לפני 1882, עת גילו כי השחפת נגרמת מזיהום בקטריאלי. (עיין במאמרו של פרופ' מאיר בר-אילן, 'על המחלות הקדושות', קורות ט"ו (תשס"א-תשס"ב) כ'-ס"ב). ספרות ההלכה לדורותיה מהווה מאגר לשמות רבים של מחלות שהוזכרו בה בזיקה לסוגיות הלכה שונות ומגוונות. פיזורם של התחלואים והמחלות במאות רבות של חיבורים. ספרות השו"ת, ההלכה והמנהג, מציעים לפנינו חומר רפואי ריאלי למכביר, הדיונים אודות המחלות עוסקים בקשת רחבה של תחומי הלכה, כגון, כשרות, שבת ומועדים, דיני קידושין וגיטין, תפילה ועוד. המחלות נזכרות במגוון שפות, להגים וניבים, שמות המחלות מבטאים את שפת האזור או המדינה של החכם העוסק בסוגיה, ולעיתים את הניב הספציפי שבו דיברו בקהל עדתו.  פוסקי ההלכה תיארו את המחלה על פי ידיעותיהם והבנתם. לעיתים תיאורי המחלה הם ספרותיים ולא רפואיים-מקצועיים, למעט תלמידי חכמים ששימשו גם כרופאים והכירו את רזי הרפואה הקדומה. (עיין במאמרו של הרב ד"ר אברהם אופיר שמש, מילון שימושי לשמות מחלות בספרות הרבנית של ימי הביניים והעת החדשה, אסיא, חוברת פ"א-פ"ב, עמ' 128-144).

מנתונים שנמסרו באתר משרד הבריאות עולה, כי ארגון הבריאות העולמי מעריך כי בשנת 2011 חלו בשחפת 8.7 מיליון איש, בעיקר בדרום מזרח אסיה, באפריקה ובאזור המערבי של האוקיינוס השקט. בישראל, במהלך שנת 2011 דווח על 417 חולי שחפת חדשים, בשיעור היארעות של 5.3 ל-100,000 תושבים. מרבית החולים החדשים (89.4%) נולדו מחוץ לישראל, בעיקר במדינות אנדמיות (=בעלי תפוצה גיאוגרפית מצומצמת לשטח קטן יחסית) למחלת השחפת. בקרב ילידי ישראל, שיעור החולים החדשים הוא 0.56 ל-100,000 תושבים.

שאלות שונות הובאו בפני פוסקי ההלכה בקשר עם מחלת השחפת, הרב יצחק וויס נשאל: "הנה זוג של בני תורה ששניהם היו במחנות הריכוז, ושניהם נחלו שם במחלת שחפת הריאה ל"ע, ועכשיו נתרפאו ב"ה לגמרי, אלא שנשארה חולשה אצל האשה, ונולדו להם שני נערים, שהם בריאים לגמרי, אח"כ נולדה להם בת, שנחלה ר"ל במחלת לב, עד שבמשך שנה ומחצה, הוצרכה לחיות תחת מסווה אקסיגן, וגם עכשיו עודנה חולה מסוכנת, ולהרופאי' אין עצה לדוויה, אח"כ נולדה להזוג הזה עוד בת עם אותה מחלת לב, והיא מתה אחר איזה חדשים, יש לחשוש שיש כאן מום בירושה אצל ההורים, או אפשר הענין בא מצד חולשת האשה, שהיא חלושה מאד, בכן שואלים אם מותר להם לעשות דבר למנוע הריון עכ"ל…". ותשובת הרב להתיר לבני הזוג למנוע היריון (שו"ת מנחת יצחק חלק ג' סימן כ"ו). הרב עוזיאל נשאל  "האם מותר לחולה שחפת לאכול בשר חזיר, מתוך אמונה שזה מהווה רפואה למחלה ? בתשובות בחן הרב את שלושת היסודות להיתר מאכלים אסורים לחולה תשובה: "כלל גדול הוא בדין זה, שאין מתרפאין באיסורין דאורייתא בדרך אכילה ושתיה או בדרך הנאתן, אלא בשלושה תנאים יסודיים, והם : א) חולה שיש בו סכנה. ב) רפואה ידועה או על פי מומחה ; ג) שאין להשיג רפואה זאת בהיתר כמו באיסור". אומנם הגדיר הרב את מחלת השחפת כמחלה שיש עמה סכנה "לענין מחלת השחפת, שאע"ג שאינה מחלה מסוכנת… מכל מקום הואיל וחוסר הטפול מביא לידי סכנת מיתה או אפילו מיתה קרובה, הרי היא בכלל מכה שבחלל הגוף, שנקראת מחלה מסוכנת לענין שבת ולענין רפוי במאכלות אסורות". אך ביחס לתנאי שני שתהא הרפואה ידוע ובדוקה כתב: "מכל האמור יוצא לדין, שאין מרפאין בדבר האסור אלא על פי רופא מומחה… אבל רפואה שהיא מקובלת על פי השמועה, או אפילו מפי נסיון אין מתרפאין בה אלא בדבר המותר ואין בזה משום דרכי האמורים, אבל לא בדבר שהוא אסור מן התורה או אפילו מדרבנן". ולסיכום: א) מחלת השחפת… בכל זאת היא בכלל מחלה מסוכנת… ולכן מתרפאין בכל דברים שמרפאין, אפילו אם הם אסורים מן התורה ואפילו בדרך הנאתם. וזה בשני תנאים : 1) שרופא מומחה או מדע רפואי מצוה רפואה זאת, שהתאמתה בנסיו, ושחולה זה הוא נגוע במחלה זאת ; 2) שלא מצויה לפנינו רפואה אחרת דומה לה… לפיכך נראה לי ודאי, שאסור להתרפא באכילת בשר חזיר" (שו"ת משפטי עוזיאל, מהדו"ת, חיו"ד, ח"א, סי' כ').

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד