חוקרים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ואוניברסיטת אוקספורד, מסבירים שבחישוב סיכון ההדבקה יש לקחת בחשבון גורמים נוספים כמו אוורור, גודל הקהל, זמן החשיפה ועטית המסכה. מאז תחילת מגפת הקורונה, העצה המרכזית הייתה להתרחק למרחק של מטר וחצי לפחות מאנשים אחרים, בפנים ובחוץ.

בפרשת השבוע מסופר על יעקב אבינו הנאלץ לברוח מארץ ישראל ופונה חרנה למשפחתה שלא אמו רבקה, על רקע טענתו של עשיו שגניבת הברכות מחייבת את יעקב מיתה (בראשית פר' כ"ח י'). היציאה הייתה גם לשם מציאת האישה הראויה. האבות התנגדו באופן סדרתי לחתונה עם בנות הארץ, ואינם מוכנים להתפשר על עניין זה. האבות נהגו כבוד רב בעמי הארץ, אך כאשר מדובר על חיתון בני המשפחה עמי הארץ אינם באים כלל בחשבון. שורש עמי כנען, בחוסר כבוד ראוי להורים, ולא ייתכן שהם ישתלבו ויתמזגו בתולדות עם ישראל שהכבוד והיחס הראוי הם מערכי היסוד שלו. היציאה מהארץ של אבות האומה משאירה את חותמה גם אם סיבת היציאה לגיטימית. אבות האומה לא עזבו את הארץ אלא כשנאלצו. כל אחד מן האבות היה קשור לארץ ישראל באופן אחר. אברהם אבינו נולד בחוץ לארץ ושמע את הקול הקורא לו לעזוב את מקום הולדתו הטבעי וללכת לארץ זרה. יצחק אבינו, בניגוד לאברהם ויעקב, נולד בארץ ישראל ולא יצא ממנה לעולם. יעקב אבינו, בניגוד לאברהם אבינו, נולד בארץ ישראל אך נאלץ לצאת ממנה לתקופה ממושכת לגלות, ואף את אחרית ימיו חי בניכר. בכמה מקומות בפירושו לספר בראשית, מציג רמב"ן אירועים מסוימים שאירעו לאבות, כסימן, כתמרור דרך לבנים. בדרך פרשנית זו כבר קדמוהו חכמי המדרש. במדרש בתנחומא "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם, שכל מה שארע לו ארע לבניו" (לך לך ט'). האם כוונת הדברים היא שכך יקרה לבנים – היינו, רמז לקורותיהם של הבנים בעתיד? או שזוהי הוראה לבנים כיצד עליהם להתנהג? ואולי הכוונה כי במבט לאחור רואים את הקשר שבין קורות עם ישראל לקורותיהם של אבותיו? הרמב"ן בפירושו כותב "אומר לך כלל תבין אותה בכל הפרשיות הבאות…והוא עניין גדול…כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריכו הכתובים בספור…ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת, וכלם באים ללמד על העתיד… " (בראשית י"ב ו').

בדו"ח חדש, כותבים החוקרים כי התרחקות פיזית היא רק חלק אחד במניעת התפשטות הקורונה, וכי רסיסי הרוק עלולים להתפשט למרחקים רבים, כתלות בצפיפות, בצורת התקשורת המילולית בין האנשים, וכמובן בתלות בעטית המסכה. סיכון הגבוה ביותר נמצאים אלה שמצויים בחללים בהם האוורור לקוי והצפיפות גבוהה.

האבות מוכיח הרמב"ן מייצגים בקורותיהם את קורות בניהם. הרי ישאל השואל, מה הטעם שיאריכו הכתובים למשל בסיפור חפירת בארות יצחק? על כך משיב הרמב"ן, "אבל יש בדבר עניין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר העתיד. כי באר מים חיים… שהכוונה לתורה המכונה מים, בהמשך פירושו, רמב"ן מסביר את שמות הבארות כרומזים לשלושה בתי-מקדש, הבאר הראשונה ששמה "עשק", רומזת לבית המקדש הראשון "אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו". הבאר השנייה ששמה "שטנה", רומזת לבית המקדש השני שכתוב עליו, "ובמלכות אחשוורוש… כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים"…שהחריבוהו". ואולם הבאר השלישית נקראת "רחובות", רומזת למקדש העתיד "שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו" (בראשית כ"ו כ'). ברובד הפשט מתארים פסוקים אלו את סיפור קורותיהם של האבות, אולם ברובד האלגורסטי הם נדרשים כמתייחסים לקורות הבנים. חייהם של האבות וקורותיהם, אינם מצטמצמים לדור האבות בלבד, אלא הם כוללים בכוח גם את קורות הבנים. כיוון אחר ברעיון ש"מעשה אבות סימן לבנים", מצוי בפירושו של רמב"ן בתחילת פרשת "וישלח" שם מתייחס הרמב"ן לפגישת יעקב עם עשו, ומסביר – שבפרשה זו "יש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין לעצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפילה ולדורון ולהצלה כדרך מלחמה לברוח ולהנצל" (בראשית ל"ב ד'). בתחילת דבריו נשאר רמב"ן נאמן להסברו שמעשי אבות רומזים לקורות הבנים. אולם בהמשכם הוא מעמיד הסבר נוסף – שעלינו ללמוד דרכי התנהגות ממעשי אבותינו. כשם שיעקב, בפגישתו עם עשו, נקט בשלוש דרכים כדי להינצל, בתפילה, בדורון ובמלחמה, כך גם עם ישראל אמור לעשות במשך הדורות ביחסיו עם אומות העולם.

בתרחישים בהם סיכון ההדבקה נמוך, כמו למשל בחללים חיצוניים בהם יש מעט אנשים בקרבת מקום, כשאין תקשורת מילולית בין האנשים, ריחוק חברתי של שני מטרים עשוי להספיק. החוקרים פיתחו טבלה מקודדת בצבעים, כדי להמחיש כיצד מתרחשת ההדבקה האפשרית, על בסיס הסוגים השונים של חשיפה.

נושא נוסף הנותן עניין ל"מעשה אבות סימן לבנים" – "ארבע המלכויות", בהציגו את חלומותיהם של האבות כמסמלים את קורות ביניהם במרוצת הדורות. בפירושו לפרשת סולם יעקב המופיע בתחילת הפרשה – "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כ"א י"ב), כותב הרמב"ן, "ועל דעת ר' אליעזר הגדול, הייתה זו המראה כעניין בין הבתרים לאברם. כי הראהו ממשלת ארבע מלכויות ומעלתם וירידתם… והבטיחו כי הוא יתעלה יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם". הסולם לפי זה, מסמל את במת ההיסטוריה, והשלבים – את העמים והממלכות העולים על במת ההיסטוריה ויורדים. אמרו, הראה לו הקב"ה ארבע מלכויות מושלן ואבדנן. הראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד. והראהו שר מלכות מדי עולה …ויורד. והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד…" לפי מדרש זה ולפי פרשן זה, פירוש החלום ושיברו אינו אלא תמונת ההיסטוריה האנושית. נחמה ליבוביץ, מסבירה "שלא ליעקב האיש היוצא מבית יצחק ידובר בחלום הזה, כי אם אל יעקב – ישראל, אל האומה הנודדת מארצה ומהלכת מדור לדור בין עמי ענק, גולה מארץ לארץ וחוזה בעלייתם ובירידתם של עמים וממלכות… את ירידתה של רומא אשר אותה לא חזה עוד הדרשן החי בתקופת שלטון הרומיים" (עיונים בספר בראשית, עמ' 209).

אנחנו יודעים כבר שנגיף הקורונה מדבק מאוד. שדרך ההדבקה העיקרית היא שהייה קרובה לנשא, ושהסיכון בחשיפה עולה במהירות עם הזמן, חללים סגורים או אוורור לקוי מגדילים מאוד את הסיכון, כמעט פי 20 מאשר מקומות פתוחים. ישנן גם ראיות חזקות לכך שבמקומות סגורים, הנגיף נישא באוויר ויכול לדבק כך גם במשך שעות אחרי שהנשא כבר יצא.

בפרשה מתוארת עבודתו של יעקב אצל לבן חמיו ומשכורתו באריכות רבה, הרבה יותר ממה שהתורה מתארת את לידת ילדיו, ושיש בכך כדי להתמיה את הקורא. על שום מה יש לנו לדעת את האופן המדויק שבו הגדיל יעקב אבינו את צאנו? מעשיהם של אבות האומה גונזים בתוכם אוצרות גנוזים, בפרט הרכוש שקנו בגלויותיהם. בפתיחת הפרשה רש"י התקשה "ויצא יעקב מבאר שבע – לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה' ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. רש"י לימדנו שיציאת הצדיק מורגשת לא רק במישור הגופני אלא גם במישור השכלי-הרוחני. זוהי תבנית חוזרת בספר בראשית, המשכיות האומה תלויה ב"חוץ", המשפחה הופכת לעם והתורה ניתנת לעם – דווקא בחו"ל. ההתרחשויות המתוארות בכל ארבעת החומשים הבאים ממוקמות כולן בחו"ל. מדוע? המסר החבוי כאן מלמד על היחס המורכב בין ה"פנים" לבין ה"חוץ", מושכל יסוד זהותי הוא פיתוח זיקה עמוקה עם ה"פנים", החלק הפרטיקולארי של חיינו. אבל, נדרשת זיקה גם עם מה שיש לאחרים להציע הן כדי שניתן יהיה להתחדש ולהשתבח באמצעות ה"חוץ" (בבחינת "חכמה בגויים תאמין"), והן כדי שניתן יהיה להגדיר את ה"פנים" דווקא באמצעות התבדלות מן ה"חוץ" (לא שינו ישראל במצרים שמם, מלבושם, לשונם), אברהם, כמו בניו, יצא ממצרים ברכוש גדול "ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". כשיצאו ישראל ביציאת מצרים יצאו ב'רכוש גדול' כפי שהובטח לאברהם ב'ברית בין הבתרים', מדוע חשוב כל כך הרכוש הגדול, לאברהם ולבניו? במצרים ישנם מרכיבי תרבות חשובים, הם היו אמורים לקחת אתם את אותם המרכיבים החיוביים שקיבלו במצרים – הן את מה שקיבלו מחוויית העבדות, והן את מה שקיבלו מהחברה הסובבת אותם. מצרים הייתה התרבות המפותחת ביותר באותה תקופה, ובני ישראל היו צריכים להוציא עמם את הדברים החיוביים שלמדו שם. ר' אליהו מזרחי פירש ש"רכוש" זה אינו כשאר רכוש שבמקרא שעינינו קניין, שהרי לא התנהל משא ומתן, אלא הכוונה לאותו רכוש שיכולה הייתה להעניק הציוויליזציה הדומיננטית של אותה תקופה. אוסיף הרב עמיטל וביאר שבשל כך, ציווה הקב"ה שישאלו – הוא רצה לוודא שבני ישראל ייקחו איתם את הערכים הללו מחד, ומאידך – לוודא שבני ישראל ידעו שאלו ערכים שאולים, שאינם שייכים במקורם ליהדות.