פרשת ויקהל – ריצה

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | חומש שמות, עלון בית החולים, ויקהל

רגל וריצה

חלקי הרגל הם: פיסת הרגל, היא כף הרגל, הקרסול, הוא הפרק המחבר את כף הרגל עם עצם השוק; עצם השוק, היא העצם המחברת בין כף הרגל לבין הירך, אך המושג 'שוק' כולל גם את השרירים של חלק הרגל התחתון, למעשה יש שתי עצמות בין פרק הקרסול לפרק הברך, והעצם השנייה היא השוקית הארכובה היינו הברך, ובה נמצאת עצם הפיקה, והיא הפרק המחבר את השוק עם הירך; עצם הירך או הקולית  או הרכוב. ראש הירך המתחבר לאגן נקרא כף הירך, הוא הפרק המחבר את הירך לעצמות האגן.

פרשת פקודי היא פרשת השבוע האחת-עשרה והאחרונה בספר שמות. פרשת פְקוּדֵי חותמת את ספר שמות, ולמעשה מסכמת את תהליך הקמת המשכן, שנדון כבר בפרשות תצווה, כי תשא ויקהל. פרשת השבוע נפתחת במלים: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (שמות ל"ח פס' כ"א). כלומר, הפעם אנו קוראים על פרוט החומרים מהם נעשה המשכן, פירוט מדויק מאוד. ושוב, נאמר שמקור כל החומרים הם מהעם כולו, באופן שווה "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף… " (שם, כ"ו). בסיום העבודה מובאים כל כלי המשכן אל משה. ה' מצווה אותו להקים את המשכן, להציב את הכלים במקומם ולמשוח אותם בשמן המשחה, וכן להלביש את אהרן ובניו בבגדי הכהונה ולמשוח גם אותם. משה מקים את המשכן ביום הראשון של חודש ניסן, בשנה השנייה ליציאת מצרים. אחרי הקמת המשכן שוכן ענן הכבוד, המסמל את נוכחותו של ה', על המשכן. הכסף הדרוש לבניית המשכן הושג באופן שונה מאשר שאר החומרים: זהב, נחושת וכו'. כל החומרים ניתנו בתורת תרומה: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". כל אחד החליט האם ברצונו לתרום, ואם כן – מה לתרום, באיזו כמות, ולאיזו מטרה. הכסף, לעומת זאת, ניתן בתורת חובה. התורה חייבה כל אדם מישראל מבן עשרים שנה ומעלה לתת מחצית השקל לטובת בניית המשכן – לא פחות ולא יותר "וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל… לכל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה, לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות חמשים. ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת, מאת אדנים למאת ככר…" (שמות ל"ח, כ"ה-כ"ז). מפרשתנו עולה, שכסף זה שימש בעיקר ליצירת אדני המשכן, ואילו החומרים האחרים, שניתנו בתורת תרומה, שימשו לבניית שאר חלקי המשכן וכליו.

דניאל ליברמן, פרופסור לביולוגיה בהרווארד, ודניס בראמבל, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת יוטה. העמיקו לחקור, וגילו התאמות פיזיות בגוף האדם ששדרגו את יכולת הריצה שלו. הם מונים 26 התאמות כאלה: החל באותה רצועה אלסטית בצוואר ששומרת את הראש יציב בזמן הריצה, עבור במותניים צרים ובחלק אמצעי שיכולים להסתובב ומאפשרים לנו לאזן כל צעד עם הנפת יד; בשריר העכוז שלנו השריר הכי גדול בגוף האדם

שעובד כמעט רק בזמן ריצה (מחזיק את חלק הגוף העליון שלנו זקוף); בגידים ארוכים  ועד לבוהן הקצרה שלנו.

מסכום כסף מחצית השקל יצקו מאה אדנים של כסף למשכן, כפי שנאמר "וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד", ומפרש רש"י, שאלו האדנים שנעשו בכסף הכיפורים (שמות ל' פס' ט"ז). חשבון סכום מאה האדנים הוא, שהיו ארבעים ושמונה קרשים המקיפים את המשכן, שני אדנים לכל קרש, ועוד ארבע עמודים המחזיקים את הפרוכת, אדן אחד לכל עמוד, סך הכל מאה אדנים. אדני הכסף עמדו תחת קרשי המשכן והיוו להם בסיס יציב. מאה האדנים הללו שייכים באופן מדוייק להפליא גם לגאולתם של ישראל. הרי, כאשר ה' פקד את עמו במצרים, יצאו שישים ריבוא מבני ישראל "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות י"ב פס' לז"). המספר שישים ריבוא של בני ישראל היוצאים ממצרים, זהו סך נשמות ישראל, "ישראל" ראשי תיבות- 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'. לכן במצוות מחצית השקל כל הפרטים של האומה נותנים סכום שווה. באדני הכסף שנעשו מסכום המחציות המהווים את הבסיס שעליו עומד המשכן כולו. "הפקודים" הם כללות נשמות ישראל, במניין שישים ריבוא. לכל אחד מן הפקודים יש מקום מדויק, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". התורה מתארת את אופן חיבור הקרשים לאדנים כך: "שתי ידות לקרש האחד משלבת אשה אל אחתה, כן תעשה לכל קרשי המשכן (שמות כ"ו י"ז). בהתבסס על תיאור מקראי זה, התמונה העולה משיטת חז"ל היא כי בתחתית כל קרש מקרשי המשכן היו שתי ידות שהוכנסו לאדנים – שני אדנים לכל קרש. אדנים אלה, שהיו עשויים כסף, היו חלולים, והידות – בליטות מהקרשים – נכנסו אליהם. האדנים היו נפרדים זה מזה, ומטרתם הייתה לייצב את המשכן גם כשהיה מונח על קרקע לא ישרה. אדנים נוספים שהשתלבו בתוך חריצים מתאימים חיברו את הקרשים זה לזה גם בראשו של כל קרש, ובכך שמרו על היות הקרשים צמודים זה לזה. מהביטוי "משולבות אשה אל אחותה" הסיקה הברייתא גם את קיומן של בליטות ("סינין") שהיו בכל קרש והשתלבו אל תוך חריץ מקביל בקרש השכן.

הבוהן הקצרה של האדם, הסביר בראמבל, "מיושרת עם שאר האצבעות, היא המקפצה העיקרית בריצה: הדבר האחרון שעוזב את הקרקע הוא הבוהן הזאת". מחקר משותף של ליברמן ושל האנתרופולוג קמפבל רוליאן, מצא שזה התפקיד היחיד של הבוהן. רוליאן וליברמן בדקו 15 אנשים בזמן ריצה והליכה, על הליכונים רגישים ללחץ, וגילו שלבוהן אין שום השפעה על הליכה. כשהנבדקים רצו, התברר כי בוהן שארוכה יותר ב-20% מכפילה את העבודה המכנית של הרגל בזמן ריצה.

הרב יואל בן נון הדגיש את הסמליות שבאדני המשכן, הבסיס שעליו המשכן עומד, נבנו באמצעות חומר שניתן בתורת חובה, ואילו שאר חלקי המשכן נבנו מחומרים שניתנו בתורת נדבה. התורה רומזת לנו, שבבסיסו של כל מפעל צריך לעמוד רובד של חובה, שבו לא נותנים לאדם לעשות כרצונו, אלא מכניסים אותו למסגרת עם מגבלות וכללים ברורים. אחרי הרובד הזה ישנה קומה נוספת, שבה ניתנת לאדם החירות לבחור לו דרך משלו. התורה מאפשרת לאדם לתת ביטוי לאישיותו ולאופיו המיוחד, אולם אפשרות זו שייכת רק לאחר שהתקיים הרובד הראשון, שבו האדם כבול למסגרת בסיסית מחייבת. הרב יהודה עמיטל ביסס רעיון זה על יסוד פירושו של המהר"ל מפראג, התורה מספרת לנו על פרץ של רוחב לב, על נדיבות.  לא רק שבני ישראל הביאו את החומרים הנדרשים לבניין המשכן בהתנדבות, אלא שהם גם הביאו יותר מהנדרש "…  והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש… ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה.." (שמות ל"ו, ג'-ה'). לדעת המהר"ל ההיגיון נותן כי הציווי על מחצית השקל (תרומת חובה) קדם לקריאה אל בני ישראל לנדב חומרים מרצונם.  אלמנט הכפייה הכרחי לבניית המשכן.  אילו הקריאה להתנדב הייתה קודמת לציווי, בני ישראל היו מביאים את כל מה שדרוש לבניין המשכן, ומחסלים בכך את הצורך בציווי (ראה גור אריה). המהר"ל מתרץ שההיגיון נותן כי הציווי על מחצית השקל (תרומת חובה) קדם לקריאה אל בני ישראל לנדב חומרים מרצונם.  אלמנט הכפייה הכרחי לבניית המשכן.  אילו הקריאה להתנדב הייתה קודמת לציווי, בני ישראל היו מביאים את כל מה שדרוש לבניין המשכן, ומחסלים בכך את הצורך בציווי (ראה גור אריה). תרומת הנדבה של בני ישראל הייתה בעלת ערך חיובי מאוד, אך למרות זאת, רש"י מונה תרומה זו כתרומה השלישית, לאחר תרומות החובה. התרומה הראשונה לאדנים, מסמלת  כי מחויבות היא הבסיס לכל בניין המשכן ולעבודת ד'. אלו הם הרגליים עליהן נשענת עבודת ד' בכללה.

ריצה היא צורת התנועה המהירה ביותר של בעלי רגליים. ההבדל בין ריצה להליכה הוא שבריצה יש נקודת זמן בה אף רגל אינה נוגעת בקרקע, בעוד שבהליכה נוגעת לפחות רגל אחת בקרקע בכל רגע נתון. ריצה היא ענף מרכזי באתלטיקה. מהירות הריצה של האדם משתנה בין ריצה איטית (ג'וגינג) לריצה מהירה (ספרינט). רצים מעטים הצליחו לרוץ ריצת 100 מטר בפחות מ-10 שניות. היכולת להתמיד בריצה מהירה פוחתת ככל שהמרחק אותו יש לרוץ גדל, והשיא בריצת מרתון לגברים הוא מהירות של 5.67 מטרים לשנייה.

נאמר בספר ישעיה (פרק נח.) "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפציך ודבר דבר".

וממה שנאמר "וכבדתו מעשות דרכיך" למדו רבותינו במסכת שבת (דף קיג.) שלא יהא הילוכך (ההליכה שלך) בשבת כהילוכך של חול. (ויש אומרים שלמדו כן רבותינו מתחילת הפסוק שנאמר "אם תשיב משבת רגליך".) ועל כן אין לו לאדם לרוץ בשבת, הן ריצה קלה והן ריצה מהירה, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והטור ומרן השלחן ערוך. וכפי שהזכרנו בהלכה הקודמת.

וכתב בספר מנחת שבת, שמה שאמרו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, היינו שההילוך וההתנהגות של האדם בשבת, צריכים להיות שונים מאלה של חול, וכמו שכתב בספר שני לוחות הברית, שצריך אדם לדקדק במעשיו יותר בשבת מבימי חול, ויהיה יותר ירא וחרד שלא להכשל באיסורים, וצריך שיבין אדם וידע גודל קדושת השבת, כי השכר על כל מצוה ומצוה ביום השבת הוא כפול ומכופל יותר משכר המצוות שבימי החול, וכן להיפך, העונש על כל חטא וחטא ביום השבת הוא כפול ומכופל יותר מעונש החטאים בימות החול.

וכאן המקום לציין, שכאשר ביארנו את כל עיקרי הלכות בורר לפני מספר שבועות, שלחו אלינו הרבה מהלומדים הקבועים שלנו, שההלכות מאד מחודשות בעיניהם, ומנין לנו ל"המציא" כל כך הרבה פרטים חדשים בהלכות שבת. ובאמת שמי שאינו בקי כראוי בהלכות שבת, נראים הדברים רחוקים בעיניו, (אף על פי שהכל מבואר בפירוש בדברי השלחן ערוך ושאר הפוסקים המפורסמים), וכך יוכל חלילה לבא בקלות לידי מכשולות חמורים ביותר. וכבר אמרו רבותינו "שגגת תלמוד עולה זדון", שמי שאינו יודע משום שאינו לומד, הרי הוא נחשב כמזיד במעשיו, כאילו מזלזל בכוונה בקדושת השבת. ולכן על כל אחד ואחד להשתדל להיות בקי בהלכות שבת, ולשים לב היטב, אם מעשיו מותאמים להלכה אם לאו, ויבא וישאל תלמידי חכמים בקיאים, שיורו לו את הדרך הישרה.

ריצה לצורך מצוה
ובגמרא במסכת ברכות (דף ו:) אמר רבי זירא, בתחילה כשהייתי רואה תלמידי חכמים שהיו רצים ללמוד תורה בבית המדרש בשבת, הייתי אומר עליהם שהם מחללים את השבת, עד ששמעתי שהיה אומר רבי תנחום בשם רבי יהושע בן לוי, לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (בספר הושע פרק יא) "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג". ומכאן שמותר לרוץ בשבת לדבר מצוה. אולם לענין נסיעה עם אופניים, כבר הזכרנו בהלכה הקודמת, מה שכתב מרן הרב שליט"א, שיש להחמיר בזה אפילו לצורך מצוה.

 

 

 

 

 

.

 

רש"י בתחילת פרשתנו מסביר (בהתבסס על הגמרא במסכת מגילה כט:), כי בכל פעם מבין שלושת הפעמים  שהמילה "תרומה" חוזרת על עצמה, ישנה התייחסות  לתרומה נפרדת שהייתה לצורך המשכן: מחצית השקל לאדנים – תרומת חובה, מחצית השקל של קרבנות הציבור – תרומת חובה, ותרומה של שאר החומרים הדרושים לבניין המשכן – נדבה ללא שיעור קבוע.  המהר"ל (בספר גור אריה) מתקשה בפירוש זה.  התורה מספרת רק על התרומה שהובאה למשכן מרצון; אין התייחסות בפסוקים לשאר התרומות.  המהר"ל מתרץ שההיגיון נותן כי הציווי על מחצית השקל (תרומת חובה) קדם לקריאה אל בני ישראל לנדב חומרים מרצונם.  אלמנט הכפייה הכרחי לבניית המשכן.  אילו הקריאה להתנדב הייתה קודמת לציווי, בני ישראל היו מביאים את כל מה שדרוש לבניין המשכן, ומחסלים בכך את הצורך בציווי (ראה גור אריה).

 

פירושו של המהר"ל מכיל מסר חשוב.  נדיבות לב, עבודת ה' הבאה מתוך האדם, הינה מרכיב חשוב וחיובי בתודעה הדתית, רק אם היא מושרשת בתחושת מחויבות.  חומרי הגלם לבסיס הפיסי של המשכן באו מתרומת חובה, לא ממעשה אלטרואיסטי.

 

התורה מתארת את קבלת התורה על ידי בני ישראל כקבלה מרצון: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז).  למרות זאת , חז"ל מתארים את קבלת התורה כקבלה שנעשתה בכפייה: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית  ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח.).  קבלה מרצון, עד כמה שהיא בעלת ערך חיובי, אינה מספיקה לבדה.  הקב"ה דרש מבני ישראל מחויבות מוצקה.

 

התרבות המערבית, בייחוד זו שצמחה באמריקה, דוגלת באינדיווידואליזם ובבחירה חופשית.  אין דבר המצדיק פגיעה בזכויות הפרט.  לרעיון זה ישנן השלכות  גם בעולם הדתי.  אנשים  מקיימים מצוות ומנהלים אורח חיים דתי רק מפני שהם חפצים בכך, ולא בגלל תחושה שהם חייבים לנהוג כך.

 

בנוסף, אנשים מתחמקים ממחויבות לחברה ולמשפחה.  הייתי פעם בבית כנסת באמריקה שהיו בו ילדים מעטים.  כששאלתי לפשר העניין, התברר לי שרוב המתפללים רווקים.  הם לא התחתנו משום שלא רצו לקבל על עצמם מחויבות.  בחברה הישראלית, מדברים על הירידה במוטיבציה לשרת בצבא.  אנשים לא מרגישים חובה להגן על הארץ; מחויבות מדיפה ריח כפייה.

 

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז, ד).  דוד המלך מבקש כי ישיבתו בבית ה' תהיה ישיבה של קבע – אך בו בזמן, הוא מבקש לשמר את ההתרגשות וההתפעלות של אדם המבקר במקום כלשהו בפעם הראשונה.  גם אנחנו צריכים לשאוף ללמוד תורה בהתלהבות, להגיע לבית המדרש באותה שמחה כאילו זו הפעם הראשונה שאנו נכנסים אליו.  אולם, ישנם ימים שאנו מתעוררים בבוקר ללא הכמיהה הזו לבית המדרש.  ובכל זאת, עלינו להמשיך ללמוד!

 

תרומת הנדבה של בני ישראל הייתה בעלת ערך חיובי מאוד, אך למרות זאת, רש"י מונה תרומה זו כתרומה השלישית, לאחר תרומות החובה.  התרומה הראשונה לאדנים, מסמלת  כי מחויבות היא הבסיס לכל בניין המשכן ולעבודת ה'.  התרומה השנייה, התרומה לקרבנות הציבור, מסמלת את המטרה האובייקטיבית.  עבודת ה' מושרשת בתחושת מחויבות וביעדים מוגדרים, ולא ברצונות סובייקטיביים.  זהו המסר של התרומות.

 

 

מצות מחצית השקל מובאת בפרשת 'כי תשא' בלשון זו (שמות ל, יג): "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'… וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים… וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד… לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". 'עבודת אהל מועד' שבפסוק עניינה – מלאכת בניית המשכן על ענפיה השונים: עשיית אדנים, יריעות, כלים, בגדים ושאר צרכי המשכן. הדבר עולה בבירור מן הפסוק המתאר כיצד הוציאו לפועל את מטרת התרומה, ככתוב בשמות לח, כה: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… [לצורך איזה ענין השתמשו בו?] – לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים…"

הווה אומר: תרומת מחצית השקל מעיקרה לא באה אלא לצורך מלאכת האומנים במשכן. זה פשוטו של פסוק, ואילו ענין הקרבנות לא נזכר כלל בהקשר למחצית השקל.

אמנם מדברי חז"ל במסכת מגילה (כט, ב) עולה, שבפרשה זו נצטוו ישראל על שלש תרומות, וכלשון חז"ל שם: "שלש תרומות הן [שנתחייבו ישראל]: של מזבח – למזבח, של אדנים – לאדנים, ושל בדק הבית – לבדק הבית", ומסביר רש"י: "'שלש תרומות' – נאמרו שם [בפרשת שקלים]: 'מחצית השקל תרומה לה", 'יתן תרומת ה", 'לתת את תרומת ה": תרומת אדנים – היתה לאדנים, ותרומת מזבח – למזבח, לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה, דכתיב בה 'לכפר על נפשותיכם'. 'ושל בדק הבית – לבדק הבית' – היא לא היתה שוה בכולן, אלא איש כפי נדבתו".

נראה, לכאורה, שיש בפרשה זו שלש מצוות התרמה, לדורו של משה ולדורות עולם, אך רש"י עצמו כותב בשמות (ל, טו) שאין בפרשה זו מקור מפורש לענין הקרבנות אלא 'רמז' בלבד.

אלו דבריו שם: "'לכפר על נפשותיכם'… לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן 'תרומת ה" שלוש פעמים:

אחת – תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר: 'וכסף פקודי העדה מאת ככר'. ומהם נעשו האדנים [תרומה זו מפורשת בפרשת 'כי תשא' ומוכחת בפרשת פקודי]…

והשנית [נאמרה כאן ברמז] אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן. הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים (במדבר א, א) 'באחד לחדש השני בשנה השנית [בראש חודש אייר]' ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן, לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים. ועל אותה תרומה נאמר [כאן ברמז]: 'לכפר על נפשותיכם', שהקרבנות לכפרה הם באים.

והשלישית [שנרמזה כאן] היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד): 'כל מרים תרומת כסף ונחשת', ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו".

העולה מדבריו, שבפרשת 'כי תשא' לא נאמרו במפורש שלש מצוות של תרומה, אלא אחת, והיא תרומת האדנים, ואילו השאר באו ברמז בלבד. אף תרומת מחצית השקל לקרבנות ציבור, לא נאמרה במפורש, אלא כמסקנה מתבקשת, וכפי שכתב (בפסוק טז): "הא למדת [בדרך רמז] שתים היו: אחת – בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת – בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן", כי במיפקד שבפרשת במדבר לא נאמר בפסוקים שנתנו מחצית השקל.

בירושלמי שקלים א, א; מוצאים רמז לשלשת התרומות הללו בפרשת 'תרומה', פרשה העוסקת בחומרים שונים ההכרחיים לבנין המשכן, ואין בה זכר לקרבנות. עם זאת מוצאים חז"ל לנכון להוכיח, שאף פרשה זו, שעיקרה תרומות למשכן ול'בדק הבית', ניתן למצוא בה 'רמז' לקרבנות. זו לשון הירושלמי: "שלש תרומות נאמרו [ברמז] בפרשה הזאת: תרומת אדנים, ותרומת שקלים ותרומת המשכן: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' – זו תרומת אדנים. 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' – זו תרומת שקלים. 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם' – זו תרומת המשכן".

כך גם ברש"י לפרשת תרומה כתב, שלמרות שמדובר בתרומה שהיא נדבת הלב, ולמרות שמדובר בחומרים מוגדרים, נרמזה בפרשה זו החובה להביא מחצית השקל, זו לשונו: "'תקחו את תרומתי' – 'אמרו רבותינו: שלש תרומות אמורות כאן, שלשה עשר דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהם".

עוד כתב רש"י שם: "'זהב וכסף ונחשת' – כולם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן, שהוצרך שם כסף יותר". כלומר, פרשת תרומה עוסקת בתרומת חומרים – 'איש כאשר ידבנו לבו' – אך הפרשה מציינת ברמז, שיש עוד שתי תרומות, אחת לאדנים, והשניה למזבח.

 

הגר"א: 'מחצית השקל לקרבנות' – אינו מצות עשה בתורה – אלא 'הלכה למשה מסיני'

המסקנה העולה מן האמור עד כה היא, שהתרומות למשכן – בפרשת תרומה ובפרשת שקלים, נאמרו במפורש בפסוקים, ואילו התרומה לקרבן, אינה מופיעה במפורש בתורה אלא ברמז בלבד.

אכן, ראה מה שכתב הגר"א ב'אדרת אליהו' ב'כי תשא': "השקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה, והיא 'הלכה למשה מסיני', ומרומז במה שאמרו חז"ל", כוונתו ככל הנראה למה שמצאו חז"ל רמז בפסוקים: "שלש תרומות נאמרו כאן" – כדלעיל. דרכו של הגר"א למצוא מקור לכל דבר בתורה, ומתברר, שבאשר למחצית השקל עבור הקרבנות לא מצא מקור, דומה, אפוא, שקשה יהיה לבוא אחר המלך ולהוכיח שיש מקור מפורש לכך בתורה.

המעיין בספר המצוות לרמב"ם (עשה קעא) וכן ברמב"ם הלכות שקלים (א, א) לא ימצא איזכור של הקרבנות, וכלשון הרמב"ם שם: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה", ולא כתב מטרה מוגדרת לתרומה, כי המצוה היא לתת מחצית השקל לכלל ענייני המקדש, ובכלל זה הקרבנות.

אכן, ראה מה שכתב בספר החינוך (קה): "מצות נתינת מחצית השקל בשנה: שיתן כל אחד מישראל… מחצית השקל… בכל שנה ליד הכהנים… והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין לקנות [את צרכי המקדש]: תמידין ומוספין, וכל קרבן הקרב על הצבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים, ושכר העושה לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית. משרשי המצוה, שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות… ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל… שוים במצוה אחת לפניו".

נמצא כנ"ל, שמצות מחצית השקל כוללת בתוכה את כלל צורכי המקדש.

צריך להעיר עם זאת, על מה שכתב הגר"א, שמצות מחצית השקל לדורות היא 'הלכה למשה מסיני', שהדבר תמוה, שלא מצינו מקור לכך בתלמוד. ראה בהקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם, שמנה שם כארבעים הלכות, שהן 'הלכה למשה מסיני' בש"ס, ולא מנה מצות מחצית השקל. יתירה מזו! לא מצינו שמוני המצוות ימנו 'הלכה למשה מסיני' כאחת מתרי"ג מצוות.

וצריך לומר, שכוונת הגר"א לומר: 'קבלה למשה מסיני'. וראה ברמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, שהבחין בין שני המושגים, וכתב, שהרבה קבלות קיבל משה מסיני, ויש לכולן רמז בפסוקים ובדרשות חז"ל. לא כן באשר ל'הלכה למשה מסיני' שהלכות אלו הן הלכות בלא טעם, ואין להן מקור בפסוקים.

זה, אפוא, עניינה של מצות מחצית השקל, שיש כתוב מפורש ב'כי תשא' וב'פקודי', הקובע כי יש לתת 'מחצית השקל' 'בקע לגולגולת', וזו מצות עשה מן התורה במשכן ולדורות, ואילו 'מחצית השקל לקרבן', ענין זה לא בא אלא מכוח דרשה ורמז, הנלמד מ'שלש תרומות הן' – כדרשת חז"ל ב'תרומה' וב'כי תשא'. נמצא, ש'מחצית השקל' כוללת בתוכה שתי מטרות, את המפורש בפסוקים, דהיינו 'בדק הבית' ומלאכת האומנים, וכן את ענין הקרבנות, דבר שאינו נזכר בפסוקים במפורש אלא ברמז בלבד.

 

 

.

 

דניאל ליברמן, פרופסור לביולוגיה בהרווארד, ודניס בראמבל, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת יוטה. העמיקו לחקור, וגילו התאמות פיזיות בגוף האדם ששדרגו את יכולת הריצה שלו. הם מונים 26 התאמות כאלה: החל באותה רצועה אלסטית בצוואר ששומרת את הראש יציב בזמן הריצה, עבור במותניים צרים ובחלק אמצעי שיכולים להסתובב ומאפשרים לנו לאזן כל צעד עם הנפת יד; בשריר העכוז שלנו השריר הכי גדול בגוף האדם

שעובד כמעט רק בזמן ריצה (מחזיק את חלק הגוף העליון שלנו זקוף); בגידים ארוכים  ועד לבוהן הקצרה שלנו.

רגל במובן האנטומי של איבר הליכה מוזכר בתורה 49 פעמים למושג 'רגל' מובנים רבים: בסיס ומשען לכלי (שמות כה כו, שם לז יג), בגלל ובעבור משהו או מישהו (בראשית ל ל, שם לג יד), הליכה אחרי מישהו (שמות יא ח), פעם (במדבר כב כח), כל אחד משלש החגים – פסח, שבועות וסוכות (שמות כג יד), 'לרגל' במובן של אמירת רכילות (תהלים טו ג), 'לרגל' במובן של בילוש וריגול (במדבר כא לב)

 

 

הבוהן הקצרה של האדם, הסביר בראמבל, "מיושרת עם שאר האצבעות, היא המקפצה העיקרית בריצה: הדבר האחרון שעוזב את הקרקע הוא הבוהן הזאת". מחקר משותף של ליברמן ושל האנתרופולוג קמפבל רוליאן, מצא שזה התפקיד היחיד של הבוהן. רוליאן וליברמן בדקו 15 אנשים בזמן ריצה והליכה, על הליכונים רגישים ללחץ, וגילו שלבוהן אין שום השפעה על הליכה. כשהנבדקים רצו, התברר כי בוהן שארוכה יותר ב-20% מכפילה את העבודה המכנית של הרגל בזמן ריצה.

ממערכת הקירור המעולה של האדם: מעט מאוד שיער גוף ומיליוני בלוטות זיעה שמאפשרות לו להמשיך לנוע ולשמור על טמפרטורת גוף סבירה גם בחום. חיות מקררות את עצמן באמצעות התנשפות, אבל הן לא יכולות להתנשף בזמן שהן רצות. באחד הניסויים המפורסמים בתחום התנועה של בעלי חיים ביולוג מהרווארד הכניס מדחום לפי הטבעת של צ'יטה, ואז שם אותה על הליכון. הצ'יטה סירבה להמשיך לזוז כשהטמפרטורה שלה הגיעה ל-40.5 מעלות, אפילו שהיא לא הייתה קרובה למהירות השיא שלה. להריץ חיה עד למצב של עומס חום זה משהו שרוב בני האדם יכולים לעשות, והחיות האחרות לא",

ריצה היא צורת התנועה המהירה ביותר של בעלי רגליים. ההבדל בין ריצה להליכה הוא שבריצה יש נקודת זמן בה אף רגל אינה נוגעת בקרקע, בעוד שבהליכה נוגעת לפחות רגל אחת בקרקע בכל רגע נתון. ריצה היא ענף מרכזי באתלטיקה. מהירות הריצה של האדם משתנה בין ריצה איטית (ג'וגינג) לריצה מהירה (ספרינט). רצים מעטים הצליחו לרוץ ריצת 100 מטר בפחות מ-10 שניות. היכולת להתמיד בריצה מהירה פוחתת ככל שהמרחק אותו יש לרוץ גדל, והשיא בריצת מרתון לגברים הוא מהירות של 5.67 מטרים לשנייה.

 

כדי להגיע למהירות השיא שלהן, חיות צריכות לעבור לגאלופ – מאמץ אנאירובי מובהק שמחייב אותן לעצור אחרי זמן קצר. האדם, לעומת זאת, יכול להאיץ תוך כדי מאמץ אירובי. הבושמנים שליבנברג תיעד שמרו על מהירות של בין 6.4 ל-9.6 קמ"ש בריצות שהגיעו ל-35 קילומטרים ונמשכו בין שעתיים לשש שעות וחצי. מרתוניסטים בכירים, בשביל קנה מידה, רצים בקצב של עשרים קמ"ש – בתנאים הרבה יותר קלים כמובן.

במרחקים ובמהירויות האלה, האדם יכול לנצח במירוץ אפילו סוס – חיה שיש לה מנגנון הזעה ובויתה בעיקר בגלל היכולות שלה בריצה למרחקים. מאז 1980 מתקיים בכל שנה בוויילס מרתון האדם נגד הסוס, שבו מאות בני אדם מתחרים בעשרות סוסים עם רוכבים לאורך 35 קילומטרים בתנאי שטח קשים. ביוני 2004, בתיאום קוסמי לכאורה עם ההכנות לפרסום המאמר של ליברמן ובראמבל בנייצ'ר, אדם ניצח לראשונה במירוץ. מאז זה קרה רק עוד פעם אחת (2007), אבל ליברמן מאמין שהנקודה ברורה.

"להריץ חיה עד למצב של עומס חום זה משהו שרוב בני האדם יכולים לעשות, והחיות האחרות לא", הוא אמר. "זה הסבר משכנע להתפתחות של היכולות האלה, ובכנות – אף אחד עדיין לא בא עם רעיון יותר טוב".

 

כלומר, הנבדק בעל הבוהן הארוכה נדרש להוציא יותר אנרגיה, וכל פגיעה של הרגל בקרקע מייצרת יותר זעזוע בגוף.

 

 

 ועד לבוהן הקצרה שלנו.

 וקפיציים ברגליים, ועד הבוהן הקצרה שלנו.

גוף האדם ריצה היא אחת מדרכי התנועה של בעלי חיים ביבשה. בעל החיים היבשתי המהיר ביותר הוא הברדלס, המסוגל להגיע למהירות של 110 ק"מ לשעה,‏ אם כי לזמן קצר בלבד שאחריו הוא חייב לנוח במשך זמן ממושך על מנת להוריד את חום גופו.

היוונים השתמשו בריצה למרחקים ארוכים ככלי תקשורת באותם ימים; שליחים רגליים, שהיו מן הסתם רצים מצטיינים, העבירו מסרים מעיר לעיר. הסיפור של אחד השליחים האלה, מוכר בתור ההשראה ליצירת המרתון: בשנת 490 לפני הספירה הצבא של האימפריה הפרסית הגיע לעיר מרתון, במרחק כארבעים קילומטרים מאתונה, במטרה לכבוש את העיר. בזמן שהפרסים התארגנו, האתונאים שלחו שליח בשם פיליפידס לספרטה כדי לבקש סיוע. פיליפידס רץ כמעט 240 קילומטרים בפחות מיומיים, אבל בינתיים באתונה החליטו לא לחכות לעזרה אלא להפתיע את הפרסים, שלא היו ערוכים, ולמרות נחיתות מספרית משמעותית ניצחו בקרב.

למעלה מאלפיים שנה אחר כך, האגדה על פיליפידס התקבעה בראש של מישל ברל, בלשן והיסטוריון צרפתי, בשנת 1894. בסוף הקונגרס הוקם הוועד האולימפי הבינלאומי, והתוכנית לקיים את המשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים ב-1896 באתונה יצאה לדרך. ברל הציע לקוברטן, שנבחר ליושב הראש הראשון של הוועד האולימפי, להכניס למשחקים ריצה ארוכה שתנציח את הסיפור של פיליפידס. קוברטן אהב את הרעיון, והמירוץ החדש קיבל את השם "מרתון" ושובץ כאירוע האחרון במשחקים.

קשה למצוא אירוע, לא רק בספורט, עמוס מיתוסים כמו המרתון

האולימפי, שביום ראשון ימשיך את המסורת וינעל את משחקי לונדון 2012. המיתולוגיה של המרתון האולימפי מתחילה במשחקים האולימפיים המקוריים, ביוון העתיקה, שלפי אחת ההשערות נולדו כחגיגה לניצחונו של זאוס על קרונוס, שליט הטיטנים, בקרב היאבקות על השליטה בכדור הארץ. התאריך המדויק של המשחקים הראשונים אינו ידוע; חלק מהמקורות מצביעים על 1253 לפני הספירה, אחרים על 884 לפני הספירה. מה שכן מתועד זה שבין השנים 776-394 לפני הספירה התקיימו בכל 4 שנים באולימפיה, יוון, משחקים אולימפיים, ושהאירוע הגדול ביותר במשחקים היה ריצה של 24 הקפות (כחמישה קילומטרים) סביב האצטדיון האולימפי.

היוונים השתמשו בריצה למרחקים ארוכים ככלי תקשורת באותם ימים; שליחים רגליים, שהיו מן הסתם רצים מצטיינים, העבירו מסרים מעיר לעיר. הסיפור של אחד השליחים האלה, שעבר לא מעט גלגולים, מוכר בתור ההשראה ליצירת המרתון: בשנת 490 לפני הספירה הצבא של האימפריה הפרסית הגיע לעיר מרתון, במרחק כארבעים קילומטרים מאתונה, במטרה לכבוש את העיר. בזמן שהפרסים התארגנו, האתונאים שלחו שליח בשם פיליפידס לספרטה כדי לבקש סיוע. פיליפידס רץ כמעט 240 קילומטרים בפחות מיומיים, אבל בינתיים באתונה החליטו לא לחכות לעזרה אלא להפתיע את הפרסים, שלא היו ערוכים, ולמרות נחיתות מספרית משמעותית ניצחו בקרב.

פיליפידס, או כל שליח אחר, אינו מוזכר בתיאורים של היסטוריונים שכתבו זמן קצר אחרי האירוע. אבל 600 שנה אחר כך, כותב צ'רלי לוביט (Lovett) בספרו לציון יובל 100 למרתון האולימפי, היסטוריונים התחילו לטעון שרץ נשלח ממרתון לאתונה כדי לבשר על הניצחון הגדול. בנרטיב החדש הרץ הגיע לאתונה, בישר את הבשורה, ואז נפל לקרקע ומת. עם השנים פיליפידס, ששמו שונה משום מה לפידיפידס, השתלב איכשהו כרץ חסר המזל באגדה שהתפשטה גם אחרי שהקיסר תאודוסיוס הוציא מחוץ לחוק, בשנת 394 לספירה, כל חגיגה לא נוצרית באימפריה הרומית, כולל המשחקים האולימפיים.

למעלה מאלפיים שנה אחר כך, האגדה על פיליפידס התקבעה בראש של מישל ברל, בלשן והיסטוריון צרפתי, בזמן שהותו בקונגרס בינלאומי לספורט חובבני, שארגן הברון הצרפתי פייר דה קוברטן ואירח בשנת 1894. בסוף הקונגרס הוקם הוועד האולימפי הבינלאומי, והתוכנית לקיים את המשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים ב-1896 באתונה יצאה לדרך. ברל הציע לקוברטן, שנבחר ליושב הראש הראשון של הוועד האולימפי, להכניס למשחקים ריצה ארוכה שתנציח את הסיפור של פיליפידס. קוברטן אהב את הרעיון, והמירוץ החדש קיבל את השם "מרתון" ושובץ כאירוע האחרון במשחקים.

האירוע האחרון במשחקים האולימפיים המשיך לייצר אגדות, למשל המרתון של משחקי סנט לואיס 1904. רק 14 רצים מתוך 32 סיימו את המרתון בסנט לואיס, שהתקיים בחום מתיש על מסלול שנבנה מאדמה ומעפר וכלל טיפוס על שבע גבעות. שניים מהם סיימו אותו באופן ביזארי: פרד לורץ מניו יורק – שהתייבש אחרי 15 קילומטרים, נכנס למכונית שהסיעה אותו 18 קילומטרים נוספים, חזר למירוץ אחרי שהמנוע של המכונית שבק, וחצה ראשון את קו הסיום; ותומאס היקס, יליד בריטניה שייצג את ארצות הברית, נכנס לאצטדיון אחרי שהתגלה שלורץ רימה, ואז התמוטט.

זו לא הייתה ההתמוטטות הראשונה של היקס בריצה: בקילומטרים ה-26 מאמנו נתן לו תערובת של סטריכנין, חלבון ביצה וברנדי, במה שנודע כסימום הראשון של ספורטאי אולימפי (שלא היה אסור אז לפי החוקים). בתוך האצטדיון האולימפי נדרשו ארבעה רופאים כדי להעמיד את היקס על הרגליים, והוא גרר את עצמו לקו הסיום.

ניצחון זה עניין יחסי במרתון אולימפי. מכיוון שהוא מתקיים באוגוסט, חודש לא ידידותי לריצה ברוב העולם, ומכיוון שהכרוניקה שלו רצופה בסיפורים על רצים הירואים שהתגברו על קשיים פיזיים אדירים – מפיליפידס ועד הרצה השוויצרית גבריאלה אנדרסן-שייס, שהתמונה שלה צולעת אל קו הסיום בלוס אנג'לס 1984 היא אחת המפורסמות בהיסטוריה האולימפית – אנחנו נוטים לראות בכל מי שמסיים מרתון אולימפי, וגם מרתון רגיל לצורך העניין, סוג של מנצח בפני עצמו; אדם שצלח את האתגר הפיזי האולטימטיבי.

אלא שהתפיסה הזאת, טוען זרם צעיר יחסית במדע, נובעת ממיתוס הרבה יותר גדול מהמיתוס של המרתון האולימפי: מיתוס, המגובה בראיות מדעיות משמעותיות, שלפיו האדם התפתח אבולוציונית כהולך על שתיים עם מוח גדול ומפותח, רבות הודות ליכולתו לרוץ למרחקים ארוכים.

נמצא תפקידה של הבוהן

את הראיות האלה אוספים באובססיביות בעשרים השנים האחרונות שני חוקרים: דניאל ליברמן, פרופסור לביולוגיה אבולוציונית בהרווארד, ודניס בראמבל, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת יוטה. בראמבל, שחוקר תנועה של בעלי חיים במשך ארבעים שנה, פגש את ליברמן בפעם הראשונה בביקור בהרווארד ב-1991. ליברמן, רץ למרחקים ארוכים בזמנו הפנוי, היה עסוק באותם ימים בצפייה בחזירים רצים על הליכונים – במטרה ללמוד איך ריצה מפעילה לחץ על העצמות בראש. כשבראמבל נכנס למעבדה שלו וראה את החזיר התורן על ההליכון, הוא העיר את תשומת לבו של ליברמן לכך שהחזיר לא מסוגל להחזיק את הראש שלו ישר.

"זה היה רגע האאוריקה שלי", אמר ליברמן. "צפיתי בחזירים על הליכונים מאות שעות, ומעולם לא חשבתי על זה. אז דניס ואני התחלנו לדבר על איך, כשהחזירים האלה רצים, הראשים שלהם מיטלטלים לכל כיוון ואיך רצים אנושיים מיומנים בלייצב את הראשים שלהם. הבנו שיש בצוואר האנושי מאפיינים מיוחדים שמאפשרים לנו לשמור את הראש שלנו יציב. זה נותן יתרון אבולוציוני כי זה עוזר לנו להימנע מנפילות ומפציעות; וזה נראה כמו עדות לברירה טבעית ביכולת שלנו לרוץ".

ככל שליברמן ובראמבל העמיקו לחקור, הם גילו עוד ועוד עדויות להתאמות פיזיות בגוף האדם ששדרגו את יכולת הריצה שלו. במאמר "ריצה, סיבולת והאבולוציה של האדם" משנת 2004, שזכה לשער במגזין הנחשב נייצ'ר, הם מונים 26 התאמות כאלה: החל באותה רצועה אלסטית בצוואר ששומרת את הראש יציב בזמן הריצה ושהופיעה לראשונה לפני כשני מיליון שנה; עבור במותניים צרים ובחלק אמצעי שיכולים להסתובב ומאפשרים לנו לאזן כל צעד עם הנפת יד; בשריר העכוז שלנו (Gluteus Maximus), השריר הכי גדול בגוף האדם שעובד כמעט רק בזמן ריצה (מחזיק את חלק הגוף העליון שלנו זקוף); בגידים ארוכים וקפיציים ברגליים, שאין לשימפנזים ולקופים (קרובי המשפחה שלנו) ויש לאנטילופות, לקנגורו ולכל החיות שרצות, ובראשם גיד האכילס, שליברמן מכנה "קפיץ גדול שיכול להחזיר עד 17% מהאנרגיה שהוא סופג"; ועד הבוהן הקצרה שלנו.

גוף האדם

הבוהן הקצרה של האדם, הסביר בראמבל, "מיושרת עם שאר האצבעות, לא מפוצלת כמו שרואים אצל קופים ואצל קרובי המשפחה הלא רצים הכי קרובים אלינו. היא המקפצה העיקרית בריצה: הדבר האחרון שעוזב את הקרקע הוא הבוהן הזאת". מחקר משותף של ליברמן ושל האנתרופולוג קמפבל רוליאן, שפורסם ב- The Journal of Experimental Biology, מצא שזה התפקיד היחיד של הבוהן. רוליאן וליברמן בדקו 15 אנשים בזמן ריצה והליכה, על הליכונים רגישים ללחץ, וגילו שלבוהן אין שום השפעה על הליכה. כשהנבדקים רצו, התברר כי בוהן שארוכה יותר ב-20% מכפילה את העבודה המכנית של הרגל בזמן ריצה. כלומר, הנבדק בעל הבוהן הארוכה נדרש להוציא יותר אנרגיה, וכל פגיעה של הרגל בקרקע מייצרת יותר זעזוע בגוף.

"אם יש לך בוהן מאוד ארוכה", אמר ליברמן, "הרגע של הפעלת כוח על המפרק שמחבר אותה לכף הרגל נעשה בעייתי בריצה". כך למשל, לאוסטרלופיתקוס, גנוס ממשפחת ההומינידים שקדם לאדם ונחקר היטב בזכות שלד של נקבה בגיל 3.2 מיליון שנה שנמצאה ב-1974 ושקיבלה את הכינוי "לוסי", היו בהונות ארוכות באופן משמעותי לעומת האדם היום. "לוסי הייתה יכולה ללכת בסדר גמור עם הבהונות הארוכות שלה", אמר ליברמן, "אבל אילו היא הייתה רוצה לרוץ מרתון, או אפילו חצי מרתון, הייתה לה בעיה".

לוסי ובני מינה, אוסטרלופיתקוס אפרנסיס, היו בנויים יותר כמו שימפנזה מאשר כאדם: שפופים, רגליים קצרות, זרועות ואצבעות ארוכות בידיים ובכפות הרגליים שרומזות על חיים קודמים על עצים, לסת כבדה, מוח קטן. מהם התפתח, לפני כשני מיליון שנה, לפי הקונצנזוס בפליאונטולוגיה ובארכיאולוגיה, הגנוס הומו, שהמינים הקדומים ביותר שלו כבר היו צרים יחסית, בעלי רגליים ארוכות, שיניים קטנות ומוח יותר גדול. ההתפתחות הזאת, בעיקר של המוח האנושי שהמשיך להתנפח (מ-650 סמ"ק לפני כ-2 מיליון שנה ל-1,400 סמ"ק כיום), מיוחסת לאספקה קבועה של בשר ושל הפרוטאין האיכותי שבא איתו. מכיוון שכידונים הומצאו לפני 200 אלף שנה, וחץ וקשת רק לפני 50 אלף שנה, השאלה המתבקשת היא איך המינים שמהם התפתח האדם המודרני השיגו כל-כך הרבה בשר.

לצוד בטמפרטורה של 35 מעלות

ליברמן ובראמבל מאמינים שהתשובה המסורתית – אכילת שאריות מנבלות של חיות – לא יכולה להסביר את הגידול במוח האדם. במקומה הם מציעים את "היפותזת ריצת הסיבולת", שטוענת כי האדפטציות הגופניות אפשרו לבני האדם הקדומים לצוד חיות באמצעות טכניקה המכונה persistence hunting: מרדף קבוצתי ארוך אחרי הטרף דווקא בחלק הכי חם של היום, במטרה להתיש אותו עד כדי כך שאפשר יהיה להתקרב אליו ולהרוג אותו גם בלי כלי ציד. או במילים אחרות, להריץ את החיה למוות.

גם היום אפשר למצוא חברות של ציידים-לקטים שמתבססות על שיטת הציד הזו: האבוריג'ינים באוסטרליה, שבט המסאי בקניה, שבט הטראהומארה במקסיקו, הבושמנים בדרום אפריקה ובבוטסואנה. לואיס ליבנברג, שכתב את הספר The Art of Tracking: The Origin of Science, הצטרף יותר מפעם אחת למרדפים של בושמנים אחרי קודו, סוג של אנטילופה, במרכז מדבר קלהרי בבוטסואנה.

הם יצאו לצוד רק כשהטמפרטורה הייתה בסביבות 35 מעלות, והשיטה הייתה קבועה: שלושה גברים מתמלאים במים ויוצאים לדרך; שניים עושים את העבודה הקשה של איתור הטרף ורדיפה אחריו, בזמן שהשלישי נשאר מאחור. בשלב מסוים שני החלוצים מאיטים והרץ הטרי יותר עוקף אותם כדי לסגור על החיה המתעייפת. "או שהחיה תתמוטט לגמרי", תיאר ליבנברג, "או שהיא תאט עד לנקודה שבה היא פשוט עומדת שם… עם סוג של עיניים מזוגגות. בעיקרון, אתה דוחף את החיה להיפרתרמיה".

היכולת לדחוף חיות להיפרתרמיה נובעת ממערכת הקירור המעולה של האדם: מעט מאוד שיער גוף ומיליוני בלוטות זיעה שמאפשרות לו להמשיך לנוע ולשמור על טמפרטורת גוף סבירה גם בחום. חיות מקררות את עצמן באמצעות התנשפות, אבל הן לא יכולות להתנשף בזמן שהן רצות. באחד הניסויים המפורסמים בתחום התנועה של בעלי חיים (animal locomotion), ביולוג מהרווארד הכניס מדחום לפי הטבעת של צ'יטה, ואז שם אותה על הליכון. הצ'יטה סירבה להמשיך לזוז כשהטמפרטורה שלה הגיעה ל-40.5 מעלות, אפילו שהיא לא הייתה קרובה למהירות השיא שלה.

כדי להגיע למהירות השיא שלהן, חיות צריכות לעבור לגאלופ – מאמץ אנאירובי מובהק שמחייב אותן לעצור אחרי זמן קצר. האדם, לעומת זאת, יכול להאיץ תוך כדי מאמץ אירובי. הבושמנים שליבנברג תיעד שמרו על מהירות של בין 6.4 ל-9.6 קמ"ש בריצות שהגיעו ל-35 קילומטרים ונמשכו בין שעתיים לשש שעות וחצי. מרתוניסטים בכירים, בשביל קנה מידה, רצים בקצב של עשרים קמ"ש – בתנאים הרבה יותר קלים כמובן.

במרחקים ובמהירויות האלה, האדם יכול לנצח במירוץ אפילו סוס – חיה שיש לה מנגנון הזעה ובויתה בעיקר בגלל היכולות שלה בריצה למרחקים. מאז 1980 מתקיים בכל שנה בוויילס מרתון האדם נגד הסוס, שבו מאות בני אדם מתחרים בעשרות סוסים עם רוכבים לאורך 35 קילומטרים בתנאי שטח קשים. ביוני 2004, בתיאום קוסמי לכאורה עם ההכנות לפרסום המאמר של ליברמן ובראמבל בנייצ'ר, אדם ניצח לראשונה במירוץ. מאז זה קרה רק עוד פעם אחת (2007), אבל ליברמן מאמין שהנקודה ברורה.

"להריץ חיה עד למצב של עומס חום זה משהו שרוב בני האדם יכולים לעשות, והחיות האחרות לא", הוא אמר. "זה הסבר משכנע להתפתחות של היכולות האלה, ובכנות – אף אחד עדיין לא בא עם רעיון יותר טוב".

כושר גופני וכושר קוגניטיבי

הרעיון של ליברמן ובראמבל כמעט לא נתקל בביקורת בעולם המדע. האנטומיסט ג'ק סטרן מאוניברסיטת סטוני ברוק, שהתפרסם בזכות הניתוח שכתב על ההליכה של "לוסי", אמר שמוגזם לתייג את גיד אכילס כהתאמה שנועדה לריצה. הרבה חיות, הוא טען, פיתחו רגליים ארוכות באמצעות הארכה של גידים קלים במקום שרירים כבדים, וכך ייצרו איבר שההנפה שלו דורשת פחות מאמץ – שינוי שדורש פחות אנרגיה גם בזמן הליכה. אבל סטרן נותן המון קרדיט לליברמן ולבראמבל כי "בעיקרון, זה מה שדרווין עשה כשהוא כתב על המקורות של המינים: הוא לקח סדרה של עובדות וארג מהן סיפור יפהפה ואלגנטי".

בנוסף לסיפור המדעי של "היפותזת ריצת הסיבולת", שמכריז על הריצה למרחקים ארוכים כפעולה שבדיעבד אחראית לכל ההישגים של האדם (בגלל הקשר הישיר שלה לגדילת המוח שלנו), ליברמן ובראמבל נותנים תוקף לתחושה של מיליוני אנשים בעולם שריצה למרחקים, גם כיום, היא חלק בלתי נפרד ממה שעושה את האדם לאנושי; שהריצה למרחק טבועה בנו בדרכים שקשה להגדיר, ויש לה הפוטנציאל להשפיע על החיים שלנו בדרכים שרחוקות מלהיות פיזיות.

לתחושה הזאת כבר יש תימוכין. בשנת 2009 פורסם ב-National Academy of Sciences מחקר שמצא כי בנים שעובדים על הסיבולת של הלב ושל כלי הדם בין הגילים 18-15 – באמצעות ריצות למרחקים ארוכים או סקי – משיגים ציונים גבוהים במידה משמעותית במבחני אינטליגנציה לעומת בנים שאינם עוסקים בפעילות. מריה אברג מאוניברסיטת גוטנבורג בשבדיה וננסי פדרסן מאוניברסיטת דרום קליפורניה בדקו ציוני כושר גופני ומבחני אינטליגנציה של יותר ממיליון שבדים שהתגייסו לשירות צבאי בגיל 18. "בכל מדד של תפקוד קוגניטיבי שהם ניתחו", כתבו אברג ופדרסן, "מיכולת ורבלית, עבור בלוגיקה ובתפיסה גיאומטרית ועד למיומנויות מכניות – הציונים הממוצעים עולים לפי הכושר האירובי".

הנתונים האלה, בתוספת הראיות שהוא ובראמבל אספו, מאמין ליברמן, צריכים להספיק כדי שלפחות במדע יבינו שההתלהבות מההישגים של האדם בספרינטים היא מיותרת.

"המהירות המקסימלית של יוסיין בולט (שיאן העולם בריצות ל-100 ול-200 מטרים) היא בסביבות עשרה מטרים לשנייה, הרבה מתחת למהירות הריצה של רוב היונקים", מסביר ליברמן. "כל כלב או אפילו סנאי ינצח את בולט. אריה יכול לרוץ פי שניים יותר מהר במשך הרבה יותר זמן. האמת היא שכספרינטר, האדם הוא פתטי. לא התפתחנו כדי לרוץ מהר. היינו ציידים, ולכן מה שעושה אותנו למיוחדים הוא היכולת לרוץ מרחקים ארוכים. יש סיבה לכך שאנשים אוהבים לרוץ מרתון: הם באמת נהנים ממנו. כשבני אדם רצים מרחקים ארוכים, אנחנו משחררים אנדורפינים המשפרים את ההרגשה שלנו. אנחנו מחווטים כימית לריצות סיבולת. זו לא מטלה מגעילה. זו חגיגה של גוף האדם".

חגיגה שרק גדלה והולכת מאז תחילת שנות האלפיים. ב-12 השנים האחרונות היה גידול של 47% במספר הרצים שסיימו מרתון בארצות הברית. ב-2011 אחד מכל 607 אמריקאים סיים ריצת מרתון. יותר מ-800 מרתונים מתקיימים כיום מדי שנה ברחבי העולם (יותר מ-720 מהם בארצות הברית), והגדולים ביותר (ניו יורגוף האדםן, ברלין, לונדון) מציעים פרסים כספיים נדיבים: חצי מיליון דולרים למנצח ולמנצחת.

הגידול בסכומי הפרסים, ובעיקר במספר המשתתפים, שדרג בעקביות גם את שיאי העולם במרתון. שיאי עולם במרתון אמנם אינם אובייקטיביים כמו שיאים אחרים באתלטיקה – בגלל ההבדלים הטופוגרפיים בין המסלולים – אבל גם כך קשה שלא להתרשם מהיכולת האנושית להשתפר בריצה. במהלך קצת יותר מ-100 שנים, שיא העולם לגברים ירד מ-2:55:18 שעות (ג'וני היינס האמריקאי במשחקים האולימפיים בלונדון ב-1908) ל-2:03:38 שעות (הקנייתי פטריק מקאו במרתון ברלין 2011). ההתקדמות של שיא העולם לנשים אפילו יותר מרשימה: מ-3:40:22 שעות בשנת 1926 (ויולט פירסי הבריטית) ל-2:15:25 שעות המדהים של פאולה רדקליף הבריטית ב-2003 (סרקו את הברקוד לצפייה בסיום המירוץ).

למרות זאת, לא מומלץ לצפות לשיא עולם במרתון שיסגור את משחקי לונדון 2012; לאורך ההיסטוריה האולימפית יש פער של תשע דקות בממוצע בין התוצאה הטובה בעולם באותה שנה לזמן של מנצח המרתון האולימפי. הפער הזה, כמעט באופן מתבקש לאור המסורת הפנטסטית של המשחקים, נעשה חלק מהמיתוס של המרתון האולימפי. "כמו כל מירוץ אחר למרחקים ארוכים", כותב צ'רלי לוביט בספרו, "המרתון האולימפי דורש כוח, אומץ וסיבולת. אבל הוא דורש גם משהו אחר, משהו שהסקפטיים אולי יכנו ברכת האלים".

הכתבה המלאה במגזין G – לקבלת הגיליון ועיתון גלובס לחודש מתנה >>

פרויקט המגורים אנטוקולסקי-שטרוק -אי של שקט במיקום הכי מרכזי שיש>>

 

ריצה תחרותית התקיימה כבר בעת העתיקה. ביוון העתיקה, במצרים העתיקה ובאזורים נוספים.

בני אדם עומדים ונעים על שתי רגליים. היציבה הדו רגלית של האדם שונה מאוד מאופן היציבה של יונקים אחרים. האדם עומד זקוף עם גב מאונך לאדמה, ורגליים ישרות. היונקים (PRIMATES) האחרים עומדים בגב מוטה לפנים ורגליים כפופות. לעמידה הדו רגלית הזקופה יש השלכות על מבנה עמוד השדרה, חגורת האגן, הרגליים וכפות הרגליים.

מרבית המשקל של גוף האדם, נמצא מלפני עמוד השדרה, כך שהוא נוטה לכופף את עמ"ש קדימה.

עובדה זו גורמת לשני דברים: יצירת מתח בשרירים זוקפי הגב (הנמצאים באחורי הגב) ולחץ בחלל הגוף כתוצאה מהחזקה של שריר הבטן.

העומס על כל חוליה וחוליה הוא משקל איברי הגוף שמעליה בתוספת כמות הלחץ שמפעילים השרירים זוקפי הגב, פחות הלחץ הורטיקלי (כלפי מעלה) שמספקים שרירי הבטן.

מעובדות אלו ניתן לחשוב כי הלחץ על החוליות התחתונות הוא הגדול ביותר ואין זה כך. מסתבר שהשפעת משקל הגוף על החוליות היא קטנה ביחס להשפעה של השרירים. כאשר אדם מתכופף קדימה להרים משקל הזזה למשקל גופו, הלחץ שיפעילו השרירים על עמ"ש עשוי להגיע ל12 פעם משקל גופו.

 

מרכז משקל ותנועה

אצל עומדים על שתיים, כפות הרגליים צריכות להימצא תחת מרכז הכובד.

אצל האדם, בזמן עמידה, נמצא מרכז המשקל בין (ומעט מעל) מפרקי הירך.

אצל שימפנזה, העומד על שתיים בגב כפוף לפנים, נמצא מרכז המשקל קדימה ממפרק הירך.

לפי מרכז המשקל של האדם, הוא צריך לעמוד כאשר שתי כפות רגליו נמצאות תחת המותניים. לעומתו, רגליו של השימפנזה יהיו קדימה מהמותן. עובדה זו בצירוף רגליו הכפופות של השימפנזה מצריכה את הירך להיות מוטה לפנים וקדימה מעמוד השדרה (כאילו מצביעה אל כף הרגל, בזוית גדולה מעמוד השדרה- נדב) , כמו גם אצל הולכים על ארבע. (הברכיים הכפופות והגב המוטה קדימה קשורים זה לזה וגורמים לכך שהציר המרכזי של הגוף אינו!!!! מאונך לרצפה כמו אצל האדם, אלא בזוית קדימה וכך הברכיים והחזה אינם בורחים החוצה מהציר המרכזי , אלא עדיין נצאים עליו- כחלק ממנו. {אם אדם זקוף רק יכופף ברכיים קדימה מידי אז הן יצאו מהציר המרכזי. אם הוא ישלח חזה קדימה אז החזה יצא מהציר המרכזי- וגם ישנה את מרכז הכובד של הכוף – מהאגן אל החזה})

לעומת זאת, הFEMOR אצל אדם תהיה כמעט מקבילה לעמוד השדרה.

גם בבני אדם וגם בשימפנזות ה FEMOR מתנועעת הלוך וחזור בזמן הליכה עם נקודת התחלה הקרובה למצב העמידה.

(לדעתי כמה שהשימפנזה כפופה יותר, הירך שלה יכולה להתנועע פחות לאחור- וזה ההבדל המרכזי מההליכה של האדם הזקוף.)

 

ההבדלים המבניים בין האדם לקוף יצרו בעיה בארגון שרירי הירך אצל האדם. השריר העיקרי בהנעת הירך בהולכים על שתיים הוא שריר ההמסטרינג (Hamstring). אצל היונקים האחרים השריר מחבר בין אחורי המותן אל הברך. אם הקופים היו מתיישרים, אזי חיבור השריר האחורי וקצה הFEMOR היו קרובים מאוד ולגיד של קצה ההמסטרינג היה אז מנוף מוגבל ביותר לשליטה בירך ולא היה יכול להחזיר את עצם הירך לאחור בקצה הצעד.

הקושי נפתר על ידי האובולוציה ההתפתחותית של המותן האנושי ועל ידי התאמה של שריר הגלוטאוס. (אחוריים).

 

הספר טוען שקופים מפעילים את שריר הירך באופן אינטנסיבי בזמן עמידה בגלל הברכיים המכופפות. לטענתם, בני אדם כמעט ואינם מפעילים מאמץ בשרירי הירך מפני שהם עומדים ברגליים ישרות.

 

דבר נוסף (איתו אני מסכים) : רק לאדם יש את מערכת הקשתות בכף הרגל וזאת עקב היציבות הרבה ותפקיד האיזון של הגוף כולו שמוטל עליה.

 

הציר המרכזי של המשקל

הציר המרכזי של המשקל עובר דרך מרכז המשקל וכאילו חוצה את הגוף לחצי קדמי וחצי אחורי.

אנו בודקים היכן בכף הרגל צריך לנחות משקל הגוף. כמו שאת הציר המרכזי של משקל הגוף אנו מדמים בנקודה אחת, שהיא מרכז המשקל, כך אנו מדמים את כל משקל הגוף נופל בנקודה אחת שהיא מרכז המשקל. כשאנחנו מזיזים את הגוף קדימה, הנקודה הולכת לכיוון אצבעות כף הרגל, וכשאנחנו מזיזים את הגו והירכיים לאחור, הנקודה עוברת לעקב.

המקום הנכון של המשקל הינו במרכז כף הרגל, מעט לכיוון הקרסול, כך ששריר השוק צריך לפעול על מנת למנוע נפילה לפנים.

 

הקו האנכי העולה מהאדמה "לתוך" גוף האדם, במצב עמידה, עובר דרך פיקת הברך ומעט לפני מפרק הברך. כך יוצא שמשקל הגוף מושך את הברך מעט קדימה.

הם טוענים שהרצועות של הברך מספיקות כדי למנוע ממנה ליפול וכי אין צורך בהפעלת שרירים.

לשיטתם, אם נכופף את הברכיים, הן יצאו מהציר המרכזי של המשקל (זה נכון) ואז יהיה צורך בהפעלת שרירים כדי למנוע נפילה אל הרצפה. (זו בדיוק השיטה של אנדרי ברנרד- שטוען שמפרק הירך "תופס" את הברכיים ומונע נפילה.)

הספר אומר שבעמידה זקופה, גוף האדם מאוזן על הירכיים ולכן אין צורך במאמץ שרירי רב.

 

למרות שהם טוענים כי הגיוני להסיק שבני האדם אינם מוציאים אנרגיה רבה בזמן עמידה, מחקרים שעשו מביאים תוצאות סותרות: צריכת החמצן של בני אדם בזמן עמידה, גדולה יותר משל בקר העומד על ארבע.

נאמר בספר ישעיה (פרק נח.) "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפציך ודבר דבר".

וממה שנאמר "וכבדתו מעשות דרכיך" למדו רבותינו במסכת שבת (דף קיג.) שלא יהא הילוכך (ההליכה שלך) בשבת כהילוכך של חול. (ויש אומרים שלמדו כן רבותינו מתחילת הפסוק שנאמר "אם תשיב משבת רגליך".) ועל כן אין לו לאדם לרוץ בשבת, הן ריצה קלה והן ריצה מהירה, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והטור ומרן השלחן ערוך. וכפי שהזכרנו בהלכה הקודמת.

וכתב בספר מנחת שבת, שמה שאמרו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, היינו שההילוך וההתנהגות של האדם בשבת, צריכים להיות שונים מאלה של חול, וכמו שכתב בספר שני לוחות הברית, שצריך אדם לדקדק במעשיו יותר בשבת מבימי חול, ויהיה יותר ירא וחרד שלא להכשל באיסורים, וצריך שיבין אדם וידע גודל קדושת השבת, כי השכר על כל מצוה ומצוה ביום השבת הוא כפול ומכופל יותר משכר המצוות שבימי החול, וכן להיפך, העונש על כל חטא וחטא ביום השבת הוא כפול ומכופל יותר מעונש החטאים בימות החול.

וכאן המקום לציין, שכאשר ביארנו את כל עיקרי הלכות בורר לפני מספר שבועות, שלחו אלינו הרבה מהלומדים הקבועים שלנו, שההלכות מאד מחודשות בעיניהם, ומנין לנו ל"המציא" כל כך הרבה פרטים חדשים בהלכות שבת. ובאמת שמי שאינו בקי כראוי בהלכות שבת, נראים הדברים רחוקים בעיניו, (אף על פי שהכל מבואר בפירוש בדברי השלחן ערוך ושאר הפוסקים המפורסמים), וכך יוכל חלילה לבא בקלות לידי מכשולות חמורים ביותר. וכבר אמרו רבותינו "שגגת תלמוד עולה זדון", שמי שאינו יודע משום שאינו לומד, הרי הוא נחשב כמזיד במעשיו, כאילו מזלזל בכוונה בקדושת השבת. ולכן על כל אחד ואחד להשתדל להיות בקי בהלכות שבת, ולשים לב היטב, אם מעשיו מותאמים להלכה אם לאו, ויבא וישאל תלמידי חכמים בקיאים, שיורו לו את הדרך הישרה.

ריצה לצורך מצוה
ובגמרא במסכת ברכות (דף ו:) אמר רבי זירא, בתחילה כשהייתי רואה תלמידי חכמים שהיו רצים ללמוד תורה בבית המדרש בשבת, הייתי אומר עליהם שהם מחללים את השבת, עד ששמעתי שהיה אומר רבי תנחום בשם רבי יהושע בן לוי, לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (בספר הושע פרק יא) "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג". ומכאן שמותר לרוץ בשבת לדבר מצוה. אולם לענין נסיעה עם אופניים, כבר הזכרנו בהלכה הקודמת, מה שכתב מרן הרב שליט"א, שיש להחמיר בזה אפילו לצורך מצוה.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד