פרשת ויקרא – הנפש והגוף

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | ויקרא, עלון בית החולים, חומש ויקרא

פסיכולוגיה היא תחום במדעי החברה העוסק בחקר הנפש, התפיסה וההתנהגות, ומטרתו לחקור את התנהגות האדם. מקור השם ביוונית "פסיכה" – נפש, ו"לוגוס" – תורה. הנחת היסוד של מדע הפסיכולוגיה היא שישנה חוקיות בהתנהגות האדם, וכי עליה לתעד ולמדוד חוקיות זו. הפסיכולוגיה גורסת שהתנהגות אינה מתחרשת באופן מקרי, אלא תוצאה של מערכת חוקים, הבנת חוקים אלו מאפשרת לנו לגזור גם ניבוי מסוים לגבי העתיד.   

בפרשיות הראשונות בספר ויקרא, מפרטת התורה את הקרבנות השונים למיניהם. הפסוקים הרבים העוסקים בקורבנות סוקרים בפירוט רב את אופן ביצוע העבודה, ואולם אין בהם הסבר מדוע ציווה הקב"ה מלכתחילה על עצם השימוש בקורבנות. פרק ד' בפרשתנו מוקדש כולו לעניין אחד: קרבנות חטאת: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה", מביא קרבן על חטאו, "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ". התורה אינה מבארת לנו מדוע קיים צורך בקרבנות דווקא, לשם קידומה של תכלית זאת, ויותר מכך מדוע אדם שחטא בשוגג מחמת שכחה או טעות, צריך להביא קרבן? שניים מחשובי ההוגים והפרשנים דנו בשאלת עצם השימוש בקרבנות הרמב"ם והרמב"ן. ראשונה הביא את דעתו של הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים " … והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים… ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם….לשמו יתברך, וציוונו לעשותן לו יתברך…והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית שנמחה זכר לעבודה זרה, והתקיימה הפנה האמיתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו" (מו"נ חלק שלישי פרק ל"ב). הרמב"ם אומר אם כן, שכדי לעקור עבודה זרה מקרב ישראל, תופעה שהייתה נפוצה ביותר בעולם העתיק, איפשר הקב"ה לעם ישראל לקיים פולחן שיש לו דמיון מסוים לפולחן האלילי, אלא שנשוא הפולחן היה הקב"ה באופן בלעדי, ועל ידי כך נמחקה תכונת האלילות מקרב עם ישראל. הרמב"ן, מגדולי הפוסקים בספרד במאה הי"ג, התנגד לשיטת הרמב"ם. הוא מקשה על שיטת הרמב"ם מן העובדה שנח והבל כבר הקריבו קורבנות לד', ואילו באמת היו הקורבנות המצאה חדשה שנועדה לעקור מנהגי אלילות, לא מובן מנין צמח סוג זה של עבודת ד' כבר אצל ראשוני בניו של המין האנושי.

נפש – היא בפסיכולוגיה המעגל הפנימי של ה"אני", המוקף רגשות, תכונות, זיכרונות, יכולות פיזיות, אישיות וכדומה. הפילוסופיה עוסקת בשאלת יחסי גוף ונפש. הקושי נוצר עקב הסתירה בין אירועים כפי שתופס אותם הסובייקט הפרטי הנפשי ובין האירועים כפי שהם נתפסים במרחב הפיזי. תהליכים הנפשיים הם פרטיים ואיש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם, לעומתם התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית.

הרמב"ן מציע טעם אחר למצוות הקרבת הקרבנות: "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני האדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה ד' כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה…כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר – הקרבן הזה…ואלה הדברים מתקבלים מושכים הלב כדברי אגדה" (רמב"ן פר' א' פס' ט'). הסברו הראשון של הרמב"ן מטרתו לגרום לחזרתו בתשובה של החוטא, שהרי, כשיראה המקריב את הכוהן מבצע כל אותן פעולתו בקרבן, ייזכר בחטאיו ובעובדה שקורבן זה נועד לבוא תחתיו, וכך יחזור בתשובה. על השאלה מדוע החוטא בשוגג צריך להביא קורבן? השיב הרמב"ן את הדברים הבאים: "בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש, וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש…ולכן הנפש השוגגת תקריב קורבן, שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה, ובעבור זה הזכיר כאן נפש" (ויקרא פר' ד' פס' ב'), הרמב"ן רואה בכל מעשיו של האדם דברים הבאים מתוך מחשבתו, שהיא חלק מנפשו. גם אם אין כוונתו לחטוא, אבל הוא נובע מתוך מחשבתו של האדם, התת מודע בלשון המודרנית, ופוגם בנפשו של החוטא, הקרבן בא, כדי לטהר את נפשו של החוטא. שונה הוא הסברו של הרש"ר הירש: "שוגג הוא חוטא מחמת הסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל ליבו ונפשו לזהירות, שמעשהו יהיה כתורה וכמצווה…חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים, שתהיה כפי התורה והמצווה הן עיקר העברה אשר ב"שוגג". (שם, שם). רש"ר הירש אינו דוחק את החטא אל "התת מודע", אלא מדגיש את האלמנט של חוסר הזהירות, אין האדם נותן אל ליבו ונפשו את הסכנה של היסח הדעת, מטרת הקרבן לכוון את האדם לזהירות יתירה, כדי שלא יגיע כלל לסכנת החטא.

בעיית גוף-נפש, או הבעיה הפסיכופיזית היא קושי פילוסופי בשאלת יחסי גוף ונפש. פסיכוסומטי ה מבוססת על ההנחה כי ישנה השפעת גומלין בין הגוף והנפש. מחלות הפורצות בעקבות מצבי דחק  או שהסימפטומים של הם מחמירים בעקבות מצבים אלו, הן מחלות פסיכוסומטיות. פסיכיאטריה היא תחום במדע הרפואה הקלינית העוסק בבריאות הנפש.

על הפסוק שבפרשתנו "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא פר' ד' פס' ב') מובא במקורות אחדים משל החיגר והסומא, הדן באחריות המשותפת של הגוף והנפש בחטא " 'נפש כי תחטא' וגו' תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בכורות נאות והושיב בו המלך שומרים אחד חיגר ואחד סומא ואמר להן היזהרו על בכורות הנאות האלו. לימים אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס, אמר לו סומא הבא ונאכל. אמר לו חיגר וכי יכולני להלך? אמר סומא וכי רואה אני? רכב חיגר ע"ג סומא ואכלו את הבכורות והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים נכנס המלך באותו פרדס אמר להן: היכן הם הבכורות הנאות? אמר לו סומא: אדוני המלך וכי רואה אני? אמר לו חיגר: אדוני המלך וכי יכול אני להלוך? אותו המלך שהיה פיקח מה עשה להן הרכיב חיגר ע"ג סומא … אמר להן כך עשיתך ואכלתם את הבכורות, כך לעתיד לבוא הקב"ה אומר לנפש: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי הגוף הוא שחטא… אומר לגוף: מפני מה חטאת לפני? אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה…. מה הקב"ה עושה להן מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד שנאמר (תה' נ:ד) 'יקרא אל השמים מעל' וגו' יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה ואל הארץ להביא את הגוף לדין עמו" (בויקרא רבה (וילנא) פרשה ד') הנמשל ברור: הסומא הוא הגוף והחיגר הוא הנשמה, ואין להם קיום זה בלא זה. אך מדוע נוקט המשל דווקא לשון סומא וחיגר? נראה שמשל הסומא והפיסח (החיגר) מקורו ביוונית, שבה המילה "סומא" פירושה "גוף", והמילה "פיסח" פירושה "נפש". בוויכוח בין הגוף לנפש מובן אפוא שחכמים (שידעו יוונית) ישתמשו בסומא ובחיגר דווקא, כלומר בפיסח. לאחר זמן נשכח הרקע היווני של המשל, והפיסח התחלף בחיגר, וכך אבד משחק המילים הנאה ששימש מצע למדרש (עיין מאמרה של ד"ר רחל רייך, דף שבועי אוניברסיטת בר-אילן, פרשת ויקרא מס' 696).

התאחדות הפסיכיאטרים העולמית מגדירה: פסיכיאטריה היא דיסציפלינה רפואית שעניינה במתן טיפול רפואי טוב ביותר ב בשיקום בני אדם הסובלים ממחלת נפש ובקידום בריאות הנפש. רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת בהפרעות מצוקת החולה ושיקומו.

לנפש בהלכה משמעות כפולה, הצלת חיים במובנם הפיזי "פקוח נפש" מחד, והצלה מחולי הנפש מאידך, "המכבה את הנר בשבת…מפני הליסטים, מפני רוח רעה…פטור"(שבת כ"ט ע"ב) ופירש הרמב"ם משנה זו "רוח רעה, קורין לכל מיני "אלמאלנכ'וליאת", ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממין, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה…וזה החולה הוא חולה שיש בו סכנה, ובתנאי שאי אפשר להעבירו למקום אחר ולא להסתיר את האור ממנו" (רמב"ם פירוש המשנה שבת פ"ב מ"ה), לפירושו "רוח רעה" הוא החולה בדיכאון. "רוח רעה", הוא גם בין הדברים שמתריעים עליהם בשבת "מתריעין בשבת על הנרדף מפני רוח רעה – מפני שהוא מסוכן" (תענית כ"ב ע"ב) הכלל הוא שאין מתריעים בשבת, מתפללים תפילות מיוחדות ותוקעים בשופרות, אלא על דבר שיש בו סכנה, בהקשר זה פירשו ראשונים "רוח רעה" כסכנה ממשית שהחולה יפגע בעצמו "שנכנס בו רוח שידה (שד), ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות" (רש"י שם), מסוגיה זו עולה בבירור שחולה שנכנסה בו רוח רעה, מוגדר כחולה שיש בו סכנה. הרשב"א למד כי ניתן מכאן ללמוד לשאר סוגי מחלות הנפש, השאלה שהופנתה אל הרשב"א התייחסה למהמר כפייתי שכאשר הוא משחק בהימורים הדבר מאפשר לו למצוא מנוח לנפשו ולהירפא וכתב על כך "מסופק אני בדבר זה, דאפשר לומר שהוא מותר ויש בזה פיקוח נפש…"(שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רפ"א) אף רבים מן הפוסקים האחרונים התייחסו לחולה הנפש כאל חולה שיש בו סכנה. ולמשל התירו הכנסתו לבית חולים של גויים על אף שיאכל מאכלות אסורות "…ואם הדבר אי אפשר יש לומר הואיל והוא סכנת נפשות, אין לך דבר שעומד בפני הסכנה" (שו"ת בית יצחק אבעה"ז סי' ל"ח)  ומקור דבריו של פוסק חשוב זה במי שנכנסה בו רוח רעה שהוגדר כחולה שיש בו סכנה ובתשובה אחרת הכריע במפורש כך "גם בודאי יש בדבר סכנת נפשות, דבודאי חולי הנפש חולה בחולי הגוף"(שם סי' ל"ט) ר' משה פיינשטיין בהתייחסותו לאישה שילדה שני ילדים ונשתטית שאין לה עוד להתעבר הוסיף וכתב לעניין צום ביום הכיפורים "ובדבר אם הרופאים אומרים שאם תתענה תחזור לשטותה אם רשאה לאכול ביום הכיפורים, פשוט שמותרת משום דשטות הוא סכנה, ואף שהמחלה עצמה לא תמיתנה אבל כיון שמצד המחלה אפשר שתמית עצמה ואת אחרים הוא גם כן פקוח נפש" (אגרות משה אבן העזר ח"א סי'  ס"ה).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד