הפרעת תנועה היא חוסר היכולת לבצע תנועה תקינה או הופעת תנועות בלתי רצוניות. הפרעות תנועה הן ספקטרום רחב של הפרעות המתבטאות בבעיות מוטוריות וביכולת השליטה על התנועה. חלק מהפרעות התנועה חמור מספיק כדי להיות מוגדר כלקות. הפרעות תנועה יכולות להיות תוצאה של פגם מולד, מחלה, פציעת מאמץ חזרתי, תוצאה של חבלה, או תופעת לוואי של תרופה.
פרשת וילך, הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מהווה סיכום של התורה. הפרשה נאמרת ביומו האחרון של משה רבנו כפי המובן מהפסוק "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום" (דברים פר' ). באותו יום ממש, משה מקבל את הנבואה האחרונה שלו. משה מסיים את כתיבת התורה ומוסרה לבני ישראל "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי… וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, שם ). לפי המדרשים משה אף מוסר לכל שבט עותק של התורה (ולפי זה, סיים משה כתיבתם של 13 ספרי תורה זהים באותו יום). פרשת נאום פרידת משה פותחת ב"הליכה" "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א – א') ומסתיימת ב"הליכה" " חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ…כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶך" (שם, שם ) משה מעודד את העם ד' ינהיג את ישראל גם כאשר משה יחדל להנהיגם, משה נפרד מעם ישראל, לפי הספורנו מנחם אותם על הסתלקותו הקרובה. שתי מצוות אחרונות יש בפרשת "וילך", שתי מצוות אלו נכתבו אחרונות והן מהוות מעין נסיון נואש למנוע את הפורענות העתידית. מצוות כתיבת ספר התורה. "לא בשמים היא ולא מעבר לים" כך מתאר משה את התורה, התורה צריכה להיות קרובה לכל אחד ואחד, על מנת שיזכור תמיד לשומרה, זו המצווה הפרטית, ומצוות הקהל, המצוות הכללית, לאסוף את כל העם פעם בשבע שנים, ולקרוא באוזניהם את התורה זוהי המצווה הציבורית. שתיהן לאותה מטרה והיא מניעת החטאים מעם ישראל, למרות שהתורה מגלה בפירוש ולפי דבר ד' שחטאים אלו יקרו ויגרמו איתם לתוצאות הקשות, ואף משה אומר זאת לשבטים: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי…מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ד' וְאַף כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי"(שם, שם, ). משה מקהיל אליו את כל השבטים ומוסר בפניהם את העדות, השירה, שירת האזינו מתוך אמונה שאולי בכל זאת פרשות התוכחה, האזהרות, ספר התורה אצל כל שבט, ולפני ארון ד', ומעמד הקראת התורה פעם בשבע שנים יצליחו לגרום לעם ישראל לא לחטוא. אולם משה יודע, כי כל זה לא יעזור כלל ואי בסופו של דבר, בני ישראל ישחיתו ויסורו מן הדרך.
אחת מהפרעות התנועה הנפוצות והחשובות ביותר היא מחלת פרקינסון, המתבטאת על ידי רעד, קשיון שרירים, הפרעה להתחיל תנועה ותנוחה אופיינית. מחלת הפרקינסון היא מחלה ניוונית אשר מופיע על רקע הפרעה בהפרשת הדופמין במוח, ובאופן הדרגתי גורמת לאובדן יכולת תנועה בכל הגוף. המאפיין העיקרי של מחלת הפרקינסון הוא היפוקינזיה – קושי ואיטיות של התנועה המופיע בהדרגה ומערב את כל איברי הגוף.
יתרון האדם הוא אף על המלאכים הוא כוח הליכתו
מלאכים נקראים "עומדים", ואילו נשמות נקראות "מהלכים".
בניגוד למלאכים המתוארים בכל מקום כ"ניצבים" ו"עומדים",
("שרפים עומדים ממעל לו", "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"),
אדם הוא בבחינת "מהלך".
שהרי מלאכים אינם בעלי בחירה (אף שמצווים לעשות שליחות),
שלא כאדם שיש לו היכולת והזכות לבחור בין טוב לרע,
ונמצא כל הזמן בתנועה של בחירה.
אמנם המלאכים עומדים לא באופן סטטי לגמרי,
הם עולים ויורדים בתנועת "רצוא ושוב" כל הזמן, יוצאים מעצמם וחוזרים לעצמם.
שואפים לעלות ולהתקדם אולם מיד נסוגים לאחור וחוזרים למקומם;
רק מציצים קמעא בזיו השכינה אולם מרוב פחד נרתעים לאחוריהם ושבים למקומם.
("נרתעות מפני השכינה שלמעלה מן הרקיע, וממהרות להשיב את ראשן" – רש"י).
מלאך לעולם אינו מתקדם,
בעוד יהודי הולך הליכה אמיתית במגמה להתקדם ולהגיע ליעד.
הליכתו של יהודי היא עבודה קשה שתכליתה לפעול פעולות מעל הטבע.
זוהי מעלת האדם שביכולתו לעלות בהתמדה מדרגה לדרגה ולצאת ממקומו,
עד שעולה מדרגה אחת לדרגה נעלית הרבה יותר באין ערוך,
שהתורה "ראשית דרכו" של הקב"ה לא בשמים היא וניתנה לבשר ודם דוקא,
ומובטח למי ששומר אותה ומקיים מצוותיה שיוכל לדבוק בה' ולדמות לו.
תכלית העבודה להתחבר לאין סוף ולדבוק בה'
"אדם לעמל יולד" ועיקר העבודה צריכה להיות בחיות דוקא!
ולא "מצוות אנשים מלומדה" – עבודה מתוך רגילות…
ואף לא מתוך רצון לקבל שכר;
אלא מתוך רצון להזדכך ולעלות מעלה מעלה.
הקב"ה נתן לנו את הכוח להתעלות מעל מגבלותינו הגשמיות והחומריות,
והוא חפץ שנתחבר לכוחותיו האין סופיים והבלתי מוגבלים.
לכן החדיר בתורתו ובמצוותיו כח אלוקי מיוחד,
שעל ידו ניתן ללכת ואף להגיע אל אור האין סוף.
התורה מצוה אותנו להידבק בה', על ידי דביקה בחכמים ובתלמידיהם.
ובעיקר ב"צדיק יסוד עולם" שכבר הגיע לדבקות גבוהה בקב"ה,
שממנו נוכל לקבל כוחות ולהתעלות מעל מגבלותינו,
ולעבוד את ה' עבודה תמימה בשלימות.
(ראה לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1130).
אברהם אבינו הולך מחיל אל חיל
פרשת "לך לך" מלמדת אותנו מהי "הליכה" ומהי "עבודה" אמיתית.
הניסיון הראשון של אברהם אבינו ושל כל אדם היא,
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
אברהם אבינו שהכיר את בוראו ושבעים וחמש שנה עשה עבודה נפלאה,
בהודיעו לכל באי עולם שיש אלוקה אחד שאותו ראוי לעבוד…
ולא עוד אלא שעמד במסירות נפש בניסיון כבשן האש באור כשדים…
לא הסתפק בכך!… גם הוא מצווה לצאת מרגילותו בעבודתו!…
ואכן, אברהם אבינו מקיים את הציווי ויוצא לדרך –
"וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה".
הוא יוצא מגדרו וממציאותו הקודמת לגמרי,
וכך עולה מעלה מעלה דרגה אחרי דרגה ("הנגבה" – בגובה והגבהה).
עד שבכוחו לרדת מטה מטה לחבר עליונים ותחתונים.
ובהליכתו מחיל אל חיל, מגיע לשיא העבודה בניסיון העקידה,
ואפילו שם נצטווה – "ולך לך אל הארץ המוריה".
על כל יהודי לקיים מצוות "לך לך"
מעלתו של כל יהודי היא היכולת לבחירה חופשית ולהליכה מחיל אל חיל.
לכן הפנייה האלוקית הראשונה לאברהם אבינו היא "לך לך".
גם על משה רבינו ש"לא כהתה עינו ולא נס ליחו", נאמר: "וילך משה",
ועל יהושע בן יהוצדק שהקב"ה הפגישו עם פמליא של מעלה נאמר:
"ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה".
כי גם בעומדו בין המלאכים שהגיעו לשיא מדרגתם,
יהושע מקבל את היכולת להלך ולהתעלות מעליהם.
וכמוהם כל יהודי מצווה לצאת מכל המדידות וההגבלות אפילו מההגבלות של קדושה –
כי על ידי שיוצא ממהותו ועצמותו בתחתונים,
הוא מגלה את מציאותו ועצמותו האמיתיים בעליונים.
"לך לך" היא יציאה מהרגילות
כל יהודי רוצה לעבוד את ה' בג' הקוים: תורה עבודה וגמילות חסדים.
הוא רוצה ללמוד תורה באופן העמוק ביותר ולחדש חידושים בתורה.
הוא רוצה תמיד להתקדם בעבודת התפילה
ביודעו שהסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
ומכיון שעיקר כוחו בגמילות חסדים הוא רוצה לעשות טובה ליהודי בכל כוחותיו.
ואמנם כל יהודי ניחן במדות טובות: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים,
ורוצה לעזור לזולת הנמצא במצוקה בכל לבו.
ואכן טבע היהודי ורגילותו לעשות את "מעשה הצדקה" –
ועל ידי זה הוא מתברך ב"והיה מעשה הצדקה שלום".
אולם התורה דורשת "לך לך!"…
יש דרגה נעלית באין ערוך והיא "עבודת הצדקה",
עליה נאמר: "ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם".
יהודי נדרש למאמץ עילאי, מעל ומעבר לטבע הראשוני שלו – הוא נדרש ל"עבודה".
להתעלות מעל לטבעו, להיות טוב מטוב, להיות טוב מאד.
צריך עבודה נפשית לתת יותר ממה שהרחמנות הטבעית מחייבת,
שאז גם השכר המובטח הוא – "השקט ובטח עד עולם!" שכר נעלה מן ה"שלום".
לא די ב"שלום" זמני ורוחני, יש צורך במרגוע נפשי תמידי.
גן עדן עלי אדמות! גאולה אמיתית ושלימה!
הדרך לצאת מהמדידות וההגבלות היא לימוד חסידות והליכה בדרכיה
אברהם אבינו היה החסיד הראשון שרצה לדעת את ה', ללכת בדרכיו, ולהידמות לו;
וכדי לגלות את ה' בעולם ולהתקרב אליו הקדיש את כל חייו ואת כל כוחותיו במסירות נפש.
גם אנו בניו ראויים לעבוד את ה' עד שנתאחד אתו.
תפקידנו להשתמש בזכות הגדולה שניתנה לנו – זכות הבחירה החופשית!
ולכוון רצוננו לרצון ה' ולהיות שותפים לו בתהליך הבריאה.
עלינו רק להחליט החלטה טובה לחיות באמת על פי מצוות התורה,
להתעמק בסודות התורה על ידי לימוד החסידות,
ולאמץ את מסירות הנפש של אברהם אבינו שהוריש אותה לכל אחד מאתנו.
כך נוכל לגלות את האור הגנוז, האור האלוקי האינסופי, שהופיע בראשית ימי הבריאה,
ונעלם מעינינו רק לפי שעה.
ואכן כל חסיד יודע שבעבודת ה' אין להסתפק במועט,
אין להישאר במצב ומעמד בו נמצאים גם אם הוא נעלה ומכובד.
כשאין עליה, זוהי ירידה!… והרי אנו שואפים להתעלות תמיד יותר ויותר.
אף אם נגיע השמיימה, הרי שם השמים ייראו "ארץ",
שם נגלה "שמים חדשים" שיש לשאוף להגיע אליהם, וכן הלאה…
יש ללמוד מאברהם אבינו היהודי החסיד הראשון, שהלך מחיל אל חיל,
"הלוך ונסוע" שלמעלה מ"רצוא ושוב" של המלאכים.
כי בניגוד ל"רצוא ושוב" של המלאכים, החוזרים לעצמם –
ה"הלוך ונסוע הנגבה" של אברהם אבינו, היא התקדמות תמידית לקראת ה"אין סוף".
תכלית העבודה גילוי אלוקות
על ידי לימוד תורה ובפרט פנימיות התורה (חסידות)
נוכל לקבל כוחות וכלים להתבונן ולגלות את האלוקות.
על ידי שנתבונן התבוננות עמוקה בספרי רבותינו נשיאינו
נעלה מעלה מעלה, עד למקום שאין הצמצום נוגע שם כלל.
כך נעלה מדרגה לדרגה עד שנוכל לגלות אלוקות בכל דבר ובכל מקום,
וממילא נתקשר למדרגות הגבוהות ביותר באור האין סוף,
באלוקות שלפני כל הצמצומים שלמעלה מהאלוקות הגלויה.
וכשדבקים בה' וקשורים לעצמותו יתברך, ניתן להיכנס למקומות תחתונים ביותר
ולהחדיר שם אלוקות.
בדברים הנמוכים, במקומות החשוכים ובבני אדם הקלים וקלי הקלים,
ואפילו במקומות העמוקים והחשוכים ביותר אפשר למצוא אלוקות,
"לך לך" – אותיות לכלוך.
מכאן ברור שאין להתפעל מהסתרת הפנים ולא מהמקומות המלוכלכים ביותר,
כי הקב"ה נטע בנו כחות להחדיר אלוקות גם במקום המוסתר והשפל ביותר.
יהי רצון שנעשה את העבודה כראוי
והקב"ה ישלים את העבודה ויתגלה בכל עצמותו
כאן בעולם הזה מתחת לעשרה טפחים
בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.
המלאכים, נקראים "עומדים", ככתוב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה (זכריה פר' ג' פס' ז').
וכפי שהובא מהכלי יקר, שהמלאך נקרא עומד, שכן הוא תמיד במדרגה אחת. אף הנשמה כן – איננה מהלכת, אלא היא כחיגר, עומדת במדרגה אחת מתוך שיכולה לראות את האמת.
נמצא, שהגוף סומא, ולכן הוא יכול להלך, והנשמה רואה, ולכן היא כחיגר. אין יכולת להיות רואה ומהלך יחדיו, שכן הראיה של האמת האלוקית בבהירותה מונעת מהאדם את הבחירה ואת היכולת להלך ולהתקדם.
ר' ישמעאל מלמד אותנו, שהגוף והנשמה משלימים זה את זה, ובהיותם יחד הם פועלים.
הנשמה, הרואה את האמת, נותנת לאדם את תכונת האמונה שבקרבו, את הרצון והמוטיבציה לקיום מצוות. הנשמה היא כח רוחני השואף להתגלות, והיא דוחפת את האדם אל העולם הרוחני.
מצד הגוף, שאיננו רואה ובידו נתונה הבחירה וכח ההילוך, ניתן לאדם כח הפעולה, יכולת העשיה, ההילוך וההתקדמות. הגוף מוציא אל הפועל את הכח הרוחני שבנשמה, שכן בידיו נמצאת היכולת לפעול ולעשות.
שניהם יחד – זהו האדם.
נראה שמדרש זה מתאר בעמקות את המורכבות שביצירת האדם. חכמים בהקשבתם לדברי הכתוב "נפש כי תחטא" מבארים כיצד חוטאת הנפש, מיהו זה שחוטא, ומתוך כך מתבארת מהות בריאת האדם.
כדי ליצור אדם החי בעולם ונדרש לבחור בטוב, הורכבו שני כוחות מנוגדים, שכל אחד לבדו איננו יכול לפעול. הנשמה היא כח אלוקי, שאיננו שייך לחטא ולרע, ואיננו שייך לבחירה. אף הגוף בלי הנשמה הוא כסומא – איננו יכול לראות. הרמח"ל מבאר10, כי הנשמה, בהיותה רוחנית, בה גנוזה כל המציאות כולה. הנשמה רואה את הכל. כאשר אנו רואים דברים שונים בעולם, אנו יכולים להגדירם ולהבין מה שאנו רואים רק משום שדברים אלה גנוזים בראיית הנשמה אשר בתוכנו, וללא ראיית הנשמה אין ראיית העיניים שוה לכלום. אילו לא היתה המציאות כולה מצויירת בנשמה, הרי שלא היינו יכולים להגדיר כי מה שאנו רואים הוא ספר או עץ וכדומה. רק תמונת המציאות הנמצאת בנשמה הופכת את ראיית העיניים למשמעותית. ללא הנשמה הגוף הוא סומא שאיננו רואה, ורק ראיית הנשמה מאפשרת לגוף לראות.
הרי שהגוף הוא כח הפעולה, שאיננו קיים בנשמה, והנשמה היא כח הראיה, שאיננו קיים בגוף. רק הרכבתם יחד נותנת לאדם כח לבחור בטוב מתוך הרע.
בהמשך המדרש מובא משל נוסף בענין זה:
תני ר' חייא משל לכהן שהיה לו שתי נשים, אחת בת כהן ואחת בת ישראל, ומסר להן עיסה של תרומה וטמאוה. אמר להן מי טמא את העיסה, זו אומרת זו טמאתו, וזו אומרת זו טמאתו. מה עשה הכהן, הניח לבת ישראל והתחיל מדיין עם הכהנת אמרה לו אדוני כהן מפני מה אתה מניח את בת ישראל ומדיין עמי והלא לשנינו מסרתה כאחת. אמר לה זו בת ישראל ואינה למודה מבית אביה, אבל את בת כהנת ואת למודה מבית אביך לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך. כך לעתיד לבוא הנפש והגוף עומדין בדין, מה הקב"ה עושה מניח הגוף ומדיין עם הנשמה, והיא אומרת לפניו רבון העולמים שנינו כאחת חטאנו, מפני מה אתה מניח את הגוף ומדיין עמי, אמר לה הגוף מן התחתונים הוא, ממקום שהן חוטאין, אבל את מן העליונים, ממקום שאין חוטאין לפני, לפיכך אני מניח את הגוף ומדיין עמך
וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א – א').
פרשת נאום פרידת משה פותחת ב"הליכה" "וילך משה" ומסתיימת ב"הליכה":
"חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ–לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ".
ה' ינהיג את ישראל גם כאשר משה יחדל להנהיגם.
וכך סובב משה במאהלי השבטים, ומתעורר לנחם את ישראל על מיתתו. (ספרנו).
וילך- וי (לשון עצב) לך (על הליכתו מן העולם).בכל דור ודור קיים הכח של משה רבינו .הכח להיות "הולך" תמיד להתעלות במעלות הקדושה.
האדם נקרא מהלך,לעומת המלאך הנקרא עומד.המלאכים" הם "העומדים"
"וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". ( זכריה ג', ז' ).יהודי גדול "ממלאך" והוא אינו יכול להיות במדרגת "עומד" אלא בבחינת "הולך" עד שמגיע למדרגת הדבקות בה'.
"וילך"-זוהי מדרגתו המיוחדת של משה רבינו .משה הוא מידת האמונה שלעולם נחשבת ל"הולך"
" וילך משה".וילך משה… אל כל ישראל.
כתוב בזוהר הקדוש שישנו רגע אחד בסוף השנה, שבו כל העולם נעצר ומת, ואז מתחדשת שנה חדשה.
פרשות נצבים-וילך הן התורה כולה, החיים כמרחב, סטטיות ודינאמיות, עמידה ותנועה. כאן ועכשיו מול הנצח.
"וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
משה נצטווה לומר את השירה המעידה ונותנת תוקף נצחי לברית בכל דור ובכל מצב שבו ימצא עם ישראל – "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו…".
חז"ל אומרים שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה שנאמר
"הוד והדר לפניו עז ותפארת במקדשו".
ה' אומר למשה, שכְדֵי שבני ישראל לא ישכחו אותו, ואת התורה,עליו לכתוב את השירה הזאת.
שהתורה – יש בה את השירה, והשירה – יש בה את התורה,
ומדוע 'שירה' לשון נקבה ואין כתוב שיר?
כמו האישה המסמלת פנימיות, לשירה יש את הרובד הנסתר שמאחורי המילים.
"שִׂימָהּ בְּפִיהֶם": אומר הבן איש חי:שימה בפיהם-שים ה' בפיהם.
שימה-שם י'ה . ששם הוא סוד תורה לשמה.
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב' ד')
בהבראם-בה' בראם.
שִׂימָהּ בְּפִיהֶם -שים ה' בפיהם, שקיום שמיים וארץ שנבראו בה'א, יהיה תלוי בפיהם.
שימה-גימטרייא- שנה. ששנ"ה ימים צריך לגמור קריאת התורה.
הפרעות תנועה הן ספקטרום רחב של הפרעות נוירולוגיות המתבטאות בבעיות מוטוריות וביכולת השליטה על התנועה. בדרך כלל, הפרעות התנועה מופיעות על רקע הפרעה מוחית הגורמת לחוסר שליטה על תהליך התנועה אשר יכול להתבטא כרעד, תנועה בלתי רצונית הנקראת כוראה או נוקשות וחוסר יכולת לנוע המאפיינת את מחלת פרקינסון ומצבים נוספים של פרקינסוניזם
פעילות גופנית, תזונה נכונה והימנעות מעישון או הפסקתו הן הדרכים המשמעותיות ביותר למניעת מחלות. בשנים האחרונות הצטברו עדויות רבות על יעילותה של הפעילות הגופנית ככלי למניעת קשת רחבה של מחלות וטיפול בבעיות רפואיות קיימות. חוסר עיסוק בפעילות גופנית סדירה וכושר גופני ירוד מהווים גורם סיכון למחלות בכלל ולמחלות לב וכלי דם, בפרט. למרות היות הפעילות הגופנית כלי רב עוצמה ונטול תופעות לשיפור המצב הבריאותי, אחוז העוסקים בפעילות גופנית סדירה הוא נמוך.
פרשתנו פותחת בציווי לאברהם ללכת לארץ ישראל "ויאמר ד' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך…ואברכה מברכיך…ונתברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב פסוק א'-ג'). התורה אינה מספרת כלום על מעשיו של אברהם מדוע נבחר אברהם על ידי הקב"ה מכל שאר בני האדם, לעשותו לגוי גדול? שאלה זו מקשה הרמב"ן "והנה זאת הפרשה לא בארה כל עניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה, עזוב ארצך ואיטיבה עמך, טובה שלא הייתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלקים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלקים. ומנהג הכתוב לאמר, התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך, כאשר בדוד ובשלמה, וכעניין התורה כולה "אם בחוקתי תלכו" …אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם" (רמב"ן בראשית י"ב פס' א'). לאור ההשוואה לבחירתו של נח, שם לאחר שמתארת התורה את חטאי הדור ואת העובדה שהאנושות הכזיבה את אלוקים, היא כותבת "ונח מצא חן בעיני ד'" (בראשית פר' ו' פס' ז'), ולא עוד אלא שהוסיפה התורה ותיארה את תכונותיו "נח איש צדיק תמים…את האלקים התהלך נח" (שם פס' ט'), ובהמשך "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (שם, פר' ז' פס' א'), אם כך מובנת היטב פנייתו של אלוקים לנח "עשה לך תבת עצי גפר…" (שם, שם פס' י"ד), ואילו לבחירה באברהם, להבדיל מהבחירה בנח, אין לנו שם הסבר. חז"ל הכירו בקושי זה, והרבו לספר אגדות רבות על מעשיו של אברהם בצעירותו, בנתינת תיאור של אברהם משבר את הפסלים אשר בבית תרח אביו באור כשדים, וכן את הסיפור אודות נמרוד שהטיל את אברהם לכבשן האש על דבקותו באמונת הייחוד (בראשית רבה ל' ח', ול"ח, י"ט). במדרשים אחרים הוזכר אברהם כמי שהתריע אל מול דור הפלגה, הכופרים בהקב"ה עליהם נאמר "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" כנגד אברהם האומר כי ד' אחד. הרמב"ם בבארו את בחירת אברהם ציין מדרשים אלו (מורה נבוכים ח"ג פר' כ"ט). במקום אחר הדגיש הרמב"ם את אברהם כמפיץ אמונת הייחוד, אברהם המכיר את בוראו, חוקר את מעשיו ומפרסם ספרים בעולם (ע"פ הל' עבודה זרה לרמב"ם פרק א' הל' א'-ג'), אם כך רק מתעצמת הקושיה מדוע התורה לא מביאה בפנינו מעשים אלו?
פעילות גופנית היא פעילות פיזית שמבצע אדם במסגרות שונות, כמו ספורט או כפעילות שגרתית כמו עלייה במדרגות, הרמת משאות, הליכה ורכיבה על אופניים. הפעילות הגופנית מעלה את קצב חילוף החומרים וייצור החום הנפלט מהגוף לסביבה. הפעילות הגופנית נמדדת על פי כמה מאפיינים: רמת האינטנסיביות, קבוצות השרירים הפועלות, משך הפעילות ומטרתה. בעת ביצוע פעילות זו, מתחוללים שינויים פיזיולוגיים כמעט בכל מערכות הגוף.
לדעת הרמב"ן הסיבה שכל זה לא נזכר בתורה על מנת שלא יהיה עליה להביא את טיעוני עובדי העבודה זרה "אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש העניין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה…" (רמב"ן שם), הטיעון הוא קשה שכן חשיבות רבה לרקע זה בטעם קריאת ד' לאברהם בצוותו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…". המהר"ל מבאר כי בחירתו של נח תלויה הייתה במעשיו, ואילו בחירתו של אברהם לא הייתה תלויה בדבר. אברהם לא נבחר בגין מעשיו בעבר, "אבל עיקר הבחירה שבחר ד' יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית…שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו לך לך…שאם כך היה, משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה…ואם כן היה, זאת אהבה התלויה בדבר…וכיוון שלא נזכר אברהם, קודם שאמר לו לך לך מארצך, לא היה זה בשביל צדקת אברהם…" (מהר"ל מפראג נצח ישראל, פרק י"א). בחירתו של נח הייתה בחירה פרטית, ובחירה כזו תלויה במעשיו של האדם. וכאשר האדם משתנה, יכולה להשתנות גם הבחירה בו. וכיוון שהבחירה של נח הייתה בחירה פרטית, מובן ביותר מדוע צריכה הייתה התורה לציין את סיבת היבחרו, שהיא מפני שהיה "איש צדיק תמים". ומאידך, בחירתו של אברהם הייתה בחירה כללית, היינו בחירת עם ישראל כולו, וזה מה שנאמר "ואעשך לגוי גדול" – מאברהם אבינו החלה בחירת עם ישראל. כאשר הבחירה אינה תלויה בדבר, אין הבחירה תלויה במעשים אם טובים הם אם לא. הבחירה באברהם ובעם ישראל היא אלוקית, הלוא כך מעיד הפסוק "אתה הוא ד' האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם, ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמרי והפרזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו, ותקם את דבריך כי צדיק אתה" (נחמיה פרק ט' פס' ז'-ח'). גם הבחירה בארץ ישראל היא אלוקית, שהרי כרכה התורה את בחירתו של אברהם עם הליכתו לארץ ישראל מכאן דייק ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי כי אין הארץ קניין חיצוני, כי אם קניין סגולי, הקשור בבחירתו של עם ישראל.
בעת מאמץ פיזי, מופרשים לדם ההורמונים אדרנלין, גלוקגון והורמונים נוספים, ופעילותה של מערכת העצבים הסימפתטית גוברת. מעלים את קצב פעימות הלב, את נפח הפעימה ואת לחץ הדם- בכך מייעלים את זרימת הדם. גורמים להרחבת כלי הדם לשרירים הפעילים, ובכך את כמות הדם המגיעה אליהם, ומקטינים את אספקת הדם לאיברים פנימיים בעלי עדיפות משנית, וכן מגדילים את כמות האנרגיה הזמינה בגוף, כולל עליית רמת הסוכר בדם- כתוצאה מפירוק גליקוגן לגלוקוז והפרשתו למחזור הדם.
הציווי הראשון לאברהם הוא ללכת!! לא לעמוד! להתקדם ולשאוף! האפוס של האומה הישראלית מתחיל אפוא בציווי האלוקי 'לך לך', בתנועה, בזרימה, בהליכה ובדרך. ניסיונו הראשון של אברהם מיוחס להליכתו לארץ ישראל, הליכה זו אינה רק אמצעי למטרה, הוא איננו הולך רק בכדי להגיע לארץ ישראל. ההליכה עצמה היא בעלת ערך. כך ברור, שגם כאשר אברהם מגיע ארצה הוא מצווה "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה" (בראשית פר' י"ג פס' י"ז). גם בארץ ישראל עצמה מסופר שהוא הלך "הלוך ונסוע הנגבה" (שם, י"ב, ט'), כאשר הוא מתקדם למקום הקדוש ביותר – ירושלים והר הבית. אברהם נתנסה בעשרה ניסיונות הניסיון הראשון בהליכתו אל ארץ ישראל, הניסיון האחרון בהליכתו אל הר המוריה לשם הקרבת בנו יצחק, " ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת… ולך לך אל ארץ המוריה.." (שם, כ"ב, ב'). ההליכה וההתקדמות מאפיינת את מהותו של האדם בכלל. הנביא זכריה מבדיל בין מלאכים לבני אדם, שם נקראים בני האדם "מהלכים" כי הבורא נתן לאדם את האפשרות לשפר עמדות, להתגבר על קשיים ולהתקדם באותו הפסוק עצמו נקראים המלאכים "עומדים", המלאך משולל בחירה חופשית, הם אינם יכולים לשפר עמדות ולבצע שינויים (ע"פ זכריה פ"ג פס' ז'). הליכה במובנה הפיסי מועילה רבות לבריאותו של אדם, הרמב"ם קרא להרבות בפעילות גופנית "יענה גופו וייגע כל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום" (הל' דעות פר' ד' הל' ב'). ובספר הנהגת הבריאות כותב הרמב"ם "ההתעמלות היא העיקר הגדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוב החולאים… ולא ימצא דבר תמורת ההתנועעות וההתעמלות בשום פנים" (שער ראשון פרק שלישי). ומהי ההתעמלות? "תיקרא התעמלות התנועה החזקה או החלשה…אשר תשתנה ממנה הנשימה ויתחיל האדם להרבות נשימתו" (שם, שם) ומה זה יגיעה? "ומה שיוסיף על זה הוא יגיעה, רוצה לומר התעמלות חזקה מאוד" (שם, שם). אולם מוסיף הרמב"ם שאין להפריז בכך כי "לא כל אחד יסבול היגיעה ולא יצטרך אליה גם כן", ו"הטוב בשמירת הבריאות לקצר ההתעמלות" (שם, שם) ובמקום אחר "מיני ההתעמלות החזקים מייבשים הגוף, וישימוהו קשה, מאוחר החוש ומאוחר התבונה. ולכן יהיו המתאבקים ובעלי המשא הכבד ואותם שיגביהו האבן סכלי התבונה" (פרקי משה, מאמר שמונה עשר, סעיף 9).
ההשפעה המיטיבה של פעילות גופנית על מערכות הלב וכלי הדם נבדקה היטב. כושר גופני ירוד הוא גורם סיכון למחלות לב. אנשים העוסקים בפעילות גופנית בעצימות בינונית-גבוהה נמצאים בסיכון נמוך יותר למחלות לב וכלי דם בהשוואה לאנשים שאינם פעילים, ושכיחות אירועים מוחיים ולבביים נמוכה יותר בקרב אנשים פעילים. פעילות גופנית סדירה מפחיתה את הסיכון לסוכרת ולתסמונת מטבולית, מפחיתה את הסיכון ללקות בדלדול עצם (אוסטיאופורוזיס). עיסוק בפעילות באופן סדיר קשור גם להאטה בירידה הקוגניטיבית תלוית הגיל.
בהלכה דנו לאסור התעמלות בשבת "אין רצים בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו ואינו חושש" (תוספתא שבת פרק י"ז הל' ט"ז, תוספתא זו הובאה להלכה בבית יוסף בתחילת סי' ש"א). שני הסברים נאמרו לאיסור זה, האחד, משום רפואה, ולפיכך דווקא אם מתייגע ומזיע, כי דווקא באופן זה יש צד של רפואה "אין מתעמלין בשבת – איזהו מתעמל, זה שדורסים על גופו בכוח כדי שייגע ויזיע, שאסור לייגע עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה" (רמב"ם הל' שבת פכ"א הכ"ח). השני, 'עובדין דחול' (מעשה חול), (רש"י שבת דף קמ"ז ע"א). ההבדל שבין שתי השיטות, לרש"י גם בריא המשפשף בכוח לשם תענוג – אסור משום 'עובדין דחול', ולצורך רפואה ייתכן שמותר ככל מעשה חול שהותר לצורך מצווה. אבל לפי פירוש הרמב"ם איסור זה נאמר רק כשעושה לשם רפואה, ולכן בריא העושה לתענוג מותר, וכן כשלא בא לידי הזעה – אינו בכלל רפואה ומותר. להלכה הובאו שתי השיטות, הן שיטת רש"י – "סכין וממשמשין להנאה, ולא ימשמש בכוח אלא ברפיון ידיים" (שו"ע או"ח סי' שכ"ז סע' ב'), לפי שיטה זו לא נזכרה ההזעה כלל, וגם לבריא אסור להתעמל, משום מעשה חול. הן שיטת הרמב"ם "אין מתעמלין…כדי שייגע ויזיע" (שם סי' שכ"ח סעי' מ"ב), ההסבר לאיסור זה הוא משום 'גזירת שחיקת סממנים' (שהוא איסור שאסרו חכמים משום רפואה בשבת) שאל"כ אין צורך שיזיע שעניינה רפואה. ובמשנה ברורה ביאר שהתעמלות הגורמת לזעה אסרו חז"ל משום 'גזרת שחיקת סממנים', כיוון שאפשר להשיג את הזעה גם באמצעות תרופות (משנה ברורה שכ"ח ס"ק ק"ל, ועיין שם בביאור הלכה בד"ה 'שייגע ויזיע' שפסק כדעת הרמב"ם), ועל כן לשני הטעמים הליכה לשם הנאה שאין עמה זיעה בוודאי מותרת, וכן מותר לעשות תרגילים פשוטים (שמירת שבת כהלכתה פר' י"ד סעי' מ"ג). ובנשמת אברהם בשם הרב נויבירט כתב ביחס לפיזיותרפיה בשבת, אפילו במקרה שאין מדובר בסכנת אבר או בחולה שאין בו סכנה, שאז בוודאי הדבר מותר, אלא אפילו במי שהולך ומבריא וממשיך בפיזיותרפיה כדי להוסיף ולחזק את השרירים החלשים, כיוון שאי אפשר לעשות דברים אלו על ידי סממנים ממילא לא שייכת גזרת חכמים משום 'שחיקת סממנים' ומותר לעשות זאת בשבת (נשמת אברהם, סי' שכ"ח סעי' מ"ב הערה צ"ג עמ' תפ"ח).
כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". גויי העולם הולכים ומבינים את עוצמת היהדות – התורה הקדושה. חז"ל אמרו כי אסור לגוי ללמוד תורה, אך רבים מוצאים את התרגומים לשפות שונות ולומדים מהם. מה שהם עוד לא ממש יודעים זה, שהתורה היא חכמה אלוקית קדושה, לא שכלית חלילה.
כמעט בכל בית בקוריאה הדרומית ישנו תלמוד מתורגם. האימהות הקוריאניות לומדות בו ומספרות מתוכו לילדיהן הצעירים. כן, במדינה שבה חיים קרוב ל-49 מיליוני אנשים המאמינים עדיין ב'עבודה זרה', יש אנשים שקוראים בתלמוד – או לפחות מחזיקים עותק שלו בבית.
"כך נהיה גם אנחנו גאונים"
"היינו סקרנים מאוד לגבי ההישגים האקדמיים הגבוהים של היהודים", מסביר שגריר דרום קוריאה בישראל, יאנג סאם מה, שהתארח בתוכנית "תרבות היום". "ליהודים יש אחוז גבוה של זוכי פרס נובל בכל התחומים: בספרות, במדעים ובכלכלה. זה הישג מדהים. ניסינו להבין מהו הסוד של העם היהודי? כיצד הם – יותר מעמים אחרים – מצליחים להגיע לכאלה הישגים מרשימים? איך זה שיהודים הם כל כך גאונים? המסקנה שהגענו אליה היא שאחד מהסודות שלכם זה לימוד התלמוד.
"יהודים לומדים תלמוד מגיל צעיר, וזה מסייע להם, לדעתנו, לפתח יכולות גבוהות. ההבנה הזו הביאה אותנו למסקנה שגם אצלנו צריך ללמד ילדים תלמוד. אנחנו מאמינים שאם נלמד את ילדינו תלמוד – נוכל גם אנחנו להיות גאונים. וזה מה שעומד מאחורי ההחלטה לשלב את התלמוד במערכת הלימודים בקוריאה הדרומית".
יאנג מספר כי הוא עצמו קרא בתלמוד מגיל צעיר מאוד: "זה נחשב ללימוד מאוד משמעותי", הוא מדגיש. "התוצאה היא שיש יותר קוריאנים שמחזיקים בביתם תלמוד. לי, למשל, יש שני סטים של תלמוד: את האחד קנתה לי אשתי, ואת השני קיבלתי מתנה מחמותי".
גרופים של יהודים
הקוריאנים מחבבים את התלמוד לא רק כי הם רואים בו מקדם גאונות, אלא משום שמצאו בו ערכים הקרובים לליבם.
"במסורת היהודית יש חשיבות לערכי המשפחה", מסביר השגריר הדרום-קוריאני. "רואים את זה גם היום, במנהג שלכם להתכנס בכל יום שישי לארוחה משפחתית. גם בארצי המשפחה מאוד חשובה. היחס למבוגר, הכבוד וההערכה שיש ביהדות לזקנים, מקבילים להערכה הגבוה שזוכים לה המבוגרים בארצי.
"דבר נוסף ומאוד משמעותי זה היחס לחינוך. במסורת היהודית יש חובה ללמד את הילדים, ומקדישים לזה המון תשומת לב. גם אצל ההורים הקוריאנים עומד חינוך הילדים בראש סדר העדיפויות. אני חושב שהדמיון הזה הוביל לכך שהיום אפשר לראות בארצות הברית מהגרים קוריאנים שהולכים בעקבות היהודים, ומצליחים באותם תחומים שיהודים מצליחים בהם".
במהלך מחקרה המרתק עימתה פרופ' איריס לוין את יכולת החשיבה של ילדי תלמודי תורה חרדיים מול יכולותיהם של ילדים מבתי ספר ממלכתיים. היא חילקה אותם לארבע קבוצות גיל, הקבוצה הראשונה – ילדים בני שמונה עד עשר. השניה – בני עשר עד שתים עשרה. שלישית – שתים עשרה עד ארבע עשרה והרביעית – בני ארבע עשרה עד שש עשרה.
יחד עם ד"ר יורם דמבו הניחה בפניהם מבחנים זהים בגאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו להשתמש ביכולתם החשיבתית על פי משפטים המהווים הנחת יסוד בדרך לפתרון הבעיה. ראוי לציין כי בעוד ילדים מבתי ספר ממלכתיים עוסקים במקצוע זה, תלמידים חרדיים אינם עוסקים בו כלל ומכאן שחסרים הם את משפטי המפתח. במחקרה ביקשה לוין לבדוק האם יגלו התלמידים החרדיים את משפטי המפתח בכח חשיבתם בלבד.
במהלך השנים ליוו פרופ' לוין וד"ר יורם דמבו את קבוצות התלמידים וראה זה פלא, לאורך כל השנים, בכל המבחנים ללא יוצא מן הכלל זכו התלמידים החרדיים בתוצאות טובות יותר מחבריהם, את תוצאות מחקרם המרתק והמפתיע פרסמו השניים בביטאון "מגמות" בהוצאת הסתדרות המורים בישראל.
לאחר שסיימתי לקרוא את מחקרה המרתק של פרופ' איריס לוין החלטתי לפגוש בה. לא מפני שהופתעתי מתוצאותיו, ממש לא. תמיד ידעתי שחדות המחשבה של לומדי התורה חריפה לאין שיעור משל אחרים. החלטתי לפגוש כדי לשאול אותה על סיבת המחקר. מפני מה ראתה הפרופ' לערוך מחקר מסוג זה. מפני מה העריכה כי ישנו סיכוי שלומדי התורה יתעלו על בני גילם בחכמתם.
נפגשנו בסלון ביתה שבתל אביב, פרופ' לוין, ד"ר דמבו ואני. היא הציגה בפני את הנתונים המלאים שחלקם לא התפרסם וד"ר דמבו הסביר לי בהרחבה את שיטת הניסוי בה השתמשו במחקרם. כשסיימו את דבריהם בקשתי להבין מדוע ערכו את המחקר שכן עריכתו מעידה על השערה כי ישנו סיכוי שתלמידים חרדיים חושבים נכון יותר משאר תלמידי ישראל. למשמע שאלתי חייכה פרופ' לוין והשיבה.
"כמנהלת בית ספר לחינוך אני עוסקת בהקניית שיטות למידה שונות בעזרתן ילמדו מורי ישראל את תלמידיהם. אתה צריך להבין שמבחינה השכלתית נמדדת הצלחת החינוך בתוצאות מבחני הבגרות ובהשתלבות התלמידים בפקולטות היוקרתיות באוניברסיטה.
בצעירותי הכרתי בחור ישיבה שעזב את המסגרת הישיבתית וביקש להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נתוני הפתיחה שלו היו גרועים ביותר עד שלא היה לא סיכוי כלל. לא היתה בידו תעודת בגרות ולא היה לו כל מושג בביולוגיה. כאיש חינוך אני מוכרחה לומר כי יכולתו של בחור חסר השכלה כמותו להשתלב בפקולטה נחשקת זו הינה אפסית והיא משולה בעיני לנס, לא פחות. הוא לא התייאש, שכר מורה פרטי ולאחר שלושה חודשים ניגש למבחנים והתקבל כיום הוא משמש כרופא… זה בעלי. הנס התרחש מול עיני.
לא פעם כשנזכרתי בכך שאלתי את עצמי כיצד זה ייתכן? אנחנו עמלים שנים רבות כדי להכשיר את תלמידינו למבחני הבגרות, לאחר מכן הם עמלים כדי להתקבל לאוניברסיטה והנה קם לו בחור ישיבה בבוקר ומחליט להיות רופא כנגד כל הסיכויים ו… מצליח. איך זה קורה?. חשבתי שאולי יש משהו בשיטת הלימוד החרדית שמקנה לתלמידים משהו שהוא מעבר למידע הנלמד, כישורי למידה או משהו מעין זה.
החלטתי לנסות ובחרתי את מקצוע הגאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו יכולת חשיבה וניתוח, הסקת מסקנות ובניית כללים ומתוך שידעתי כי ילדים חרדים עוסקים במשנה ותלמוד בדרך הניתוח והפלפול הנחתי שאולי יסייע הדבר בידם וכנראה שצדקתי".
כששאלתי אותה כיצד היא מסבירה את תוצאות המחקר סירבה להשיב בטענה כי אין זה מתפקידו של החוקר לפרש את תוצאות מחקרו, טענה נכונה כשלעצמה. למען האמת גם אני די הופתעתי, הגם שידעתי כי יכולותיהם הלימודיות של ילדים חרדיים הינן מן הגבוהות ביותר לא שערתי שהדבר יוכח פעם אחר פעם ולאורך זמן רב כל כך ב"תנאי מעבדה".
כי היא חכמתכם…
את ההסבר לתופעה זו הניח לא אחר מאשר שגריר דרום קוריאה בישראל. מר מה יאנג-סאם הוזמן לאולפן הטלוויזיה הממלכתית כדי להשתתף בדיון תרבותי בזכות סרט קוריאני חדש שעלה על המרקע בישראל אלא שבמקום זאת הוא העדיף לעסוק דווקא בתלמוד… ובהשפעתו החיובית על ילדי דרום קוריאה.
כשנשאל לדעתו על הסרט החדש שלף השגריר מתיקו האישי עותק של התלמוד הבבלי בקוריאנית ואמר:"רציתי להראות לך את הספר הזה. כאן כתוב… "תלמוד" בקוריאנית. לכל משפחה קוריאנית יש לפחות עותק אחד של התלמוד ולדעתי זה יותר מאשר במשפחות ישראליות. זה מפני שהאמהות הקוריאניות רוצות לדעת איך כל כך הרבה יהודים הפכו לגאונים?"
מראיינת:"זו מחמאה גדולה…
השגריר:"או… דווקא לא… זה מפני ש – 23% מן הזוכים בפרס נובל הם יהודים, כך שהנשים הקוריאניות רוצות לגלות את הסוד והם גילו שהסוד טמון ב… ספר הזה. לכן הן קודם כל קוראות אותו ואחר כך מקריאות אותו לילדיהן ומגיל קטן".
לא מפיהם אנו חיים
למען האמת אין אנו זקוקים לאישורו של השגריר הדרום קוריאני כדי לדעת כי לימוד הגמרא מקנה לעוסקים בו יכולות נוספות מעבר ללימוד החשוב כשלעצמו. גם למחקרה של פרופ' לוין אין אנו צריכים כדי לדעת שגדולה חכמתם של ילדים העוסקים בתורה מחכמת אלו העוסקים בשבע החכמות החיצוניות הכלולות בה. יודעים אנו זאת מקדמא דנא ועל כך נאמר "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
ראוי להדגיש כי יכולת זו אינה תכלית לימוד התורה אלא פריו בלבד, לא סיבה כי אם תוצאתה, פרי זה אינו צומח על מצע לימודו אלא אם כן דבק הלומד בתורה על שום שתורת ה' היא ולא מצד החכמה הטמונה בה. לעומתו הלומדה כשאר מקצועות יפסיד פרי זה.
וכבר העיד המקובל האלקי רבי משה קורדובירו ע"ה בהקדמתו לספר "פרדס רימונים" כי שונה לימוד התורה מלימוד שאר מקצועות. ששאר מקצועות אין תכליתם אלא הידע הטמון בהם ומשידע הלומד ידיעותיהן יסתלק מן הלימוד ויכנס בעולם המעשה. מה שאין כן לימוד התורה. לימוד זה ערך עצמי יש לו. הגם שמקנה הוא לעוסק בה את ידיעות התורה ימשיך האיש התורני לעסוק בה אף כשידענה על בוריה ותהא שגורה על פיו, שכן תורת ה' היא ובלימודה הוא דבק בו ית' ממש וזו תכלית עסק התורה. וזה לשונו:
"רבים חשבו היות האותיות האלו הסכמיות ר"ל הסכימו החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור כיצד הסכימו שתהיה התנועה הנחלקת בשפתיים וכן שאר לשונות הגויים יש להם סימניות לכל הנרצה אליהם וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו להם י' סימנים… ונמצא לפי זה כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגויים ללשונם בארצותם לגוייהם. אלא שאלו הם הסכמיות אל האומה הישראל בעצת משה מפי רוח נבואיי ואלו הם הסכמת שכל הסכל שהמציא להם כך ויעלה לפי זאת ההסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גלוי כוונת המדבר. כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שאין הכוונה שיהיה הספר ההוא רפואה כלל אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בעניין הרפואה וכאשר יבין האדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא יישאר בספר ההוא תועלת כלל…. ולפי זה יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר ולא ישלים נפש בלימודו כלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה אלא אדרבא אבד זמנו במה שיזיקוהו ולא יועילהו. כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחתיו ולא יועילהו כיון שלא למד ממנו שום לימוד וכן דעתם בענייני התורה שהכוונה גלוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש ומי שלא ידע ענייני דרושיה לא יגיענו תועלת בלימודה ח"ו. וזהו מן הנמנע כי וודאי דברי תורה הם משיבת נפש וראיה ממה שחוייבנו בהשלמת התורה שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וזה מורה על שלימות התורה ושיש לה פנימית והעלם ורוחניות וחיות
אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה צריך שיהיה כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם ובדבר הזה ייטב הבל תורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר. ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור. ואין צריך לומר זה אלא אפי' מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון בביאורו אלא הוא מתעסק במקרא לבד גם לו יש שכר טוב בעמלו".
הבדל עצום יש בין לימוד החכמות החיצוניות לבין לימוד התורה, קובע רמ"ק ז"ל. לימוד החכמות החיצוניות אינו ערך בפני עצמו וכל תכליתו להעביר את ידיעות הכותב אל מוחות של הלומד. לאחר שיידע הלומד את סודות החכמה על פה פטור הוא מלעסוק בלימודה שכן קנויה לו בדעתו ואם יתמיד בלימודה אין זאת אלא כדי שתלא תשתכח ממנו.
לעומת זאת, שינון התורה ולימודה שני צדדים לה. האחד לימוד המעשה והשני הדביקות בנותן התורה. לימוד המעשה דומה בעיקרו ללימוד החכמה, שעל ידי לימוד ההלכה המעשית יודע האדם כיצד עליו להנהיג עצמו בעולמו של הבורא ומשיידע ההלכה על בוריה שוב אין הוא צריך ללימוד, אם יתמיד בלימודה אין זאת אלא כדי שלא תשתכח ממנו.
הצד השני של לימוד התורה הוא הדביקות. לפי שתורת ישראל מהווה את גילוי רצונו יתב' בעולמנו, העוסק בה דבק ברצונו יתברך ואין זה משנה כלל אם יודע הוא את התורה או אינו יודעה. שתכלית לימוד זו אינה הידיעה אלא הדביקות וזו אינה נתונה לידיעות כלל וכלל.
אמור מעתה: החפץ לידע את מצוות התורה יתמיד בלימודה עד שידעם על פה, משיהיו שגורים על פיו יפסיק מלימודו. לימוד זה כלימוד חכמה חיצונית הוא ולא יקנה לבעליו את חכמת התורה אלא את ידיעתה בלבד. לעומתו, העוסק בשינונה של תורה מתוך אהבתו לנותן התורה יתמיד בה גם כשידענה התמדה זו היא המקנה לעוסקים בתורה את חכמתם הרבה.
משנה תורה לשם מה?
חומש דברים נקרא בפי חז"ל "משנה תורה". על הסיבה לכך כבר עמד הרמב"ן בביאורו לתורה וזה לשונו:" "הספר הזה ענינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל… ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה, שכבר ביאר אות' להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות וכו'".
מדבריו עולה כי ספר זה מכונה "משנה תורה" על שום המצוות שנשנו בו פעם נוספת וזאת כדי לזרז את בני שיראל על קיומן.
לעומת זאת הנצי"ב זצ"ל בהקדמתו לחומש דברים מבאר את הכינוי "שמנה תורה" בדרך שונה. לשיטתו אין מובנה של המילה "משנה" – חזרה שנית אלא לשון שינון. וזה לשונו:
"ומשום שכלל זה הספר ועיקרו בא להזהיר על עמל התורה לפרש דקדוקי המקרא וזהו תלמוד. וכל המוסר וריבוי דברים שהיה משה רבנו מוכיחם הכל בא לזה התכלית שיקבלו על עצמם עול התלמוד… משום הכי נקרא שמו "משנה תורה" לשון שינון של תרה… ואמנם ראש וסוף התוכחה שבזה הספר הוא על החזקת החוקים ומשפטים שהוא התלמוד בישראל. אשר ממנה תוצאות חיי האומה והיהדות בכלל ועל זה נכרת הברית השני בערבות מואב ובהר גריזים… להקים את דברי התורה. וממנה יתד ופינה למוסרי אנשי המעלה, הן מי שזכה לתורה ולעמלה, הן מי שברכו ה' להחזיקה בקיומה וכילכולה ועל זה נקרא זה הספר משנה תורה לשנן חרבה ולהשיב מלחמתה של תורה שערה ובזה תהי לנו עוז ואורה".
בשינון התורה מבקש משה ללמד לבני ישראל את סוד חכמת התורה. להורותם כי שונה חכמת התורה משאר חכמות. ששאר חכמות לא נועדו אלא להקנות ללומדיהן את ידיעתן, מה שאין כן חכמת התורה. גם אם יידע הלומד את התורה כולה על פה עדיין יידרש הוא לשננה כפי שלימד משה לישראל בערבות מואב. שינונה של תורה עמל התורה הוא והוא שמביא את העמלים בה לדביקות בבוראם ומשה למדו. לפי שיודע היה משה את תורת ה' על פה ואף על פי כן שיננה לפניהם כדי ללמדם כי חכמת התורה אינה נקנית אלא בעמל ובשינון.
חכמה אלוקית זו בחינת גבירה יש לה בעיני שאר חכמות חיצוניות הבטלות מולה כשפחה בעיני גבירתה, וכבר ידענו שאין לה לשפחה אלא מה שגבירתה העניקה לה ועל כן העוסקים בשינון התלמוד ובפלפולו זוכים גם לשאר חכמת ופרופ' לוין תוכיח ושגריר דרום קוריאה יסביר.
מה שהשגריר לא יודע היא העובדה שרובם המכריע של זוכי פרס נובל היהודים כלל לא הכירו את התלמוד הבבלי או הירושלמי ולפיכך לא בעטיו זכו לחכמתם ומפני מה זכו בה ? משום שסבותיהם וסבות סבותיהם עסקו בתלמוד זה במשך אלפי שנים ואפשר שהחכמה אותה שאבו מתוכו הועברה לנכדיהם בתורשה על אף שלא עסקו בו כמותם. לפי שטבעם של "גנים" שפעמים ומדלגים הם על דור או שניים ואז מתעוררים מחדש. והוכחה לדבר. אם תבקרו בישיבות לבעלי תשובה ותגלו את מספרם תדעו אל נכון שדילגו הגנים התלמודיים כמה דורות ושבו לביתם הטבעי.
השחפת
שחפת היא מחלה זיהומית מדבקת הנגרמת על ידי חיידקים. הפגיעה האופיינית לשחפת היא בריאות אך היא יכולה להשפיע גם על חלקים אחרים בגוף. המחלה נישאת באוויר כאשר ההדבקה מאדם לאדם נגרמת באמצעות שיעול של אדם חולה. שחפת היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר למוות בכל הגילאים ברחבי העולם. כ-95% מהמקרים בעולם שאובחנו כהדבקות בשחפת וכמוות כתוצאה ממנה היו במדינות העולם השלישי. כיצד השפיעה מגפה זו והתפשטותה על פסיקת ההלכה?
פרשת השבוע היא אחת משתי פרשות בהן מופיעות ברכות וקללות הנקראות בשם "תוכחות". אחת בספר ויקרא, ואחת בספר דברים, הפרשה פותחת בברכות "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם…." (ויקרא כ"ו, פס' ג'-ד'). וממשכיה בקללות "אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי…" (שם, שם, י"ד-ט"ו). כיוון שנכרתו עם עם ישראל שתי בריתות אחת בסיני ואחת בערבות מואב טרם כניסתם לארץ, על כן מופיעות הברכות והקללות פעמיים, זו שבספר ויקרא חותמת את ברית סיני, נאמרה בגוף ראשון, ובסופה נאמר: "אלה החקים והמשפטים והתרת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני…" (שם, שם, מ"ו). התוכחה השנייה שבספר דברים, באה לחתום את ברית ערבות מואב, זו נאמרה בגוף שני, על ידי משה הפונה לעם: "אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב…" (דברים, כ"ח, ס"ט). חז"ל העירו כי מספר הקללות שבספר דברים (98) כפול מזה שבספר ויקרא (48). ייתכן ולאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, משה מבין שיש צורך להאריך יותר ולפרט את השלכותיה של הפרת הברית. הרמב"ן האריך לבאר את התקבולת ההיסטורית של פרשיות הקללות בשני המקומות, ואלו דבריו: "האלות האלה (=בחקותי) ירמוז לגלות ראשון…אבל הברית שבמשנה תורה (=כי תבוא) ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו…" (רמב"ן ויקרא כ"ו, ט"ז). הרמב”ן טוען שיש התאמה מדויקת בין פסוקי התוכחה של פרשתנו לבין המאורעות של חורבן בית ראשון והחזרה לציון בתחילת ימי בית שני. כמו כן, יש התאמה בין פסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא לבין חורבן בית שני והגלות שכדבריו “אנו נמצאים בו היום”. לדוגמא, העונשים המוזכרים בפרשת התוכחה כאן, כמו: חרב, חיה רעה, דבר, רעב וגלות- מוזכרים כעונשים שבאו על ישראל לפני חורבן בית ראשון כפי שמתואר בספר ירמיה (ל"ב, כ"ד). בקשר לגאולה מהחורבן של בית ראשון אומר הרמב”ן שלא תהיה מחילה גמורה וגם לא קיבוץ נדחיהם, אלא- זכירת הברית וחזרה של חלק מהעם. לעומת זאת בתוכחות של פרשת כי תבוא מדובר על “גוי מרחוק מקצה הארץ” וגם “גוי אשר לא תשמע לשונו”, נבואות המתאימות לרומאים שהחריבו את בית המקדש השני והגלו את עם ישראל
מחולל המחלה הוא חיידק השחפת שנקרא מיקובקטריום טוברקולוזיס, חיידק מסוג מתג, שנתגלה על ידי הרופא הגרמני רוברט קוך ב-24 במרץ 1882. מתג זה חי גם בבקר וגם באדם. בעולם המערבי הייתה ירידה מתמדת במספר מקרי השחפת לאורך המאה ה-20, אך מגמה זו נבלמה בעשרים השנה האחרונות, בעיקר עקב העלייה במספר החולים מדוכאי החיסון. בהדבקה הראשונית החיידק חודר לריאה, שם הוא עשוי ליצור מוקד. משם ההתפשטות היא אל קשרי הלימפה בשערי הריאות. מן הריאה יכול להיות פיזור של החיידק לכל הגוף.
מחלת השחפת מוזכרת בשני המקומות. בתוכחה בפרשתנו נאמר: "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ" (שם, שם, ט"ז). פרוש רש"י למחלה: "חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז (בועות), דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה" (שם). לדעת רש"י שחפת היא מחלה של התייבשות הבשר ושינוי צורתו, כבועה הנגרמת מכוויה לאחר שהנפיחות יורדת והעור שינה מראהו באנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "שחפת, קדחת" כותב לגבי פירוש רש"י, על פי תיאור זה (של רש"י), הכוונה למצב הגופני הירוד ביותר לאחר רעב ממושך; וראה שבת (ל"ג, א'), אחת הצורות של הדרוקן מתאימה לבצקת הכללית בזמן רעב. הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (פר' ה' , ה"א), משייך את מחלת השחפת לקבוצת מחלות שמשחיתות את העור. הרש"ר הירש (=שמשון בן רפאל הירש,1808-1888) מסביר שמחלת השחפת מאופיינת בחולשה גדולה: " 'השחפת' – נגזר משורש שחף שהוא קרוב לסחב ולסחף. שחפת היא מצב של חולשה שבה אדם כביכול נגרר ונסחב. הוא סוחב את עצמו באדמה ואין לו כוח לשאת רגליו בהליכה מאוששת". ע"פ תיאור זה נראה שהכוונה לכל מחלה המתישה את הגוף עד כדי מוות. הרס"ג (=רבי סעדיה גאון, 882-942) מפרש: "שחפת – חמא אלסל" והכוונה לחום המרזה את הגוף ומכלה כוחותיו. ב"תורת כהנים" ההסבר למחלה שונה: "את השחפת-יש לך אדם שהוא חולה ומוטל המיטה ובשרו שמור עליו, תלמוד לומר 'את השחפת'-מלמד שהוא נשחף; או עיתים שהוא שחוף, אבל נוח לו ואינו מקדיח, תלמוד לומר 'ואת הקדחת'-מלמד שהוא מקדיח; או עיתים שהוא מקדיח, אבל סבור בעצמו שיחיה, תלמוד לומר 'מכלות עיניים'; הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה, תלמוד לומר 'ומדיבת נפש' " (על הפסוק הנ"ל, פרשה א', פרק ד'). לפי המדרש אין מדובר בפסוק במחלות שונות שתבאנה בנפרד, אלא על מחלה אחת שיש בה מכיליון הבשר, החום הגבוה, הדיכאון והייאוש.
ההיסטוריה של מחלת השחפת מתחילה בימי קדם, ומקורה כנראה מהבקר. נתגלו שרידי גופות בני אדם קדמונים שסבלו משחפת, מסביבות שנת 4000 לפנה"ס. בהודו המחלה הייתה נפוצה מסביבות שנת 2000 לפנה"ס. כמה צורות של המחלה היו קרוב לוודאי ידועות ליוונים הקדמונים. היפוקרטס, הרופא היווני הקדום, מזהה את שחפת הריאות כמחלה נפוצה באותה התקופה, ורוב הזמן – גם קטלנית. למעשה – עד שנת 1839 כלל לא קראו לה שחפת.
בתפיסה המקראית מוזכרים חולים ומחלות, והואיל ומחלות מלוות את חיי האדם , אך טבעי הדבר שבחיבור המוקדש לחיי האדם יוזכרו מחלותיו, בפרט שיש לא-ל מקום חשוב במחלות אלו. ניתן לומר כי במקרא יש לא-ל תפקיד כפול, במי שמיטיב ומרפא "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך" (שמות ט"ו כ"ו), וזאת בהקשר של ריפוי, המתקת מי מרה. לעומת גישה זאת, הרי שהא-ל המיטיב ומרפא מתואר בנשימה אחת גם כא-ל נוגף. "והסיר ד' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך" (דברים, ז', ט"ו). בשתי רשימות של מחלות, המובאות בפרשת הברכות והקללות, שפע של מחלות, שבהן השתמש הא-ל כעונש על ישראל החוטאים. השמות של המחלות במקרא התבארו במחקר המודרני באופן חלקי בלבד. לאחר הדבר מופיעה רשימה בת שבע מחלות: "יככה ד' בשחפת ובקדחת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון…" (דברים כ"ח, כ"ב). לא מעט מחלות מתאימות לתיאור זה, מחלה בה הגוף 'נשחף', היינו החולה מאבד משקל. יש לא מעט סיבות לראות ב"שחפת" המקראית את מחלת הסרטן, ודי לציין כי האבחנה בין הסרטן לשחפת לא נעשתה לפני 1882, עת גילו כי השחפת נגרמת מזיהום בקטריאלי. (עיין במאמרו של פרופ' מאיר בר-אילן, 'על המחלות הקדושות', קורות ט"ו (תשס"א-תשס"ב) כ'-ס"ב). ספרות ההלכה לדורותיה מהווה מאגר לשמות רבים של מחלות שהוזכרו בה בזיקה לסוגיות הלכה שונות ומגוונות. פיזורם של התחלואים והמחלות במאות רבות של חיבורים. ספרות השו"ת, ההלכה והמנהג, מציעים לפנינו חומר רפואי ריאלי למכביר, הדיונים אודות המחלות עוסקים בקשת רחבה של תחומי הלכה, כגון, כשרות, שבת ומועדים, דיני קידושין וגיטין, תפילה ועוד. המחלות נזכרות במגוון שפות, להגים וניבים, שמות המחלות מבטאים את שפת האזור או המדינה של החכם העוסק בסוגיה, ולעיתים את הניב הספציפי שבו דיברו בקהל עדתו. פוסקי ההלכה תיארו את המחלה על פי ידיעותיהם והבנתם. לעיתים תיאורי המחלה הם ספרותיים ולא רפואיים-מקצועיים, למעט תלמידי חכמים ששימשו גם כרופאים והכירו את רזי הרפואה הקדומה. (עיין במאמרו של הרב ד"ר אברהם אופיר שמש, מילון שימושי לשמות מחלות בספרות הרבנית של ימי הביניים והעת החדשה, אסיא, חוברת פ"א-פ"ב, עמ' 128-144).
מנתונים שנמסרו באתר משרד הבריאות עולה, כי ארגון הבריאות העולמי מעריך כי בשנת 2011 חלו בשחפת 8.7 מיליון איש, בעיקר בדרום מזרח אסיה, באפריקה ובאזור המערבי של האוקיינוס השקט. בישראל, במהלך שנת 2011 דווח על 417 חולי שחפת חדשים, בשיעור היארעות של 5.3 ל-100,000 תושבים. מרבית החולים החדשים (89.4%) נולדו מחוץ לישראל, בעיקר במדינות אנדמיות (=בעלי תפוצה גיאוגרפית מצומצמת לשטח קטן יחסית) למחלת השחפת. בקרב ילידי ישראל, שיעור החולים החדשים הוא 0.56 ל-100,000 תושבים.
שאלות שונות הובאו בפני פוסקי ההלכה בקשר עם מחלת השחפת, הרב יצחק וויס נשאל: "הנה זוג של בני תורה ששניהם היו במחנות הריכוז, ושניהם נחלו שם במחלת שחפת הריאה ל"ע, ועכשיו נתרפאו ב"ה לגמרי, אלא שנשארה חולשה אצל האשה, ונולדו להם שני נערים, שהם בריאים לגמרי, אח"כ נולדה להם בת, שנחלה ר"ל במחלת לב, עד שבמשך שנה ומחצה, הוצרכה לחיות תחת מסווה אקסיגן, וגם עכשיו עודנה חולה מסוכנת, ולהרופאי' אין עצה לדוויה, אח"כ נולדה להזוג הזה עוד בת עם אותה מחלת לב, והיא מתה אחר איזה חדשים, יש לחשוש שיש כאן מום בירושה אצל ההורים, או אפשר הענין בא מצד חולשת האשה, שהיא חלושה מאד, בכן שואלים אם מותר להם לעשות דבר למנוע הריון עכ"ל…". ותשובת הרב להתיר לבני הזוג למנוע היריון (שו"ת מנחת יצחק חלק ג' סימן כ"ו). הרב עוזיאל נשאל "האם מותר לחולה שחפת לאכול בשר חזיר, מתוך אמונה שזה מהווה רפואה למחלה ? בתשובות בחן הרב את שלושת היסודות להיתר מאכלים אסורים לחולה תשובה: "כלל גדול הוא בדין זה, שאין מתרפאין באיסורין דאורייתא בדרך אכילה ושתיה או בדרך הנאתן, אלא בשלושה תנאים יסודיים, והם : א) חולה שיש בו סכנה. ב) רפואה ידועה או על פי מומחה ; ג) שאין להשיג רפואה זאת בהיתר כמו באיסור". אומנם הגדיר הרב את מחלת השחפת כמחלה שיש עמה סכנה "לענין מחלת השחפת, שאע"ג שאינה מחלה מסוכנת… מכל מקום הואיל וחוסר הטפול מביא לידי סכנת מיתה או אפילו מיתה קרובה, הרי היא בכלל מכה שבחלל הגוף, שנקראת מחלה מסוכנת לענין שבת ולענין רפוי במאכלות אסורות". אך ביחס לתנאי שני שתהא הרפואה ידוע ובדוקה כתב: "מכל האמור יוצא לדין, שאין מרפאין בדבר האסור אלא על פי רופא מומחה… אבל רפואה שהיא מקובלת על פי השמועה, או אפילו מפי נסיון אין מתרפאין בה אלא בדבר המותר ואין בזה משום דרכי האמורים, אבל לא בדבר שהוא אסור מן התורה או אפילו מדרבנן". ולסיכום: א) מחלת השחפת… בכל זאת היא בכלל מחלה מסוכנת… ולכן מתרפאין בכל דברים שמרפאין, אפילו אם הם אסורים מן התורה ואפילו בדרך הנאתם. וזה בשני תנאים : 1) שרופא מומחה או מדע רפואי מצוה רפואה זאת, שהתאמתה בנסיו, ושחולה זה הוא נגוע במחלה זאת ; 2) שלא מצויה לפנינו רפואה אחרת דומה לה… לפיכך נראה לי ודאי, שאסור להתרפא באכילת בשר חזיר" (שו"ת משפטי עוזיאל, מהדו"ת, חיו"ד, ח"א, סי' כ').