פרשת ויגש – כוחה של בשורה

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש בראשית, עלון בית החולים, ויגש

                           בשורה

דחק, עקה, הוא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה. המונח מציין תחושת מצוקה הנובעת מפגיעה במצב האיזון (הומאוסטזה), של האדם, כתוצאה מגירוי חיצוני מוחשי ופיזי או פסיכולוגי, המתקיים בתודעתו או במחשבתו של האדם, שנתפס כמאיים על השלמות הפיזית או הנפשית שלו, ישירות או בעקיפין.

בפרשת השבוע מגיעה לסיומה הסאגה המשפחתית. עשרים ושתיים שנה חלפו מאז הביאו אחי יוסף, לאביהם יעקב, את כתונת הפסים כשהיא טבולה בדם "ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף"(בראשית ל"ז ל"ג). תגובת האב בשעתו למחזה קורע הלב "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים"(שם ל"ז ל"ד), בכל אותם שנים מאן יעקב להינחם "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם…"(שם ל"ז ל"ה), והנה לאחר חלוף כל אותן שנים רבות מגיעה בשורה טובה ממצרים "… ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם, ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים…"(שם, מ"ה כ"ה-כ"ו), למרבה הפלא יעקב מסרב להאמין "…ויפג לבו כי לא האמין להם" (שם מ"ה כ"ו) לשאלה מדוע סירב להאמין ניתנו תשובות שונות "נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים…"(רש"י שם), רש"י מסתמך על המדרש שביאר את חוסר האמון של יעקב באחים כעונש "…תני ר' חייא מה טיבו של בדאי הזה אפילו אומר דברים של אמת אין מאמינים אותו…" (בראשית רבה פרשה צ"ד אות ג'), כלומר, מי שהוא בדאי עתיד לשלם על כך, בשעתו כשהביאו לפניו את כתונת יוסף כשהיא טבולה בדם האמין להם וזעק בדמי לבו "טרף טרף יוסף", ומה חשבו האחים כעת שלאחר עשרים ושתיים שנה שוב יאמנו דבריהם ומיד כשיאמרו לאביהם "עוד יוסף חי", יקום יעקב מאבלו? הכתוב ממשיך ומתאר את המאמצים הקדחתניים לשכנעו "וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם"(שם מ"ה כ"ז). לשון הפסוק קשה, אם סירובו להאמין נבע מחוסר האמון שהיה עליהם לעמול קשות כדי להשיבו, בתיאורים, בסיפורים, ואף בראיות ממשיות בדוגמת עגלות שנשלחו על ידי יוסף לשאת את אביהם בהם למצרים, הרי שסופו של אותו תהליך היה אמור להסתיים במילים הבאות 'ויאמין יעקב אביהם', האמון שב, מדוע נאמר "ותחי רוח יעקב אביהם" מילים שנלקחו מתחום אחר לגמרי?

אחד התחומים המסקרנים ביותר ברפואה הוא זה הדן ביחסי הגומלין בין הנפש והבריאות הפיסית, כיצד דחק פסיכולוגי או חברתי, יכול להשפיע על התפתחות מחלה או על היכולת להיחלץ ממנה. הגוף נשלט על ידי שתי מערכות עצביות – המערכת המעוררת, והמערכת המרדימה – המנמיכה ומרסנת את קצב פעילות הגוף, כדי להגיע לאיזון הנכון עלינו להפעיל את שתי המערכות.

פרשנים קשרו בין התיאור המאוחר יותר "ותחי רוח יעקב אביהם", לבין התגובה הראשונה "ויפג לבו כי לא האמין להם", וכך כותב הרמב"ן "…ויפג לבו שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה העניין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום…והנה נפל הזקן כמת ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזהו טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם" (שם מ"ה כ"ז), כלומר, חוסר האמון לא נבע מן הספקות המכרסמים בלב, אלא מעוצמת רגשות השמחה עד ששקע בעילפון ורק לאחר ששבה אליו הכרתו האמין. הסבר קרוב אך שונה מובא בספורנו "…נתעלף וחסרה קצת דפיקת לבו ורוחו ממה שהיה קודם…מדאגת לבו בהזכירם את יוסף… לפיכך …לא אבדה רוחו אחר כך כשהאמין, כמו שיקרה בעת השמחה הפתאומית הממיתה…."(שם), כלומר, העילפון נבע מעצם הדאגה והגעגועים העמוקים שהתעוררו מחדש, בכל עת שדברו אודות יוסף מיד צפו ועלות כל אותן רגשות כאילו שהאירוע קורה שוב, העובדה כי לא הספיק לשמוע את הבשורה הטובה במלואה אלא שקע בדאגתו היא זו שגוננה עליו עד ששב להכרתו, אילו היה שומע מיד את הבשורה המשמחת "עוד יוסף חי", הייתה פורחת נשמתו לבלתי חזור. במדרש ישנו תיאור דומה אודות אשתו של רבי חנניא בן חכינאי שנעדר מביתו שלוש עשרה שנה וכשחזר לביתו ללא הודעה מוקדמת פרחה נשמתה, ושבה אליה רוחה רק לאחר שהתפלל ובקש "..רבונו של עולם עניה זו, זו שכרה לאחר י"ג שנה שהמתינה לי באותה שעה חזרה נפשה לגופה…" (ויקרא רבה פרשה כ"א ח').

ניסוי בחיות מעבדה וחשיפתן לגירוי שלילי כמו גרימת כאב ונזק גופני, לימד על חלוקה לשלושה שלבים: הראשון, הגוף נכנס למוכנות. השלב השני, התמודדות מול הגירוי וניסיון להכריעו, המשך ניסיון של מנגנוני הגוף להעניק עוד ועוד משאבים חיוניים כדי להתאים את היכולות לצורך ולהתגבר על הסכנה. שלב שלישי, אפיסת כוחות, שלב בו אוזלים משאבי הגוף להתמודד עם מצב הסכנה ולתפקד כראוי.

את המילים "ותחי רוח יעקב אביהם" דרשו חז"ל על חזרתה של רוח הקודש אל יעקב "...רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה, שנאמר: 'ותחי רוח יעקב אביהם'. (מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן, פר' ל'). בהקדמה למסכת אבות ובמורה נבוכים, מסביר הרמב"ם כי ישנם מצבים נפשיים בהם לא ניתן להתנבא ולהשיג השגות עליונות. אגב כך, מבאר הרמב"ם מדוע עזבה רוח הקודש את יעקב אבינו, ומדוע חזרה אליו דווקא בשעת הבשורה: "…לפי שמצאנו מקצת פחיתויות המידות (אשר) ימנעו הנבואה לגמרי: ככעס, אמרו: 'כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו…. וכדאגה והיגון, לפי שיעקב אבינו, כל ימי אבלו על יוסף – נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שבושר בחייו, אמר: 'ותחי רוח יעקב אביהם', ואמר התרגום (אונקלוס), המפרש העניינים המקובלים ממשה רבנו: 'ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון'. ולשון החכמים: 'אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה' (שמונה פרקים, פרק ז'), כלומר, כעס ועצבות מונעות את הנבואה מהאדם באופן מוחלט. במקום אחר הרמב"ם ביאר את סיבת הסתלקות השכינה מיעקב אבינו "וכבר ידעת כי כל כוח גופני יחלש וילאה ויפסד לעיתים ויבריא לעת אחרת, וזה הכוח המדמה, כוח גופני בלא ספק. ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בזה, כבר ידעת אימרתם, אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהיפקד יוסף" (מורה הנבוכים ח"ב פל"ו). הרמב"ם את השמחה לא רק כתנאי מקדים לחלות השפע על האדם, אלא גם כתוצר הנובע משפע זה: "..אבל ככל שנחלשים כוחות הגוף ואש התאוות דועכת, מתחזק השׂכל ומתפשט אורו ומזדככת השׂגתו, (האדם) שׂמח במה שהשׂיג…" (מורה נבוכים, ח"ג פר' נ"א), השמחה אם כן, מלבד היותה תנאי הכרחי לשפע ההשגות השכליות, מהווה גם כן תוצר מהותי של השגות אלו.

בזמן החשיפה לאירוע הטראומטי המערכת הנפשית מוצפת בגירויים שאותם היא אינה יכולה להכיל ולעבד. הגירויים הללו מדי פעם שבים וחודרים למרכז התודעה בצורתם המקורית, הנפגעים חווים מחדש את האירוע הטראומטי באופן פיזי או נפשי, ממש כאילו הוא קורה שוב ושוב. מצבים כאלו מוגדרים כהפרעות פוסט טראומתיים.

אמירת אמת הינה ערך עליון ביהדות, פיקוח נפש עליו נאמר "כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", הוא ערך עליון יותר, כשקיימת התנגשות בין שני ערכים, אמירת האמת מצד אחד, וערך חיי האדם ומניעת נזק מצד שני. ובהתנגשות זאת, לעיתים ערך חיי אדם גובר ומתיר לסטות מן האמת. לשאלה האם צריך לומר לחולה את כל האמת, חלק מן האמת או שמא מותר לשקר לו, טוען המשפט העברי כי אמירת האמת אינה חזות הכול אלא אמצעי לשרת מטרה, וקיימת נטייה לא לספר לחולה האנוש על מצבו. השיקולים מבחינה הלכתית, שיש להביא בחשבון בשעת ההחלטה אם לגלות לחולה את רצינות מחלתו הם: א. מתן אפשרות לחולה להתפלל. ב. מתן הזדמנות לחולה לעשות חשבון נפש, לחזור בתשובה, להתוודות ולתקן מעשיו, כדי לזכות בחיי העולם הבא. ג. מתן אפשרות לחולה המוטל על ערש דווי, לצוות לביתו ולמשפחתו על רכושו ועל יתר ענייניו, ולדאוג לתלויים בו וליורשיו. ד. האפשרות שידיעת המצב – ביחוד לגבי חולה עם סיכוי, ולו הקלוש ביותר להבריא, תמריץ את החולה להתגבר על מחלתו ותביא לידי אימוץ כוחותיו הפיזיים והנפשיים, דבר שיעודד את הבראתו או אפילו רק יקדם את הארכת חייו, כי חיי שעה גם הם בבחינת עולם מלא. הרב בצלאל שטרן ממלבורן- אוסטרליה, כותב כי גם אם אין תרופה למחלה, שערי תפילה לא ננעלו ואלו יכולים להועיל. יש למנוע מן החולה ידיעה שתייאש אותו. לעומת זאת כאשר החולה יודע שמחלתו רצינית ומסוכנת אין להטעותו על ידי אשליה וכי בתוך זמן קצר יחלים. כי אם ידע את מצבו המסוכן, יתאמץ יותר בתפילתו ואולי ייוושע (שו"ת 'בצל החוכמה'- חלק שני).  (עיין במאמרה של פרופ' חוה טבנקין, אמירת אמת לחולה, לאור סעיף 13 בחוק זכויות החולה, רפואה ומשפט, גיליון 22, ניסן תש"ס (אפריל 2000) ). ההלכה אוסרת להודיע לחולה על מות קרובו כדי שלא תיטרף דעתו, אין קורעים את בגדיו, כמו כן אין להספיד או לבכות בפניו שמא ישבר ליבו (ע"פ שו"ע יו"ד של"ז סעי' א'), איסור זה האחרון של בכי ומספד בפניו, לדעת הב"ח והש"ך נוגע גם למת שאינו קרובו, כיוון שרואה שמספידים ובוכים על פלוני שחלה ומת חושש גם הוא לקיצו הקרב (באר היטב שם), מדברים אלו הסיק בעל ערוך השלחן  "ומזה יש ללמוד שאסור לגרום שום צער לחולה ויראו לשמח לבבו בכל היכולת" (יו"ד סי' של"ז סעי' ב').

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד