פרשת ויחי – ויחנטו הרופאים

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש בראשית, עלון בית החולים, ויחי

חניטה היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני ריקבון וסירחון, על ידי מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. מקור השם העברי לפעולה זו הוא לשון בושם וריח טוב, והוא מלשון "התאנה חנטה פגיה". בלעז נקרא החנוט בשם מומיה. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה זפת או שעווה. שם זה ניתן לנוטים המצריים על ידי היוונים. השם הלטיני ממנו נגזרו שנות לחניטה בשפות שונות מקורו בשמן האפרסמון. מה דעת ההלכה היהודית ביחס לחניטה?

פרשתנו עוסקת בתיאור ימיו האחרונים של יעקב במצרים, כנאמר בתחילת הפרשה "ויקרבו ימי ישראל למות…" (בראשית מ"ז פס' כ"ט) תיאור זה נחלק לשניים מתחילת הפרשה ועד סוף פרק מ"ט שם מתוארת צוואתו של יעקב לבניו, ופרק נ' המתאר את מותו וקבורתו. יעקב מבקש שלא יקבר במצרים "…ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו, אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת. אל נא תקברני במצרים…ונשאתי ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך" (שם, שם, כ"ט-ל'). יעקב אינו מסתפק בהבטחה זו ודורש מיוסף שבועה, "השבעה לי, וישבע לו" (שם, שם ל"א), מדוע אין די בהבטחתו של יוסף? הדרישה לשבועה, מורים על חששו העמוק של יעקב, מה היה אותו חשש? חז"ל מכוונים בדבריהם בעיקר לשלילת האפשרות של קבורה במצרים. יתרה מזאת, לאזכור הלא-מפורש של מערת המכפלה קודמת בקשה המפורשת "ונשאתני ממצרים", וההוראה "וקברתני בקברתם" היא רק המשך לכך. רש"י מביא שלש סיבות בגללן לא רצה יעקב להיקבר במצרים, האחת, "סופה להיות עפרה כינים" (בזמן מכות מצרים), השנייה, "ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות" (תחיית המתים תתרחש בארץ ישראל, והמתים הקבורים מחוץ לארץ ישראל יגיעו תחילה דרך מחילות). והשלישית, "ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה", דמותו הנערצת של יעקב בחייו עשויה להפוך את מקום קבורתו לעבודה זרה. יתכן וחששו של יעקב נבע גם מהעובדה שאחיזתו של יוסף נשענת על נאמנות לפרעה ועל קידום עניינם של המצרים, דרישת יעקב מיוסף שלא יקבר במצרים עלולה הייתה להתפרש כמעליבה, וכי אין אדמת מצרים קדושה דייה עבור העברים הללו? על כן השביעו  כפי שהציג זאת יוסף לפרעה "אבי השביעני לאמר…" (שם נ' ה'), את זה היה יכול פרעה להבין, על הבן המסור לקיים את שבועתו לאביו הזקן, "ויאמר פרעה עלה וקבר את אביך כאשר השביעך" (שם נ' ו'), בדרך זו ביאר הרמב"ן חשש זה, "… אבל עשה כן לחזק העניין בעיני פרעה, אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם, או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות, ולכן השביעו, כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו, וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה, וכן היה הדבר כמו שאמר עלה וקבור את אביך כאשר השביעך" (רמב"ן בראשית פרק מ"ז פס' ל"א).

העדויות הקדומות ביותר לחניטה במצרים מתוארכות ל-3200 לפנה"ס. בתקופת הממלכה הקדומה היו טכניקות החניטה פשוטות מאוד, גופות המתים נעטפו בעורות של בעלי חיים ונקברו בתנוחה עוברית בחול. טכניקת החניטה השתכללה בהדרגה, ב-2500 לפנה"ס לערך החלו המצרים להוציא את אבריהם הפנימיים של המתים, רוב הנחנטים היו פרעונים ובני משפחתם, כוהנים ופקידים גבוהים, רק ב-1500 לפנה"ס החל מנהג זה להתפשט בקרב שכבות העם.

במדרשים מובאים טעמים נוספים על חשיבות הקבורה בארץ ישראל דווקא, פני שיש לקבורה בארץ ישראל כוח מכפר זאת על סמך הפסוק "וכפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב מ"ג) (מדרש רבה פרשה צ"ו בשם ר' אלעזר), מפני שבימות המשיח, אלה הקבורים בארץ ישראל יהיו הראשונים שיזכו ליהנות מבואו, שכן תחייתם תהיה בקרבת מקום להתגלות המשיח (מדרש תנחומא סי' ג' ובמסכת כתובות דף קי"א ע"א), במדרש הגדול מובא הסבר אחר לחלוטין: "מפני מה נשתדל אבינו יעקב לישא עצמותיו ממצרים? כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו אילולי היא ארץ קדושה לא נקבר בה אבינו יעקב" (מדרש הגדול שם), לדברי מדרש הגדול, הזיקה לארץ ישראל, ותודעת גלות היו נפגמים אילו יעקב היה נקבר בניכר. ברוח דומה וביתר פירוט מפרש ר' שמשון רפאל הירש: "יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים. בודאי הוא ראה מה רב כוח ה"אחז-בה", מה רבה השפעתו על בניו. הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. אכן הייתה סיבה מספקת להפציר ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמיתית" (רש"ר הירש שם, מ"ז כ"ט). מול הסכנה של הסתגלות לחיים בחוץ לארץ ושכחה של ארץ ישראל, ושל הייעוד הקשור בה, יעקב אבינו מבקש להזכיר לעם ישראל בראשית התהוותו את הזיקה לארץ ישראל. ר' מאיר שמחה מדווינסק בפירושו לתורה מביע רעיון דומה בחריפות יתרה, "…ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתייאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צווה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען…" (משך חכמה ויקרא פרק כ"ו פסוק מ"ד), לדעתו של המשך חוכמה ייעוד תלאותיו של עם ישראל בגולה הוא להזכירו כי "ברלין אינה ירושלים"!

תיאורי החניטה המצרית נשתמרו בעיקר בכתביהם  שלה היסטוריונים היווניים הרודוטוס, ודיודורוס. חלק מהחנוטים הללו נשתמרו בצורה מופלאה, כולל תווי פנים. מסיכום התיאורים השונים הללו עולה, כי היו שלוש שיטות לחניטה, מדרך יקרה שבוצעה על ידי מומחים, רופאים, ועד לדרך המיועדת לעניי העם בלבד, כמובן שרמת המקצועיות המורכבות והחומרים בהם השתמשו בכל אחת מן הדרכים שונה.

תיאור החניטה מוזכר במקרא רק אצל יעקב ויוסף "ויצו יוסף את עבדיו הרופאים, לחנט את אביו, ויחנטו הרפאים את ישראל, וימלאו לו ארבעים יום, כי כן ימלאו ימי החנטים.." (שם נ' ג'-ד') ואצל יוסף "וימת יוסף, בן מאה ועשר שניים ויחנטו אתו…" (שם, שם כ"ו). הרמב"ן בפירושו כתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו, בעת שהתנצל על קבורת אמו רחל בדרך ללא רופאים וללא חניטה (בראשית מ"ח פס' ז'). יש מי שכתב, ש"עשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים מכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטו אותו שלא מת, או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה…" (אורח החיים בראשית נ' פס' ב'), ויש מי שכתב, שכיוון שציוה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו (שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' מ'). נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו "…למה מת יוסף בפני אחיו, רבי ורבנן, רבי אמר על שחנט את אביו, א"ל הקדוש ברוך הוא לא הייתי יכול לשמור את צדיקי, לא כך אמרתי לו אל תראי תולעת יעקב, אל תראי תולעת, את יעקב, ורבנן אמרי הוא שציוה אותן שיחנטו אותו הה"ד ויעשו בניו לו כן כאשר צום  (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויחי פרשה ק"א אות נ') הנצי"ב בפירושו 'הרחב דבר' ביאר את דעתו של יוסף, לדעתו, כיוון שהקפיד יעקב שלא יהא נקבר במצרים אפילו לשעה, ואם כן ייאלץ הוא להלין את אביו זמן רב עד הגיעו למערת המכפלה בחברון, ועל כן חשש יוסף שמא יתקלקל אביו בשכבו על המיטה זמן רב, ושלא כאברהם ויצחק שלא נחנטו שהגיעו לקבורה מיד (הרחב דבר בראשית נ' פס' כ"ו). כמו כן נחלקו מי היו החונטים, האם הרופאים כמשתמע מהפסוק, או השבטים לפי הוראות הרופאים "ויחנטו' – שצוו לעשות כן כי בקיאים בחכמת הטבע, לא שיגעו הרופאים בגופו" (רבינו בחיי שם, שם, ב').

בתחילת המאה ה-20 נכנס לשימוש הפורמלין כחומר משמר לתהליך החניטה. הפורמלין הופך את החלבונים המימיים ברקמות ובאיברים לחלבונים סיביים יותר, אשר קשים יותר לעיכול על חיידקים ואנזימים. ב1955 החל השימוש בגלוטרלדהיד החודר לרקמות ומשמר אותן ביעילות גדולה יותר, בסוף שנות ה-70 פותחה שיטה לחניטה ושימור איברים הנקראת פלסטיזציה, רמת השימור בתהליך זה גבוהה מאוד, אך הוא אורך מספר חודשים ונחשב ליקר.

נחלקו הפוסקים האם חניטה מותרת או אסורה, יש הסבורים, שאין כל איסור במעשה החניטה, גם אם עושים אותה בדרך של חיתוך הבטן והוצאת האיברים, כי הדבר נעשה לכבודו של המת, ולכן אין כאן צער למת ולא ביזיון (שו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"ט, שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפ"ד, נודע ביהודה מהדו"ת חיו"ד סי' ר"י). החתם סופר הוכיח מחניטתו של יעקב כי היתר בדבר, לדעתו שונה הייתה חניטתו של יעקב מחניטתו של יוסף, הראשונה עיקר עניינה היה שלא להיקבר באדמת מצרים עד לעיכול הבשר, ודי היה בה בסממנים חיצוניים, לעומת יוסף שנצרך לחניטה שכללה הוצאת איבריו הפנימיים, שהרי אצל יוסף נאמר והעליתם את עצמותי, ודלא כיעקב שנאמר בו ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם בשלמות גמורה (שו"ת חת"ס חיו"ד סי' של"ו), יש הסבורים, שחניטה בדרך של חתך בבטן והוצאת האיברים אסורה משום ביזיון וניוול המת, ומשום ביטול קבורה של חלקי גוף, אבל אם מחדירים הסממנים דרך נקבים בגוף אין חשש בזה (שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כ"א, שו"ת מהר"ץ חיות סי' ו'). יש מי שכתב, לאסור כל חניטה, אפילו בלא חיתוך והוצאת איברים, משום שעיכול בשר המת הוא חלק מהכפרה למת (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמ"ג-קמ"ד). בישראל לא נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה למקום רחוק, נוהגים לבצע פעולת שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחיריים, כדי לעכב את רקבונו וסירחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחית שהוציאו מגוף המת בצנצנת, ולשולחה עם המת להיקבר עמו, הגם שלפי רוב הפוסקים הדם שיצא אחר המיתה אינו חייב בקבורה, אך כיוון שדם זה נשאב מגופו באופן מכני הרי זה כתמצית בשרו שראוי לקוברו ומכל מקום אין להוציא איברים פנימיים מגופו של המת (גשר החיים ח"א פר' ה' סעי' ז' ובהערה שם ציין שיעקב ויוסף שנחנטו היה זה גם כן משום שנצטוו להוליכם לארץ ישראל).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד