מגפת הקורונה העלתה לדיון מחדש את שאלת אמון הציבור ברופאים. מסתבר שהרופאים עצמם זוכים לציון גבוה יחסית במדד האמון, כלומר, הציבור מאמין ברופאים – אך לא באופן הניהול של מערכת הבריאות. סקר עמדות שנערך ב-29 מדינות מפותחות מבחינת שביעות רצון מהטיפול, ישראל ניצבת במקום ה-12

בפתיחת פרשתנו כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות". (בראשית מז' כ"ט). הוא קורא לבנו ליוסף ומודיעו "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת" (שם, מ"ח כ"א). יוסף מצווה לרופאים לחנוט את אביו. "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל. גם את יוסף יחנטו הרופאים עת הוא יסיים את חייו " …  וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם (שם נ' ב-ג וכ"ו). המושג רופא מוזכר בתורה רק פעם אחת, שם כאמור מדובר על מומחים בחניטה, שבעצם לא היו רופאים במובן המקובל של המושג. תיאור החניטה מוזכר במקרא רק אצל יעקב ויוסף. הרמב"ן בפירושו כתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו, בעת שהתנצל על קבורת אמו רחל בדרך ללא רופאים וללא חניטה (שם, מ"ח פס' ז'). יש מי שכתב, ש"עשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים מכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטו אותו שלא מת, או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה…" (או"ח, שם, נ' ב'), ויש מי שכתב, שכיוון שציווה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו (שו"ת חבלים בנעימים ח"ד יו"ד מ'). נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו "…למה מת יוסף בפני אחיו, רבי ורבנן, רבי אמר על שחנט את אביו…ורבנן אמרי הוא שציוה אותן שיחנטו אותו הה"ד ויעשו בניו לו כן כאשר צום"  (ב"ר (תיאודור-אלבק) ויחי פ' ק"א אות נ') הנצי"ב בפירושו 'הרחב דבר' ביאר את דעתו של יוסף, לדעתו, כיוון שהקפיד יעקב שלא ייקבר במצרים אפילו לשעה, ואם כן ייאלץ הוא להלין את אביו זמן רב עד הגיעו למערת המכפלה בחברון, ועל כן חשש יוסף שמא יתקלקל אביו בשכבו על המיטה זמן רב, ושלא כאברהם ויצחק שלא נחנטו שהגיעו לקבורה מיד (שם, נ' כ"ו). כמו כן נחלקו מי היו החונטים, האם הרופאים כמשתמע מהפסוק, או השבטים לפי הוראות הרופאים "ויחנטו' – שצוו לעשות כן כי בקיאים בחכמת הטבע, לא שיגעו הרופאים בגופו" (רבינו בחיי שם, שם, ב').

מידת האוטונומיה שמעניקה היהדות במקרה מסוים, קשורה ישירות למידת הוודאות הקיימת בין הרופאים, לגבי אבחון וטיפול במחלה מסוימת. אילו תחום הרפואה היה שחור-לבן, ולכל בעיה היה פתרון ברור ומוסכם על כל הרופאים, אזי לפרט לא היה משקל בבחירת דרך הטיפול.

בתלמוד ובספרות הפוסקים מצינו תארים וכינויים שונים לעוסקים ברפואה. רופא או אסיא סתם, הוא בדרך כלל רופא פנימי, העוסק ברפוי באמצעות תרופות, דיאטות וכד'. אמנם יש מי שכתב, שרופא בלשון חז"ל הוא מוהל (רש"י ב"ב כ"א ע"א ד"ה רופא). ויש מי שכתב, שהוא מנתח (פחד יצחק ע' רופא). רופא אומן המוזכר בחז"ל מתייחס למנתח, רופא מומחה (ע"ז כ"ז ע"א) מתייחס לרופא מוכר, מנוסה ומורשה. מעמדו של הרופא בחברה בכלל ובחברה היהודית בפרט, מורם מעם.  היו קהילות שכשהעלו את הרופא לתורה ביום הכיפורים כינוהו בתואר "מורנו ורבנו". על פי ההלכה אסור לגור בעיר שאין בה רופא (סנהדרין י"ז ע"ב, רמב"ם דעות פ"ד הכ"ג). המקור הברור ביותר לרשות שניתנה לנו לרפא, נמצא בפרשת משפטים שם מתואר מצב שבו שני אנשים רבים, והאחד מכה את השני ומפיל אותו למשכב, אבל לא הורג אותו  במקרה כזה, אומרת התורה, "רק שִׁבתו [השבתתו מעבודה] יתן [המכה למוכה], ורפוא ירפא [ידאג לריפויו המלא(שמות כ"א, י"ח-י"ט).רש"י, מפרש את מהמילים"ורפוא ירפא" ש"ישלם שכר הרופא". הגמרא במסכת בבא קמא (פ"ה ע"א) דורשת את הפסוק, "רק שבתו יתן ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". הראשונים דנו בחידוש זה, לכאורה דבר פשוט שמותר לרפאות. הסברים רבים נאמרו בעניין זה להלן העיקריים שבהם. התוספות כתבו שגם מחלה הבאה משמים ולא רק מכה הבאה על ידי אדם – ניתנה לרופאים לרפאות. בתוספות הרא"ש הוסיפו שהפסוק מתיר לרופא ליטול שכר. הרמב"ן מחדד את המסקנות וקובע שהרפואה אינה רק רשות אלא חובה ומצווה ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, א"נ שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו…וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים".

במציאות, רוב ההחלטות הרפואיות מורכבות ממספר שיקולים, כולל היבטים חברתיים ונפשיים, אשר דורשים גם הם הערכה וייעוץ. רק לבעיות הפשוטות ביותר ישנו פתרון חד וחלק. ישנן החלטות כה ברורות ומתבקשות, שלמעשה אין לפרט בחירה. כדי לקבל את הסכמת הוא חייב לקבל מספיק מידע, שיאפשר לו קבלת החלטה אינטליגנטית ושקולה.

בענייני הלכה רבים נזקקים הפוסקים להבנת המציאות הרפואית, ולידיעת אבחנות ותחזיות רפואיות. לשם כך יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית על המצב הנוגע לשאלות ההלכתיות, ודנו הפוסקים אם הרופאים נאמנים לקבוע את המציאות כדי להכריע בשאלות הלכתיות. שאלת נאמנות הרופאים נוגעת הן לעצם המידע הרפואי שבידם על פי חכמת מדע הרפואה, והן לנאמנותם האישית. יש הסבורים, שנאמנות הרופאים היא וודאית, כי עליהם אנו סומכים באיסורי כרת ומיתות בית דין, לפי שהם יודעים בטיב החולאים והמיתות. הרופאים נאמנים לכל הדעות אם אומרים שיש פיקוח נפש במצב, ולהאכיל על פיהם ביום הכיפורים (רא"ש יומא פ"ח סי' י"ד בשם ריב"א). שהרי גם ספק פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים שבתורה פרט לשלוש עבירות (שו"ת בשמים ראש סי' רנ"ט, שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ס"ה). לפיכך, אם אומרים הרופאים שיש סכנה במצבו של החולה, מותר לחלל שבת, מותר לאכול ביום-הכיפורים, אין למול תינוק בזמנו, וכיוצא בזה לשאר איסורים. יש הסבורים, שנאמנות הרופאים היא וודאית, כי עליהם אנו סומכים באיסורי כרת ומיתות בית דין, לפי שהם יודעים בטיב החולאים והמיתות (שו"ת אחיעזר יו"ד סי' ט"ז אות ו', שו"ת אגרות משה, חו"מ ח"ב סי' ס"ט אות ד'). או שכיוון שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות, נתנה לו התורה נאמנות בכל מה שיאמר (ערוך השלחן יו"ד קפ"ז סעי' ט').לפיכך, נאמנות הרופאים היא גם באיסורי תורה, וגם בדברים שאינם נוגעים לפיקוח נפש. ויש הסוברים, שנאמנותם היא מדין ספק, וכפי שמוכח בעליל מהעובדה שהם משנים דעתם מזמן לזמן, וביניהם אין הסכמה בהרבה דברים, ולפעמים יש שהם מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה, ואחר כך בא דור אחר וסותר מה שנאמר(שו"ת חת"ס יו"ד סי' קנ"ח, דעת כהן סי' ק"ח).לפיכך, נאמנות הרופאים היא רק באיסורי דרבנן, או במצבים של פיקוח נפש, שבשניהם סומכים על הספק.

חולה העומד לפני ניתוח מסוכן? הרבה היבטים יש לחקור ולברר לפני קבלת החלטה שקולה. מה הם הסיכונים האפשריים? לכמה זמן ניתן לדחות ניתוח בלי להסתכן? מהי התוצאה הצפויה? האם קיימות אופציות סבירות נוספות? אספקת תשובות לשאלות אלה מהווה את החלק ה"מודע" של "הסכמה מודעת" יהודית.

אנו משבחים את עצמנו על זה שהדת שלנו "שקולה", ושהוראותיה בדרך כלל עומדות בקנה אחד עם ההיגיון הצרוף. כשחולה נמצא בסכנה, מותר לחלל עליו את השבת כדי להציל את חייו, משום שהתורה קובעת בבירור "וחי בהם" [הכוונה לתורה ומצוותיה]. וחכמינו ז"ל מסבירים, "וחי בהם, ולא שימות בהן", כלומר, התורה ניתנה לנו כדי שנחיה. סוגיות רפואיות תופשות נתח ניכר מהתלמוד והספרות התורנית מהתורה ועד לימינו. מסורת ארוכה של רופאים גדולים לאורך ההיסטוריה היהודית, מפגינים את גישתה החיובית של התורה כלפי רפואה ורופאים. היהדות דורשת יושר אינטלקטואלי כששוקלים את כל האופציות בחיים. האדם מחויב לשקול בכנות את כל האפשרויות ולקבל החלטה על פי השכל הישר, מודעות עצמית ותפישת התורה. העקרונות האלה, לא רק שאינם מוציאים את היהדות אל מחוץ לגישה המודרנית ליחסי רופא-חולה, אלא שהם משמשים דוגמא ומופת, לכל מי שחפץ בגישה רציונלית ושקולה, לתחום המורכב של קבלת החלטות ברפואה. הרופא מהווה חלק מתהליך ההסכמה, הרופא נדרש לספק את כל מגוון האפשרויות, כיוון שהחולה, הוא זה שבסופו של דבר צריך להחליט על דרך הפעולה הראויה. הרב משה פיינשטיין, קיבל במפורש את חשיבותה של תרומת החולה בקבלת החלטות רפואיות. רק במקרים שהטיפול ברור וללא ספקות, מציע הרב כפייה. אבל במקרים שהחולה מסרב לטיפול, מבחין הרב בין החולה שמפחד מכאבים, שיתלוו לטיפול מועיל, לבין החולה שאינו סומך על שיפוטו של הרופא שלו

ראוי לשכנע את הסוג הראשון של החולה, שמכיר בנחיצות הטיפול אך חושש מכאבים, לקיים את חובתו ולקבל את הטיפול המתאים. בשביל הסוג השני של החולה, שאינו סומך על הייעוץ הרפואי שקיבל, צריך למצוא רופא שהחולה מוכן לסמוך עליו, כדי לקבל את הסכמתו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שתפקוד החולה כשומר על גופו, תלויה במידת האמון שלו, בכך שהמידע שקיבל הוא אמין ומדויק. ההבחנה הזאת אכן מראה, כי האדם חייב לקבל את הטיפול הסביר, אך יכול לסרב לקבל טיפול, כל עוד שלא השתכנע, כי הטיפול המוצע הוא אכן הנכון (שו"ת אגרות משה, חושן ומשפט, ח"ב סי' ע"ג אות ה').