פרשת ויקרא – הסומא

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | ויקרא, עלון בית החולים, חומש ויקרא

עיוורון, היעדר כושר ראייה או חלקו, בשל חבלה, ליקוי או מחלה, של העיניים, של עצב הראייה (העצב המקשר בין העין למוח), או של המוח. עיוורון יכול להיות מולד – תוצאה של מום בלידה או מחלה תורשתית, או נרכש – בשל חבלה, מחלה, נזקים במוח (כגון שטפי דם, גידולים), ירוד (קטרקט), ברקית (גלאוקומה), היפרדות הרשתית ועוד. מחלות מערכתיות בגוף, כגון סוכרת ויתר לחץ דם, פוגעות בעין ובכושר הראייה ועלולות אף הן לגרום לעיוורון. באופן כללי מתייחס המושג עיוורון להיעדר כושר ראייה, שאינו ניתן לתיקון באמצעות משקפיים או עדשות מגע.

הגדרת העיוורון אינה קבועה והומוגנית, ומבחינים בין עיוורון מלא, בו אין כלל תפיסה של אור, לבין עיוורון חלקי, בו נפגעת בצורה קשה היכולת לבצע פעולות יומיומיות רגילות. שני מושגים עיקריים ביכולת הראייה מגדירים עיוורון: חדות ראייה למרחוק ושדה ראייה: חדות ראייה למרחוק – היכולת להבחין בפרטים, כגון תווים או אותיות, בגדלים שונים. ראייה תקינה מוגדרת באמצעות המספרים 6/6, כאשר עיוור מוגדר כרואה 3/60 או גרוע מכך. שדה ראייה – מרחב הראייה המרכזי וההיקפי. בראייה תקינה, גודלו של שדה הראייה הוא כ-180° (חצי מעגל). אדם מוגדר עיוור כאשר שדה הראייה שלו נמוך מ-20°.

הגורמים הנפוצים ביותר בעולם הגורמים לעיוורון הם ירוד (קטרקט), גרענת (טרכומה) וברקית (גלאוקומה). שלוש המחלות הללו אחראיות לכ-70% מכלל מקרי העיוורון בעולם. ירוד (קטרקט), היא התעכרות של עדשת העין. עכירות זו גורמת לפגיעות שונות בכושר הראייה. גרענת (טרכומה), היא מחלה זיהומית של לחמית העין ושל הקרנית, הנגרמת על ידי חיידק הכלמידיה ברקית (גלאוקומה), היא מחלת עיניים הפוגעת בעצב הראייה. ברוב המקרים המחלה נגרמת כתוצאה מלחץ תוך-עיני מוגבר.

תופעת העיוורון קיימת מאז ראשית האנושות. אך רק במהלך המאה ה-18 החלו אנשי חינוך להשתכנע, כי ניתן, באמצעות שיטות חינוך ייחודיות, לסייע לעיוורים לשפר את יכולת התפקוד במידה ניכרת. ההתפתחות הגדולה ביותר בחינוך העיוורים נזקפת לזכותו של לואי ברייל, סטודנט צרפתי ועיוור בעצמו, אשר בשנת 1824 פיתח לראשונה שיטה שאפשרה לעיוורים לקרוא. שיטה זו, המבוססת על עיקרון של ניקוב בליטות על נייר כך שניתן למששן, על פי השיטה, כל תו (אות או מספר) מיוצג באמצעות שש נקודות (המאורגנות בשני טורים של שלוש נקודות כל אחת) בעלי תבנית ניקוב שונה, ובאמצעות תבנית ייחודית זו ניתן להבחין בין התווים השונים.

ההלכה בדבר פסלות הסומא לעדות נלמדת בתוספתא מן הפסוק האמור בפרשתנו: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א). וזה לשונה:

"ושמעה" – להוציא את החרש. "או ראה" – להוציא את הסומא. "או ידע" – להוציא את השוטה. "אם לא יגיד ונשא עונו" – להוציא את האילם. אילו דבר הראשונים. ר' עקיבא אומר: "ודרשת וחקרת ושאלת היטיב" (דברים יג, טו) – וכי יש דורשין לחרשים ויש חוקרין לשוטים?! תלמוד לומר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב). כדיני נפשות כך דיני ממונות. מה דיני נפשות לעדה ולעדים אף דיני ממונות כן8.

על פי הנאמר בתוספתא שהבאנו לעיל, הסומא פסול לעדות לעולם. ואולם מצינו במקום אחר בתוספתא הבחנה בין עד שהיה סומא בזמן האירוע לבין עד שהוא סומא בשעת מתן העדות. וזה לשונה9:

פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, נסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשטתה וחזר ונשתפה – כשר. זה הכלל: כל שמתחילתו כשר וסופו כשר – כשר. תחילתו וסופו פסול או תחילתו פסול וסופו כשר – פסול.

נמצא שמי שהיה פיקח הן בזמן האירוע הן בזמן העדות, כשר לעדות, אף אם בתקופת הביניים איבד את מאור עיניו לזמן מה; ואילו מי שהיה סומא בזמן האירוע פסול לעדות אף אם הוא פיקח בזמן העדות. אולם אין התוספתא עוסקת בדינו של מי שהיה פיקח בזמן האירוע והוא סומא בעת מתן העדות.

ואמנם יש מחלוקת אמוראים בשאלה זו. וזה לשון התלמוד במסכת בבא בתרא10:

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא [את ההלכה]: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא – פסול. ושמואל אמר: כשר, אפשר דמכוין מצרנהא [=אפשר שיודע לתאר את גבולותיה]. אבל גלימא [=בגד] – לא. ורב ששת אמר: כשר [להעיד אף על בגד], אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו. אבל נסכא [=מטיל כסף או זהב] – לא. ורב פפא אמר: אפי' נסכא [כשר להעיד], אפשר דמכוין מדת משקלותיו.

נמצא שהאמוראים חלוקים בשאלת עדות מי שנתעוור לפני שמסר את עדותו, אך הם מסכימים בעניין אחד: המבחן לכשרות העד או פסלותו הוא מידת יכולתו לתאר במדויק את מה שראה בזמנו. אם הוא יכול לעשות זאת, הרי הוא כשר לעדות; ואם אינו מסוגל לכך, הרי הוא פסול לעדות. לכן, לשיטת ר' אבא, עד שנסתמא אינו כשר להעיד על גבולות חלקת הקרקע של חברו, כיוון שלדעתו אינו יכול לתת תיאור מדויק של גבולותיה. אך לשיטת שמואל, כיוון שהוא יכול לתאר את גבולותיה מן הזיכרון, הרי הוא כשר לעדות. זוהי גם נקודת המחלוקת בין שמואל לרב ששת בעניין גלימה, ובין רב ששת לרב פפא בעניין מטיל כסף או זהב. דומה אפוא שהאמוראים הללו מסכימים שמי שהיה פיקח בשעת האירוע ונסתמא קודם למתן העדות, אך הוא יכול לתאר במדויק את פרטי המקרה, שהוא כשר לעדות.

אלא שהתלמוד מסתמך על ברייתא ודוחה את שיטתם של האמוראים הללו. וזה לשונו11:

זה הכלל: כל שתחילתו או סופו בפסלות – פסול. תחילתו וסופו בכשרות – כשר. תיובתא דכולהו תיובתא [=הפרכה נגד שיטת כל האמוראים היא פרכה].

לפי ברייתא זו, כל מי שהיה סומא בזמן האירוע או בזמן העדות, פסול לעדות, ואין כשר לעדות אלא מי שהיה פיקח הן בזמן האירוע הן בזמן העדות. אשר על כן, יש לדחות את דעותיהם החולקות של האמוראים.

והנה מצינו שנוסח כתב יד מינכן וכתב יד רומי שונה מנוסח הדפוסים. וזה לשונם12:

כל שתחילתו וסופו בכשרות – כשר. וכל שתחילתו בפסלות וסופו בפסלות – פסול.

נוסח זה דומה לנוסח התוספתא בסנהדרין שהובא לעיל. וכפי שכבר הדגשנו לעיל, משמעותו של נוסח זה היא: מי שהיה פיקח בזמן האירוע ובזמן העדות – כשר לעדות; ומי שהיה סומא הן בזמן האירוע הן בזמן העדות – פסול לעדות; ואילו דין מי שהיה פיקח בזמן האירוע ונסתמא קודם מתן העדות אינו ידוע. נמצא שאי אפשר להקשות מנוסח שני כתבי היד על שיטת האמוראים, ואפשר גם שמשום כך שונה הנוסח בדפוסים כדי להתאימו לקושיית התלמוד על שיטת האמוראים.

לפי נוסח שני כתבי היד הללו, ניתן לשער שמי שהיה פיקח בזמן האירוע אך נסתמא קודם למתן העדות כשר לעדות בתנאי שהוא מסוגל לתאר את האירוע במדויק, כעולה משיטת האמוראים שנזכרה לעיל. ואכן, השערה זו מקבלת חיזוק לכאורה מן המשנה העוסקת במי שאינם כשרים לשמש כשלוחים למסור את הגט לאישה. וזה לשונה13:

הכל כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. קבל הקטן והגדיל, חרש ונתפקח, סומא ונתפתח, שוטה ונשתפה, נכרי ונתגייר – פסול. אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתוח ונסתמא וחזר ונתפתה, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה – כשר. זה הכלל: כל שתחלתו וסופו בדעת – כשר.

ונאמר על דברי משנה זו בתלמוד במסכת גיטין14:

בשלמא חרש, שוטה וקטן – דלאו בני דיעה נינהו… אלא סומא אמאי לא [כלומר, מדוע הסומא פסול מלמסור את הגט לאישה]?… אלא א"ר יוסף: הכא בחוצה לארץ עסקינן, דבעי למימר [=שהוא צריך לומר]: "בפני נכתב ובפני נחתם" [והרי הסומא אינו יכול להעיד כן].

התלמוד מוסיף ומסיק מכאן שאם היה השליח פיקח בעת כתיבת הגט, הוא יכול אפוא להעיד "בפני נכתב ובפניי נחתם", אף על פי שעתה הוא סומא. ואין לפרש את המשנה "פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח – כשר" כלשונה, אלא: "הוא הדין דאף על גב דלא חזר ונתפתח". רב אשי מחזק מסקנה זו מדיוק בלשון המשנה:

אמר רב אשי: דיקא נמי, דקתני: זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת – כשר, ולא קתני: כל שתחילתו וסופו בכשרות – כשר. שמע מינה [כלומר, כן היא מסקנת הדברים].

נמצא אפוא שאם היה העד פיקח בזמן כתיבת הגט, אך היה סומא בשעת מסירתו, עדותו שהגט נכתב ונחתם בפניו מתקבלת, והגט כשר. הוי אומר: כל מי שהיה פיקח בזמן האירוע, ונסתמא קודם שהעיד, עדותו מתקבלת בתנאי שהוא יכול לתאר את האירוע במדויק. יתרה מזו, רב אשי אומר שהיסוד החשוב בעדות הוא הידיעה, והוא מתקיים גם במי שהיה פיקח ונסתמא; ואם הוא יודע להעבירו במדויק, אין כל סיבה לפסלו מלהעיד.

ואולם כבר אמרנו שהנוסח שהתקבל בסופו של דבר בסוגיית בבא בתרא הוא נוסח הדפוסים ולא נוסח שני כתבי היד הנזכרים לעיל. לפי נוסח הדפוסים, פסלותו של סומא מלהעיד אמורה בין "תחילתו" בפסלות ובין "סופו" בפסלות, שלא כפי המשתמע מסוגיית גיטין. מתוך שאיפה להרמוניזציה בין סוגיות התלמוד, צמצמו פוסקי ההלכה את משמעותה של סוגיית גיטין בעניין הבאת גט, וקבעו שלא נאמרו בה הדברים אלא לעניין הבאת גט בלבד ושאין להסיק מכאן על כשרותו של מי ש"סופו" בפסלות בשאר תחומי המשפט. כך לדוגמה נאמר בתוספות15 שדווקא בעדות גיטין, הגמישו החכמים את דרישות הכשרות של השליח-העד כדי למנוע עגינות, והכשירו גם את מי שהיה פיקח בזמן האירוע ונסתמא לאחר מכן16. אבל בשאר תחומי המשפט עד מעין זה פסול, אף כשאין להטיל ספק בידיעתו.

בשלהי המאה ה-18 הוקם בפריס לראשונה מוסד חינוכי מיוחד לעיוורים, על ידי הקליגרף הצרפתי ולנטה האווי (Haüy). פעילותו של האווי הניחה את התשתית למוסדות חינוך דומים שהוקמו בשנים שלאחר מכן, בליברפול (1790), בווינה (1804), בברלין (1806) ובמקומות נוספים באירופה. תחת השפעתו של האווי נוסדו גם מוסדות החינוך הראשונים לעיוורים בארצות הברית, בבוסטון, בניו יורק ובפילדלפיה. בשנת 1902 נוסד לראשונה בארץ ישראל מוסד העוסק בחינוך עיוורים – "בית חינוך עיוורים" בירושלים, אשר סיפק חינוך לילדים עיוורים. מאוחר יותר הוקמו מוסדות שיקום לעיוורים בחיפה, בבאר שבע וביישובים נוספים. (נכון ל-2005 זכאי כל ילד עיוור ללמוד בכיתה רגילה באזור מגוריו).

ואולם ההתפתחות הגדולה ביותר בחינוך העיוורים נזקפת לזכותו של לואי ברייל, סטודנט צרפתי ועיוור בעצמו, אשר בשנת 1824 פיתח לראשונה שיטה שאפשרה לעיוורים לקרוא. שיטה זו, המבוססת על עיקרון של ניקוב בליטות על נייר כך שניתן למששן, היתה נהוגה בקרב חיילי הצבא הצרפתי לקריאת הוראות קרב בלילה, ופותחה על ידי שארל ברביה (Charles Barbier), קצין בצבא הצרפתי. על פי השיטה, כל תו (אות או מספר) מיוצג באמצעות שש נקודות (המאורגנות בשני טורים של שלוש נקודות כל אחת) בעלי תבנית ניקוב שונה, ובאמצעות תבנית ייחודית זו ניתן להבחין בין התווים השונים.

כתב הברייל, אשר לראשונה אפשרה לעיוורים לקרוא (פעילות שהיתה ניתנת לביצוע עד אז רק על ידי אנשים רואים) חולל מהפכה ביכולתם של העיוורים לתפקד ולהשתלב בחברה. בצרפת התקבל כתב הברייל באופן רשמי בשנת 1854, כשנתיים לאחר מותו של ברייל, ובארה"ב היה לכתב העיוורים הרשמי רק ב-1916. במשך עשרות שנים היו בשימוש מספר גרסאות של כתב הברייל: גרסה צרפתית, גרסה אנגלית וגרסה אמריקנית. בשנת 1932 הוסכם על תקן בינלאומי שנקרא Standard English Braille ובשנת 1957 הוכנסו בו תיקונים.

לפני עיוור לא תיתן מכשול היא מצוות לא תעשה האוסרת על ניצול חולשת העיוור והכשלתו בדרך. בהלכה, המצווה פורשה פרשנות מרחיבה, והיא כוללת איסור לתת עצה מטעה לאדם בעניין שאינו מבין בו (הכשלה תבונית), או לגרום לאדם לעבור עבירה (הכשלה מוסרית), גם כאשר אין כוונה לנצל חולשה של האחר.

האיסור מופיע בספר ויקרא: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה"‏[1]

קללה על העוברים על האיסור, מופיעה בפרשת הקללות בהר גריזים והר עיבל: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן"‏[2]

תוכן עניינים

[הסתרה]

משמעות האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן מפרש כפשוטו של מקרא, שיש איסור להכשיל אדם עיוור ולגרום לו ליפול, למשל לשים לפניו אבן. פרשנות זו הייתה מקובלת גם אצל השומרונים[3]. לעומתם, רש"י שמתבסס על תורת כהנים[4], מעדיף בשני המקומות פרשנות אלגורית לפסוקים, וסובר שמדובר בעצה מטעה שאותו אדם יפול בה כאשר ינסה ליישם אותה: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו; אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". גם התרגומים על הפסוק "ארור משגה עיור בדרך" מפרשים באופן אליגורי, שהאיסור הוא להטעות עובר אורח כאשר מבקש מידע לגבי הדרך, שהוא כעיוור בעניין הזה.

המהר"ל (גור אריה) ותלמידו הכלי יקר מחזקים את טענתו של רש"י שלא מדובר בעיוור של ממש אלא ב"עיוורון תבוני", מכיוון שהפסוק האוסר נחתם במילים "אני ה'", ובכל מקום שכזה הכוונה לאיסור המסור לליבו של אדם, שאין אדם אחר יכול לדעת, ורק ה' רואה ומתרה, ואילו בנתינת מכשול של ממש, העיוור או אדם אחר יכולים לגלות מי הכשיל אותו.

לעומתם, המשך חכמה יוצר סינתזה משני הפירושים, וסובר שהאיסור הראשוני הוא הכשלה פיזית של עיוור כדברי הרמב"ן, ואף לכרות בור ברשות הרבים, שהנופל לתוכו נחשב כעיוור בהתייחסות לבור, אלא שאיסור זה מורחב, וכולל גם איסור להכשיל אדם שעיוור מחמת קוצר דעתו בנתינת עצה שאינה הגונה להחזיקו בדרכו הרעה. המשך חכמה מרחיב עוד יותר את ה"עיוורות השכלית" גם ל"עיוורות מנטלית ורגשית" הבאה מחמת כעסו או יצרו של האדם. פירוש מרחיב זה מקובל גם בלשון ימינו כאשר רבים משתמשים בביטוי לפני עיוור גם לגבי פיתוי, על אף שהמפותה מודע לכך שהוא עובר על איסור. למשל, השופט חיים כהן התבטא לגבי החוק האוסר משחקי מזל: "המעוות אשר החוק בא לתקנו אינו רק עידוד השאיפה להתעשרות קלה ולא בעמל ובמשפט כי אם גם – ואולי בעיקר – שימת מכשול בפני עיוור שבמקום שיוציא אדם את כספו למחייתו ולמחיית ביתו, מניחו על קרן הצבי של המזל"‏[5].

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל חז"ל רואים הרחבה של עיקרון זה לעיקרון המוסרי. בין המקרים שהם מביאים להדגמת האיסור הם מביאים דוגמה של הגשת כוס של יין לנזיר או נתינת אבר מן החי לבן נוח. במקרים אלו, הגמרא‏[6] מסייגת שהאיסור הוא רק כאשר האדם לבדו איננו נגיש לעשיית האיסור, למשל כאשר כוס היין נמצא בעבר אחד של הנהר והנזיר נמצא בעבר השני ואינו יכול להגיע אל הכוס אם לא יושיטו לו אותו.

הרמב"ם פוסק‏[7] כי בהלוואה בריבית המלווה, הלווה ומי שמתווך ביניהם או מסייע לדבר, כולם, בנוסף לאיסורים המיוחדים לכל אחד, עוברים על "לפני עיוור לא תתן מכשול".

בשולחן ערוך[8] מובא כי המלווה כסף בלא עדים עובר על "לפני עיוור לא תתן מכשול", מכיוון שהוא עלול לגרום ללווה לכפור בהלוואה שנעשתה בסתר. מקרה נוסף שנאמר בו "לפני עיוור לא תתן מכשול"‏[9] הוא אב המנסה להעניש בהכאה את בנו הגדול, שעלול לגרום לבנו להחזיר לו, ולעבור על מצוות כיבוד אב ואם.

בספר "חכמת אדם"‏[10] מובא שיש איסור לסחור עם עובדי אלילים ביום חגם ושלושה ימים לפני כן, כי הדבר יגרום להם ביום חגם להודות לאלילם על ההצלחה, ובני נח מצווים על איסור עבודה זרה, ונמצא שהסוחר אתם עובר על "לפני עיוור לא תתן מכשול".

בספר חסידים ניתנות דוגמאות נוספות:

  • אדם שחולה במחלה מידבקת צריך להודיע לאנשים בבית המרחץ על מחלתו לבל ידבקו ממנו, ואם אינו עושה כך הוא עובר על לפני עיוור‏[11].
  • הוא אוסר על שדכן לשדך, לאישה שמבקשת ממנו אדם מסוים שבו היא חפצה, אדם אחר שהוריה מבקשים ממנו לשדך לה. הוא גם מזהיר שמקרה זה עלול להביא את האישה לידי בגידה, כיוון שנישאה בנישואי חובה למי שהיא לא חפצה בו‏[12].

הרב שלמה זלמן אוירבך דן בעקבות דבריו של הרמ"א שפוסק שאסור להאכיל לחם וכל דבר שמחייב נטילת ידיים למי שלא נטל ידיו, משום "לפני עיוור"‏[13], ובניגוד לו סובר שמותר לתת אוכל לפני מי שלא נוהג לברך, מכיוון שאחרת המכשול עלול להיות גדול יותר, מכיוון שיגרום לשנאת התורה, ולכן על פי תפיסתו יש לשקלל את המכשולים השונים.

במחשבת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמח"ל שכלל את איסור לפני עיוור במידת הנקיות, ועומד על היסוד הנפשי שבו, מסכם את התפיסה של איסור זה באופן הבא:

אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתיעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה. ואם יארע שיראה הוא היזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתיעץ, יוכיחהו. ואם לאו, יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו. אך על כל פנים, אל ייעצהו עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתיעץ, אם לא שכונת המתיעץ לרעה, שאז ודאי מצווה לרמותו, וכבר נאמר (תהלים יח): ועם עקש תתפתל, וחושי הארכי יוכיח.
מסילת ישרים פרק יא – בפרטי מדת הנקיות

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקים רבים במדינת ישראל אוסרים פעולות של הנחת מכשול בפני עיוור, בין אם מכשול פיסי כמו מפגע שעלול לגרום לנזק ובין אם מכשול של הטעיה. בנוסף, היו מקרים בהם בית המשפט פטר אדם מעונש או הקל בעונשו, לאחר שמצא שהרשויות עברו על לפני עיוור לא תתן מכשול. כך למשל, בית המשפט העליון זיכה אדם מהרשעה בהחניית רכב בגן ציבורי לאחר שקבע שהעירייה נמנעה מלהציב במקום שלט או כל סימן אחר המבהיר שהמקום אסור בחנייה ועל כן הציבה מכשול לפני עיוור‏[14]. במקרה אחר בית המשפט הורה על שחרור ממעצר של אדם שסוכן משטרתי שכנעו למכור לו סם, בנימוק שהמשטרה שמה למעשה מכשול בפני עיוור כאשר הכשילה את העורר שהיה בתחילתו של הליך גמילה‏[15]. במקרה אחר בו הורשעו נאשמים בשיבוש הליכי משפט, בית המשפט הקל בעונשם לאחר שנקבע שהמשטרה שמה מכשול לפני עיוור בכך שכלאה את הנאשמים יחד באותו תא‏[16].

העיקרון של לפני עיוור שימש את בית המשפט גם בדונו בדין אזרחי. בית המשפט המחוזי פסל התניה על תחולת ביטוח חובה כנוגדת את תקנת הציבור מכיוון שההתניה מציבה בפני הציבור, אשר אינו ער לדקויות לשוניות בפוליסה, מכשול שיגרום לרבים לנהוג ללא שיש להם כיסוי ביטוחי ברכב‏[17]. במקרה אחר דחה בית המשפט תביעה של צלם שדרש פיצוי על שימוש בתמונות שצילם ללא ציון שמו, לאחר שנקבע שהצלם לא התריע על השמטת שמו בעת הגהת העתקות השמש ובכך הניח מכשול לפני עיוור‏[18].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: מצווה:שלא להכשיל תם בדרך

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ד
  2. ^ ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק י"ח
  3. ^ משך חכמה, ויקרא י"ט י"ד: "לפני עור לא תתן מכשול – הכותים מפרשים כמשמעו".
  4. ^ בפרשה ב יג
  5. ^ בג"ץ 131/65 סביצקי נ' שר האוצר, כמצוטט ברע"פ 9140/99, סעיף 15
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ו', עמוד ב'
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק ד', הלכה ב'
  8. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ע', סעיף א'
  9. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"מ, סעיף כ'
  10. ^ ב:פ"ז ג'
  11. ^ בספר חסידים סימן תרע"ד
  12. ^ בספר חסידים סימן ת"צ
  13. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קס"ג
  14. ^ רע"פ 1430/11
  15. ^ בש"פ 8482/09
  16. ^ ע"פ 1599/08
  17. ^ ע"א 11081/02, סעיף 4
  18. ^ רע"א 1780/98

 

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד