פרשת ויצא – רוח איש תכלכל מחלהו

ח׳ בכסלו ה׳תש״פ (דצמ 6, 2019) | חומש בראשית, עלון בית החולים, ויצא

שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח טוב ומרומם. לרוב בעקבות התרחשות או  חוויה אותה הוא מפרש כחיובית באחד מהיבטי חייו, או בעקבות היזכרות בה. רמתה משמחה פשוטה המתבטאת בשביעות רצון ועד שמחה עוצמתית ומציפה, מפגש עם אהוב לאחר שנים רבות, או ציפייה משמעותית בחייו שהתגשמה.

פרשת ויצא מספרת על נדודיו של יעקב. לאחר קבלת הברכות מיצחק הוא בורח מאחיו עשו לכיוון ארם כדי לשאת אישה מבנות לבן. יעקב מגיע לבאר שליד חרן, ולאחר דו-שיח קצר עם הרועים הוא פוגש את רחל. רחל מודיעה לאביה לבן הארמי על בואו והוא פוגש ליד הבאר את יעקב . יעקב מציע לעבוד בשביל לבן שבע שנים בתמורה לכך שיישא את רחל לאישה. בתום שבע השנים נערך מעמד חתונה, אולם לבן מרמה את יעקב ומשיא לו את לאה במקום את רחל. לאחר שבוע, יעקב נושא גם את רחל ומתחייב לעבוד שבע שנים נוספות עבורה. מיד לאחר שהתורה מציגה את שתי בנותיו של לבן, היא מתארת את ההבדל ביניהן ו"ְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" |(בראשית כ"ט י"ז). מה הן "עיניים רכות" ומדוע הן עומדות בניגוד ליפת תואר ויפת מראה"? וכי אפשר שדיבר הכתוב בגנותה, והלא אפילו גנותה של הבהמה הטמאה לא נזכרה בתורה שנאמר "..ומן הבהמה אשר איננה טהורה" אלא אמר ר' אלעזר שמתנותיה ארוכות" (ב"ב קכ"ג ע"א), כלומר, רכות, כמו "ארוכות", שהיא בעלת מבט ארוך, המביט אל העתיד הרחוק, מתנות כהונה לוויה ומלכות, העתידים לצאת מבניה (תרגום יונתן, ורש"י שם). רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה: שהייתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: "שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן" והייתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: "גדול מה מעשיו"? – "איש רע הוא, מלסטם בריות", "קטן מה מעשיו? איש תם יושב אוהלים והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו "וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" (בראשית כ"ה כ"ז), מאי 'שנואה'? – אילימא שנואה ממש – אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה – 'ויפתח את רחמה' (בבא בתרא קכ"ג ע"א).

השמחה מקושרת עם רגשות חיוביים אחרים כגון, תחושת חופש, עצמאות, הגשמה עצמית, אהבה, אנרגטיות, מוגנות ושייכות ועוד. הרגש מתאפיין בתחושות וביטויים גופניים, כמו חשיבה אופטימית, מבע פנים צוהל, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית קלה של הגוף. השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, בניגוד לעצב שמכנס את כוחות הנפש ומביא לירידה.

מעיון בסיפור הדברים מתעוררת השאלה הייתכן שיעקב בכלל לא רצה בלאה, אִמם של רוב בניו?

שאלה קשה יותר נוגעת לאופן פגישתם של יעקב ורחל. הרי עוד לפני שיעקב 'העדיף' את רחל, הוא פגש אותה לראשונה כשהיא יצאה עם הצאן אל הבאר. מדוע, אפוא, לא שלחה ההשגחה הא-לוקית אל הבאר את לאה, העתידה להיות אֵם רוב בניו?! מאוחר יותר, כשלבן שואל את יעקב מה יהיה שכרו, התורה כותבת: "וללבן שתי בנות, שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל: ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תאר ויפת מראה: ויאהב יעקב את רחל, ויאמר – אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". התורה מתעלמת מהעובדה שיעקב כבר מכיר את רחל מאז פגישתם על הבאר! ועוד מדוע מציינת התורה את יופייה של רחל, שמשמע שזו הסיבה לכך שיעקב רצה דווקא בה? ובכלל, מה פשר הרעיון שלאה תינשא לעשו? סיפור מעניין מספר המדרש על דו-שיח בין לאה ליעקב בערב כלולותיהם: המדרש מתאר את  הבקר בו נגלית התרמית כאשר לשאלת יעקב מדוע רימית אותי? השיבה לאה וכי אתה לא רימית את אחיך את עשיו? (ב"ר פר' ע' י"ט). לאור מדרש זה, נוסיף שאלה נוספת: מה פשר הקנטרנות הזאת של לאה כלפי יעקב? וכי היא באה לזרות מלח על פצעיו בשעה קשה זו? בספרים מובאת הבחנה בין לאה לרחל בכך שזו לאה עניינה בכיסוי. ורחל בגילוי, לאה היא נסתרת – פנימית, ואילו רחל היא גלויה – חיצונית. בסדרי העולם החיצוני הזה, לאה יכולה להגיע ליעקב רק על ידי רמאות. לכן, כשיעקב טוען כלפיה שהיא רימתה אותו, היא עונה לו "ממך למדתי". יעקב ראוי לבכורה (עיין רש"י, בראשית כ"ה, כ"ו), יעקב צריך היה להיעזר ברמאות כדי לקבל את הברכות המגיעות לו על פי העולם הפנימי, וכך גם לאה נזקקה לרמאות דומה. כדי לבנות את עם ישראל יהיה צורך בשני הכוחות, החיצוניים והפנימיים, משיח בן יוסף מצאצאיה של רחל ומשיח בן דוד מצאצאיה של לאה.

במחקר אחד נבדקה דרגת האופטימיות או הפסימיות של 122 אנשים. שמונה שנים לאחר מכן נמצא כי 21 מבין 25 הפסימיים ביותר מתו, בקרב 25 האופטימיים ביותר מתו רק 6. ההשקפה המנטלית התגלתה כמנבא שרידות טוב יותר מכל גורם סיכון רפואי, ובכלל זה שיעור הנזק ללב בהתקף הראשון, חסימת עורקים, רמת כולסטרול או לחץ דם ("אינטליגנציה רגשית", פרק 11 "תודעה ורפואה", עמ' 196 והלאה).

מחתונת יעקב עם לאה ועם רחל נלמד יסוד הלכתי, 'אין מערבין שמחה בשמחה'. בתלמוד הירושלמי למדו זאת ממה שאמר לבן, "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת" (שם, כ"ט כ"ז). ולא השיא לו שתיהן בשבוע אחד (מועד קטן א' ז'). ובבבלי למדו כלל זה מחנוכת בית המקדש, שלא עשאוה בחג הסוכות: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מלבוא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ד' אֱלֹקינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם (מלכים א' ח' ס"ה), שאף על פי שהיה לו לשלמה לדחות את שמחת החנוכה לימי החג – כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכה כל כך זמן (תו"ס שם ד"ה איבעי ליה למינטר) – מכל מקום לא דחה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. בשני המקורות שהובאו לעיל לא מצאנו ציווי או מקור הלכתי ברור, אלא לימוד שמסיק מסקנה ממעשה שאירע. האם דין זה הוא מן התורה, שהרי למדנוהו מכתובים, וגזירת הכתוב הוא (תוס' מו"ק שם וכתובות נ"ז א', מגן אברהם סי' תקמ"ו ס"ק ד'), דוגמת הדין שאין עושין מצות חבילות חבילות, שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה (מו"ק ח' ב'), ואף כאן בשביל שיהא לבו פנוי לשמחה שהוא חייב בה, לא יערב בה שמחה אחרת, שאז אינו שמח כראוי בכל אחת מהן (נמוק"י שם). או אינו אלא מדרבנן (ב"י או"ח תקמ"ו). הרמב"ן בפרשת כותב: ומה שלמדו כאן בירושלמי ובבראשית רבה ש'אין מערבין שמחה בשמחה', סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. כלומר, מנהג ימי המשתה של הנישואים, וכן הנוהג של 'אין מערבין שמחה בשמחה'- היו מנהגים קדומים של אומות העולם עוד לפני מתן תורה. הלימוד מלבן הוא קודם למתן תורה, ובניגוד לכלל שאין למדין מקודם מתן תורה, (ירושלמי, מועד קטן, פ"ג ה"ה)?בשיחה של הרב מחב"ד ביאר, שהכלל שאין למדים הלכה מקודם למתן תורה הוא בעניינים של הלכה דווקא, משום "שניתנה תורה ונתחדשה הלכה" (ב"ב ק"י ע"ב), אבל דברים שעניינם רק בירור דבר, פירוש העניין, אפשר ללמוד גם מלפני מתן תורה, לפי שבזה אין הבדל בין קודם מתן תורה ולאחר מתן תורה, "אין מערבין שמחה בשמחה" – למדים מלפני מתן תורה רק מה שנוגע לתכונות הנפש, בשעה שאדם נמצא בתנועה של שמחה מכל סיבה שהיא, הרי לא זו בלבד ששמחה זו אינה מסייעת לשמחה אחרת, אלא אדרבא, מפריעה לה. למרות שהתוצאה בשניהם הוא באותה תנועה, כיוון שהסיבות הן שונות, מבלבלת האחת את חברתה, ובכך פוגעת בעצם השמחה.

השמחה נחשבת כרגש התורם לבריאות האדם. היא משפרת את תפקודו של הגוף והמח בכל המובנים. בנוסף, שמחה גורמת לתפקוד בצורה טובה יותר, יכולת הריכוז משתפרת, צורת החשיבה חיובית יותר, והביטחון העצמי עולה. על פי חקר המוח, הרגשת השמחה מתבטאת בהפרשה של מוליכים עצביים הגורמים עוררות והנאה, כגון, סרוטונין, דופמין, אנדורפינים ועוד.

בדת היהודית השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. בפרשת הקללות בתורה נאמר שעם ישראל יגלה מארצו ויעבוד זרים "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים י"ח מ"ז). ומכלל לאו אתה שומע הן. הרמב"ם בספרו ההלכתימפרש את הפסוק בצורה כזו השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב (הל' סוכה ולולב פ"ח הל' ט"ו). לפי רעיון זה, עיקרון השמחה ביהדות אינו נחשב כמצווה נפרדת אלא הוא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצווה. מספר החינוך למדנו שלא רק שהשמחה גורמת הנאה לאדם, אלא שלאדם יש צורך עז להיות בשמחה כפי שהוא זקוק לאוכל ולשינה: "משורשי המצווה שאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמוח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון ואל המנוחה ואל השינה…" (מצווה תפח) הרמב"ם פוסק מה היא הדרך הנכונה שאדם צריך להתנהג על פיה. בין השאר הוא כותב: "…ולא יהיה מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. ודרך זו היא דרך החכמים" (הלכות דעות פ"א הל' ד'). בנוסף הרמב"ם מונה את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות" (ספר המצות ח'). ערך השמחה כל כך גדול וחשוב ולו השפעה ממשית על חיי האדם, גם במובן הפיזי של הדברים. את הפסוק במשלי "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" (י"ח י"ד). פירש הרלב"ג פסוק "רוח איש – הנה רוח האיש לא די שיסבול הגוף הבריא ויסעדהו ויסודרו ממנו פעולותיו אבל גם בהיותו חולה יכלכל אותו ואולם כשיהיה החולי ברוח בעצמה שתהיה נכאה ונשברת מי ישאנה אין שם מי שישאנה כי החומר הוא מונהג ממנה לא מנהיג ולזה יחלק הגוף בהפעלותיה" (שם, שם). הגר"א פירש: כשהאיש תמיד בשמחה, הוא 'יכלכל מחלהו' – אף שתבוא עליו מחלה, חס ושלום, הוא יכלכל מחלהו ובשמחתו יבטלנה. גם הרפואה כיום מכירה ביכולת השמחה והצחוק לרפא מחלות וניתן למצוא בבתי חולים "ליצנים רפואיים" שכל שאיפתם היא להעלות חיוך על פניהם של החולים, גם כדי להעניק הרגשה טובה ולשבור מעט את אפרוריות בית החולים, אבל גם, ובעיקר לחזק את הנפש על ידי שמחה.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד