פרשת ויגש – סיכון מחושב

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש בראשית, עלון בית החולים, ויגש

במחקר שהתפרסם לאחרונה נבדקה השפעת הגן "מונואמין אוקסידאז", המצוי בכרומוסום X על נטילת סיכונים. המחקר מראה קשר ברור בין נטיות התנהגותיות כלפי סיכון לבין הגן הספציפי, משתתפים עם וריאנט פעיל במיוחד של הגן נטו בבירור להעדיף הימור מאלו המשתתפים עם וריאנט פחות פעיל של אותו גן שנטו להימנע מלקיחת סיכונים גדולים, כיצד מתייחסת ההלכה לשאלת לקיחת סיכון?

בפרשת ויגש מגיע העימות בין יהודה ליוסף אל שיאו ואל הכרעתו "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני…כי כמוך כפרעה" (בראשית מ"ד י"ח). הטקסט המקראי מטבעו אינו חושף את כל מה שהתרחש, חכמינו במדרש מתארים את המאבק בין שני האחים "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, כי הנה המלכים, זה יהודה ויוסף, עברו יחדיו, זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה…"( בראשית רבה פרשה צ"ג) וברש"י "ואל יחר אפך" מכאן אתה למד שדבר אליו קשות…"כי כמוך כפרעה", אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך"(שם). בשלושה אירועים המתרחשים במקומות שונים ומובדלים בזמן, מתגלה מעורבותו של יהודה כמי שנוטל חלק מרכזי בדרמה ההולכת ומתפתחת. אירוע ראשון מתרחש בדותן (בראשית ל"ז י"ח-כ"ז) ומסתיים במכירת יוסף לישמעאלים על פי עצת יהודה. אירוע שני מתרחש בבית יעקב כשיהודה מצליח להסיר את התנגדותו של אביו לצרף את בנימין אל אחיו היורדים מצריימה (שם מ"ג א'-י'), ואירוע שלישי מתואר בארמונו של יוסף (שם מ"ד י"ד-י"ט). בשלושת האירועים יהודה הוא הגורם להובלת השינוי והתפנית במהלך העניינים, הוא המוביל את האחים להחלטה שאין טעם בהריגת יוסף "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" (שם ל"ז כ'), בתבונתו מציין בפני האחים את היות יוסף אחיהם ובשרם, ופגיעה בו כפגיעה בעצמם. הוא שמצליח לשכנע את יעקב כי יערוב אישית לבנימין ויתחייב להחזירו בשלום ליעקב. באירוע השלישי יהודה פונה לרגשותיו של יוסף, בתארו את הקשר העמוק שבין בנימין לאביו, ומה יקרה לאב במידה ויפרידו ביניהם, יהודה הופך את המילה "אב זקן" המופיעה בנאומו 14 פעמים למילה מנחה מתוך ידיעה שגם העיקש בבני אדם לא יוכל לעמוד מול סבלו של אב זקן המתגעגע כל חייו לבנו האהוב שאבד, את נאומו הוא מסיים בזעקה קורעת לב "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (שם מ"ד ל"ד), (עיין 'קווים לדמותו של מנהיג', דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן,  מספר 579).

לקיחת סיכונים משמשת ככוח מניע וחיובי, מבלי נוטלי הסיכונים הייתה האנושות קופאת על שמריה. תנופת הגילוי והחידוש הייתה מועטה. החיים המודרניים, לא מחו את הצורך בריגושים, המוצאים את ביטויים בדרכים שונות. נטילת סיכון במובן הפסיכולוגי, מוגדרת כהחלטה המתבצעת תחת רמות שונות של אי-ודאות, כאשר תוצאות נטילת הסיכון אינן ידועות מראש או נתונות ליד המקרה ותלויות לעיתים במזל.

מדוע יוסף מתאכזר ומתנכר לאחיו בצורה כל כך קשה, מדוע לא טרח להודיע לאביו כי עודנו חי, ובכך היה חוסך סבל רב מאביו. שאלה זו הקשה הרמב"ן, "כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקידו ונגיד בבית שר גדול במצרים. איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרובה לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיע לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון? (רמב"ן בראשית מ"ב פס' ט'). אברבנאל הקשה אף בצורה חריפה יותר: "למה התנכר יוסף לאחיו…והלא היה זה לו עוון פלילי, בהיותו נוקם ונוטר כנחש.." (שם) על השאלה הנזכרת, השיב הרמב"ן באמרו שפעל יוסף מתוך שכנוע עצמי שהוא שליחו של ד' בקיום הבטחתו לאברהם ו"הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת" (רמב"ן שם), יוסף ידע שהחלומות הם בגדר נבואה הצפויה להתגשם. הוא חש שהוא ממלא תפקיד העתיד להסתיים רק בהתגשם החלומות ובהשתחוויית אחיו לו, לרבות אביו, דבר שלא היה יכול להתקיים בארצם, ולכן עדיין לא הגיע המועד לחשוף את זהותו ולשלוח כתב לאביו. ר' יצחק עראמה תקף בחריפות את הסברו של הרמב"ן: "ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת לו בשיתקיימו, ואף כי תהיה לו תועלת, לא היה לו לחטוא כנגד אביו, והחלומות – הנותן חלומות, יגיש פתרונם…" (בעל העקדה פרשת מקץ, שער כ"ט), לא יתכן שאדם יצער את אביו ויגרום סבל כבד לאחיו, והכול רק בכדי להגשים חלום שחלם. משום כך מבקש ר' יצחק עראמה להסביר את התנהגותו של יוסף כמונעת מכוחם של שיקולים ריאליים-טקטיים. כל זמן שהיה יוסף בבית אדוניו, לא מצא יוסף כל תועלת בשליחת מכתב לאביו, מכתב זה לא היה מקל מצער אביו, בידעו שבנו שבוי, ואין אפשרות לשנות את מצבו, ואף היה גורם לסכסוך פנימי במשפחת יעקב. ואף משעלה לגדולה נמנע יוסף מכך משום שידע שמעמדו בעיני המצרים רופף כל זמן שלא נתגשם הפתרון שנתן לחלומו של פרעה בעניין שנות הרעב המאיימות על האזור (עקידת יצחק שם, אות י').

אנשים לוקחים על עצמם סיכונים מסוימים, ומסיכונים אחרים מתרחקים. אנשים נוסעים לחופשות סקי למרות הסכנות האורבות להם, טסים במטוסים, נוסעים במונית או אף בטרמפ כשאינם יודעים כמה עבירות נזקפו לחובת של הנהג מחד, מאידך,  בבחירת רופא מנתח לדוגמא הם זהירים הרבה יותר.

יהודה במפגש עם יוסף מסכן את עצמו, לפניו עומד שליט מצרים, המסוגל לפגוע בו ובאחיו, האם ניתן להסיק מכאן כי מותרת כניסה לסכנה ואף מיצוה היא כדי להציל אחרים? ההלכה אוסרת על כניסה לסכנה "וכן יש להיזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה…" (רמ"א יו"ד סימן קט"ז), ומחייבת אדם מישראל לנהוג בזהירות יתירה כדי למנוע פגיעה בגופו. האם הלכה זו נאמרה גם במקרה בו האחר נתון בסכנה? האם ההלכה היהודית מתירה לסכן את החיים כדי להציל אחרים ממצבי סכנה ודאיים? שאלה זו נידונה בספרות ההלכה לדורותיה, ההלכה אמנם מצווה על הצלת חיים "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז עמ' א') ואף איסור "לא תעשה" נזקף לחובתו של מי שמונע את עצמו מלהציל את חיי הזולת  "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באים עליו שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך" (שם ע"ג עמ' א'), אך לא במחיר סיכון עצמי, כך מסיק ר' מאיר שמחה מדווינסק מן העובדה שמשה רבינו שב למצרים כדי לגאול את עם ישראל רק לאחר ששמע שמתו מבקשי נפשו, אלו שרדפו אותו וביקשו להמיתו בעת שהיה במצרים ובגללם נאלץ לברוח ("משך חוכמה" שמות ד' י"ט). בתלמוד הירושלמי מובא מעשה ברבי שמעון בן לקיש שהלך להציל חכם בשם רבי אימי על אף שהדבר גבל בסכנת חיים (ע"פ תרומות סוף פרק ח') מעשה זה מובא ב"בית יוסף" חיבורו המקיף של ר' יוסף קארו על פיו נכתב השולחן ערוך (חו"מ תכ"ו), אך השמיטו המחבר מספר ההלכה עצמו, השולחן ערוך, משמע שלא פסק כן להלכה. הרב קוק בהתייחסו לשאלה זו הבחין בין הצלת יחיד והצלת הרבים שאינן שוות, אין מוטל על היחיד חיוב לסכן את עצמו למען אחר, אך לגבי הצלת הכלל חלה חובה שכזו, וראיה מאסתר המלכה שנכנסה אצל אחשוורוש וסיכנה נפשה "וכאשר אבדתי אבדתי" (מגילת אסתר ד' ט"ז), זאת כדי להציל את כלל ישראל מגזירת המן (שו"ת משפט כהן בסימן קמ"ג), וכך נהג יהודה כשסיכן עצמו למען שלום אחיו ושלמות האומה בראשיתה.

מידה סבירה של נטילת סיכון בהיבטים שונים של חיי היומיום היא התנהגות נורמאלית ובריאה. כל עוד עושים זאת בזהירות, תוך שמירה על כלל הבטיחות ובאופן שאינו פוגע בחברה, עשוי הדבר לתרום לשיפור המצב המנטאלי, להנאה, ללמידה, לסיפוק ולהתפתחות אישית. אנשים יכולים להתנסות בנטילת סיכונים באופן חיובי או שלילי, ועל כן מומלצת פעילות שתכלול מידה סבירה של נטילת סיכון ותעשה באופן חיובי ובריא.

פוסקי הלכה דנו בשאלת תרומת איבר מחיים, לדוגמא כליה, כיוון שתרומת כליה היא פעולה כירורגית שיש עמה סכנה יש לדון האם הכלל ההלכתי שאסור לאדם להכניס עצמו לסכנה (רמ"א חו"מ תכ"ו) נוגע גם למקרה בו האחר נתון לסכנה ודאית, או שמא פיקוח נפש בו נתון החולה דוחה את ספק הסכנה אליו יקלע האדם בעקבות המעשה? שאלה זו מעין זו נשאל הרדב"ז האם מותר לאדם להקריב איבר "לא חיוני" למען הצלת חברו? והשיב שדין חיתוך אבר כדין ספק נפשות גם כשמדובר באבר "לא חיוני", "…וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה (ח"ג סי' תרכ"ז), מדבריו עולה כי אין חיוב או מצוה לעשות כן ומי שיעשה כן יחשב לו למידת חסידות, ובמידה והמנדב יסכן את נפשו יחשב ל"חסיד שוטה". על בסיס תשובה זו כתב הרב יצחק יעקב וויס "ובנידון דידן בודאי איכא סכנה על הנתוח בעצמו, וגם להבא על חסרת כוליא שלו, וגם מה דמשמע לכאורה דהפלוגתא רק אם צריך או לא, אבל מותר אם רוצה, כל זה דוקא אם יכניס עצמו לספק סכנה יציל את חבירו בבירור…"(שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק"ג), זוהי גם דעתו של הרב אליעזר וולדינברג "…ועל כן אין להתנדב על כך בסתמא ואין לרופא לבצע זאת, אא"כ סגל חבורה של רופאים מומחים יחליטו אחרי עיון מדוקדק שהדבר לא כרוך בספק סכנת נפש למנדב, וכולי האי ואולי…דבמקום שיש ודאי ספק פיקוח נפש יש מקום לאיסור לאדם לנדב למטרה האמורה אבר מאבריו" (שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ט סי' מ"ה). עם התקדמות הרפואה, העלייה באחוזי הצלחת ההשתלה והקטנת הסיכון לתורם. נטו הפוסקים לומר כי בתרומת כליה יש מצווה ואין זו רק ממידת חסידות, כך הם למשל דבריו של הרב עובדיה יוסף "ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.(שו"ת יחווה דעת ח"ג סי' פ"ד)

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד