מחקרים מורים כי המוח של נשים לאחר הלידה גדל עם כל ילד נוסף. איך יודעים את זה? מודדים את גודלו של החומר האפור בשבועות ובחודשים שלאחר הלידה עליית המסה של החומר האפור מעידה על עליה בתפקודו של המוח ועל תפוקתו. הביטוי ההתנהגותי לכך היא התעצמותה של יכולת האמפתיה, שהופכת את האימהות, והאבות, לרגישים וחכמים יותר.

בפרשת ויגש, אנו מוצאים את הרגעים האינטימיים בהם יוסף בוכה ומגלה את הקשר העמוק והשייכות שיש לו למשפחתו למרות שנות הניתוק. מילת המפתח של נאום יהודה, כפי שמציינת נחמה ליבוביץ', היא המילה 'אב' המופיעה לצורותיה ארבע עשרה פעמים בשישה עשר פסוקים (לייבוביץ', עמ' 345). מעבר לשימוש במילה 'אב' על מנת 'לרכך את ליבו' של האיש 'הקשה כחלמיש', כדברי ליבוביץ', המילה אב נוגעת בנימי הנפש של יוסף. המילה 'אבי', החותמת את נאום יהודה, "כִּי־אֵיךְ אֶֽעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִֽי" (בראשית, מ"ד, ל"ד), היא זו שמעוררת בו את הזיכרון של היותו בן, בן אהוב, את העובדה שיש לו אב זקן, כל מה שהיה זהותו ועצמיותו וכמעט ונשכח במצרים, כל זאת ועוד מביא את יוסף להתוודע אל האחים"ולא יכל יוסף לְהִתְאַפֵּק לכל הנצבים עליו…ויתן את קלו בבכי, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו  אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי…" (שם, מ"ה, א'-ד'). בסופו של דבר, מתייצב יוסף פנים אל פנים מול מחיר השכחה וההתכחשות, לחזור ולזכור את הַנַּעַר הקָּטֹן שהשאיר רחוק מאחוריו, ולהתפייס עם עצמו ועם אביו. על שאלת יוסף "העוד אבי חי"? שאלו פרשני התורה, הלא כל תוכן דברי האחים אל יוסף היה על אביהם, כשחפץ יוסף להשאיר את בנימין ברשותו ניגש אליו יהודה והאריך לתאר את גודל הצער שייגרם לאביו באם לא ישוב עמם בנימין, ועד החשש העיקרי – "והיה כראותו כי אין הנער ומת", אם כן מה מקום לשאלה "העוד אבי חי? ובכלל, בפרשת 'מקץ', כבר נשאלה שאלה זו "וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי" והשיבו לו האחים "וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי…" (שם, מ"ג, כ"ז-כ"ט). אם כן מה טעם שוב לשאול ? ותמוה מכך שיוסף איננו ממתין לתשובת האחים ומיד אומר "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני א-לוקים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמד" (שם, מ"ה ט').

מגיל הינקות לסביבה שבה נמצא הפעוט יש השפעה רבה על ההתפתחות העתידית שלו במישורים רבים. להורים יש יכולת להשפיע על התפתחות העצמית של ילדם. הם מהווים עבורו מודל לחיקוי לש אסטרטגיות לוויסות עצמי שיוכל להפנים בהדרגה. כמו כן הם יכולים לספק לו את העידוד וההזדמנויות להתנסות בהן בכוחות עצמו.

נראה שהתשובה לשאלה זו כרוכה בתגובת האב בשעתו כשראה את הכתונת טבולה בדם, אז זעק מדם ליבו "ויאמר כתונת בני חיה אכלתהו טרף טרף יוסף" (שם, ל"ז ל"ג). המחזה היה קורע לב, "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים" (שם ל"ז ל"ד), אך מסתבר כי בכל אותם שנים מאן יעקב להיתנחם "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם…" (שם, ל"ז ל"ה). רש״י פירש ״אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי״, כלומר, תחושתו של יעקב הייתה כי יוסף עודנו חי, הלוא אין קבר, אין שרידי גופה, כתונת טבולה בדם היא אכן טראומה נוראה אך לא די בה כדי לשכנע את יעקב, וממילא – ״ויתאבל ימים רבים וימאן להתנחם…", נמצא שיעקב המשיך להתאבל על יוסף כל אותן כ"ב שנים. זהו מה שאומר יוסף לאחיו, "אני יוסף" – אני אחיכם, עודני בחיים, אך אבא שמתאבל כ"ב שנים בתקווה שאשוב אליו ״העוד אבי חי״?! הייתכן שאחרי כל הסבל והצער הנוראים הללו, עדיין נשאר יעקב בין החיים ?! על כן מיד לאחר הקדמה זו אמר המשיך ואמר "מהרו ועלו אל אבי", יוסף מבין כי הזמן הוא פקטור משמעותי ביותר, אם לא יזדרזו אולי יאחרו את המועד, צריכים למהר לעלות אליו ולבשר לו ״עוד יוסף חי״, ובהמשך לזה – ״ומהרתם והורדתם את אבי הנה״, כדי שיזכה לראות את בנו אחרי כל אותם שנים ארוכות ומרות, יש לעשות הכל ובמהירות המרבית.

הורות הוא מונח המתאר את הפעילות בתוך המשפחה הכרוכה בגידולו של ילד עד להפיכתו לאדם עצמאי. את המונח חידש, על פי הכתוב במילונו, המתורגם ראובן אלקעי. בספרות האנתרופולוגית מקובל היה כי הורות, העמדת צאצאים, היא אחד המאפיינים של כל משפחה, וכי הרצון להיות הורים הוא תכונה מהותית של כל אדם באשר הוא אדם.

לפני כשבע-מאות שנה, העלה הרמב"ן שאלה קשה, "כי יש לתמוה אחרי שעמד יוסף במצרים ימים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו" (בראשית מ"ב ט'). האברבנאל מעלה את אותה קושיה, אך בלשון בוטה יותר "למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר איתם קשות, והלא היה זה לא עוון בליל בהיותו נוקם ונוטר וכנחש!… ועוד כי בהיות יוסף הוא השליט על הארץ היו משתחווים לו אף שיכירו בו ואיך אם כן העטופים ברעב וחוץ מארצם בדרך רחוקה ובניהם ונשיהם וטפם מייחלים להם כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות, איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון" (פרק מ"א שאלה 4). הרמב"ן מעלה תשובה די מדהימה לשאלתו, והיא שכוונתו של יוסף במעשיו הייתה הגשמת חלומותיו. גם לאחר שהחלום הראשון התגשם, הוא ממשיך את התרמית, כדי להגשים את השני. "אבל את הכל

עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת". רבי יצחק עראמה  מוצא את תשובת הרמב"ן קשה "ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת לו שיתקיימו, ואף כי תהיה תועלת לו, לא היה לו לחטוא כנגד אביו. והחלומות – הנותן חלומות יגיש פתרונם, גם שתראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו. שהרי הם דברים שיעשו שלא מדעת הבעלים" (עקדת יצחק כט' שאלה 9). פרופסור נחמה ליבוביץ, בפרושה לספר בראשית (דף 327) לא מקבלת את הכלל של "הנותן חלומות – יגיש פתרונם". היא מצטטת כהוכחה את גדעון ששמע את חלום המדייני ומנסה להגשימו (שופטים ז' י"ג). הוכחה נוספת היא מביאה מירמיהו שאמר לגולי בבל שהגלות תמשך  שבעים שנה והם לא חיכו שזה יקרה מאליו אלא עלו בעצמם, קודם לכן (עזרא א'). הרב יואל בן – נון, והרב יעקב מדן, יישבו בדרכם את השאלה. הצעת הרב יואל בן נון – יוסף הבין (בטעות) שהוא שולח מבית אביו. יוסף ייחס את כל אשר קרה לו לד', גם בקריאת שמות בניו, וגם בדבריו לאחיו כשלא יכול עוד להתאפק, וגם בדבריו לאחיו אחרי מות אביו. יוסף הבין שהוא שולח מבית אביו – כמו בן האמה מבית אברהם, כמו בני קטורה – וחשב שד' גרם לכך, אם באמירה מפורשת ליעקב, ואם באופן שהדברים התרחשו. מי שנשלח אל אחיו על ידי אביו כממונה על "שלום אחיך" … מי שהגיע עד דותן, הושלך לבור ונמכר לעבד במצרים, ככל הנראה שולח מבית אביו בידי ד'. מכאן התנכרות יוסף לאחים, גם כאשר שמע את דברי החרטה שלהם, וגם אחרי שהשתחוו לו (גם בשם אביהם), ורק רצה להביא אליו את בנימין אחיו. ברגע ששמע יוסף מיהודה, שאביו חושב שהוא נטרף, אבל אינו בטוח לגמרי בכך כי "לא ראיתיו עד הנה", הבין יוסף שהוא חי בטעות ביחס לאביו, וכי מעולם לא שולח מבית אביו. או אז "לא יכול יוסף להתאפק" עוד, וגילה את הסוד. גישת הרב יעקב מדן – תיקון ואיחוי התפרים. אפשר שיוסף היה מוטרד מחטאם הנורא של אחיו ומעתידו של בית ישראל לא פחות משהוטרד מגורלו האישי. מאז נמכר – החל לבנות, במקביל לבניין חייו האישיים, גם את תהליך איחודה של המשפחה. איחוד זה – ראוי שלא ייכפה על אחיו מאונס, אלא ייגרם מתוך רצון ואהבה. לו יוסף היה שולח שליח לאביו ומבשר לו שעוד עודנו חי – יעקב אמנם היה ודאי פודה אותו ממצרים ומכניס אותו למשפחה כבן-חורין, אך הוא היה נותר שנוא על אחיו בני לאה, ואין מי שיערוב שהם לא ינסו שוב להיפטר ממנו. יוסף לא חפץ באיחוד כזה, אלא באיחוד מכוח חרטת אחיו על חטאם ומכוח תשובתם השלמה. ד"ר יוסי גרין טוען שיסוד המחלוקת הפרשנית בשאלה עד היכן כיבוד אב ואם. אפשר שמחלוקתם של הרמב"ן ור' יצחק עראמה משקפת פרשנויות שונות להיקף תחולת
מצוות כיבוד אב ואם נדחית מפני קיום המצוות המבטאות ערכים אובייקטיביים הקבועים עלי חוק. אולי סבר הרמב"ן שניתן לדחות את מצוות כיבוד אב ואם, אף מפני אמונתו הסובייקטיבית של יוסף בקיומה של שליחות א-לוקית שהוטלה עליו, "כי למחיה שלחני א-לקים לפניכם" (בראשית מ"ה, ה'). שליחות זו, "לשום לכם שארית בארץ" (בראשית מ"ה, ז'), העתידה להסתיים רק לאחר התגשמות החלום השני, גוברת על צערו המתמשך של אביו מאי יצירת הקשר עמו במשך שנים רבות. לעומתו, סבור ר' יצחק עראמה שהערך הגלום במצוות כיבוד אב ואם, שהוא ערך אובייקטיבי, איננו יכול להידחות מפני ההכרה העמוקה, אך הסובייקטיבית, של יוסף בערכה הרב של שליחותו. בהתנגשות ערכים מעין זו, היה על יוסף להעדיף את הערך האובייקטיבי ולתור אחר דרך למלא את השליחות שהוא מאמין בה מבלי לפגוע באביו. (על כיבוד אב ואם וגבולותיו, משרד המשפטים, גיליון 236).