פרשת ויקרא – מחלות זואונוטיות, הקרבן האדם

ג׳ בניסן ה׳תש״פ (מרץ 28, 2020) | ויקרא, קורונה, עלון בית החולים, חומש ויקרא

מחלה זואונוטית, היא מחלה מדבקת אשר מועברת בין מינים, לפעמים על ידי וקטור למשל וירוס, חיידק, טפיל מבעלי חיים אחרים מאשר בני אדם לבני אדם, או מבני אדם לבעלי חיים אחרים. מרבית המחלות הזיהומיות שהגיחו לאחרונה, כמו סארס, איידס, שפעת העופות, וקורונה, מקורן בבעלי חיים. כ-60% מכל המחלות המידבקות הפורצות, מועברות מבעלי חיים לבני אדם.                                                                                                                           בשבת זו אנו פותחים את ספר ויקרא, ספר זה הילכתי בעיקרו, שמו הנוסף של הספר, "תורת כוהנים", והוא עוסק בהלכות הקורבנות והמקדש, ספר שזכה לפחות "פופולאריות" אצל הציבור הרחב בשל הקושי להבין את הנאמר בו, ממוקם באמצע שבין חמשת החומשים ומהווה מרכז לייעוד היהודי, מקדש אמור להוות בית רוחני לעם היהודי ומקום שעיניים נשואות אליו מכל קצווי תבל "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ד' ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" (ישעיהו פ"ב, ב' וג). ספר ויקרא בכלל ופרשת ויקרא בפרט, עסוקים במתרחש בחלל המשכן. אבל מסתבר שאת החלל יוצרים באמצעות חומר רב: זהב, כסף ונחושת, עורות אלים ועצי שיטים, ווים, קרסים ועמודים. מהפרשה שלנו מסתבר, שבפולחן עצמו, העיסוק בחומר עוד מועצם, מודגש. שוחטים בעלי חיים שונים, בהמות ועופות, מפרקים, מתיזים מהדם על המזבח, ושורפים. למה צריך את כל זה? האם הדרך לרוחני חייבת לעבור בחוויה כל כך חומרית? הרי יודעים אנו כמה קל לגלוש משם, כמה קל להפוך את החומר לעיקר, לגלוש עם החומר לעבודת אלילים.  מדוע אם כן, התעקשות על החומר, למרות הסכנה? אנו חיים בתרבות 'חומרנית', תרבות המעודדת אותנו לצרוך ללא סוף. הכישרון לאסוף הרבה, הרבה מאוד- זהב, כסף ונחושת – זו פסגת ההצלחה. בכסף אפשר לקנות הכול. אפשר לייבא הכול. להוביל מקצה העולם כל חומר שצריך, כל דבר שאני רוצה בו, שמתאים לי, שאני חפץ בו. הכול סחיר והכול ניתן לקנייה, השאלה היא רק שאלת המחיר. ניתן לצרוך מכל הבא ליד. גם בעלי החיים נבראו לצורך האדם, והוא זה שיחליט מה יעלה בגורלם.                                       הפתוגניים עוברים מבעלי חיים בחמישה שלבים, א. פותוגן הקיים רק בחיות, ואינו מועבר לבני אדם. ב. עובר רק מבעלי חייםקק לבני אדם, כגון, כלבת ג. הדבקה בין בני אדם, ומבעלי חיים לבני אדם, הדבקה מוגבלת, מעבר על ידי יתושים. ד. ווירוס שמקורו בבעלי חיים, עבר השתנות ומסוגל להדביק חזרה בעלי חיים ה. מחלות המסוגלות להדבקה נרחבת בין בני אדם, כגון שפעת העופות.                                                                            הפרשה פותחת בפסוק הבא "דבר אל בני ישראל… אדם כי יקריב מכם קורבן לד' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א' ב'). הפסוק מלמד על עבודת המקדש, המושתת על קורבנות, הרוצה להתקרב למקדש, עליו להביא קורבן, בדרך זו יתקרב אל ד'. קורבנות קיימים מסוגים שונים, עולה, שלמים, חטאת ואשם. עבודת המקדש נעשית על ידי הכוהנים, אלו מפנים שבוע פעמיים בשנה, יוצאים משגרת החיים, מעין מילואים, ונשלחים להקריב עולות וזבחים. המקדש הוא ביטוי לשלמות, מקום קדוש, מובדל, הכניסה להיכל מחייבת וויתור על רעיונות פסולים, מידות מגונות, חולשות אנושיות, ועוד, האמצעי הוא הקורבן. כיצד הקורבן הפיזי, הבקר והצאן הקרבים על גבי המזבח ימלאו משימה זאת? מדוע בחר אלוקים בדרך זו להתקשר אליו? בטעמי הקרבת הקורבנות אנו רואים שתי שיטות עיקריות, שיטת הרמב"ם הרציונליסטית מחד, והרמב"ן העוסק בטעם סמלי מהפאן החינוכי, מאידך. לדעת הרמב"ם, (המאה ה-י"ב ספרד) ההסבר, אלוקים  ציווה להקים מקדש ולהקריב בו קורבנות, משום שבעולם שבו חי עם ישראל לפני מתן תורה, עבדו עבודה זרה והקריבו קורבנות. הקב"ה רצה לעקור עבודה זרה מקרב ישראל, על כן, איפשר לעם ישראל לקיים פולחן שיש לו דמיון מסוים לפולחן האלילי, אלא שנשוא הפולחן הקב"ה באופן בלעדי, ועל ידי כך נמחקה תכונת האלילות מקרב עם ישראל (מו"נ ח"ג פל"ב). הרמב"ן (המאה ה-י"ג ספרד), התקשה כיצד יתכן שסיבת הבאת הקורבנות למנוע עבודה זרה?! והרי גם נח והבל הקריבו קורבנות לד', ואילו היו זו "המצאה" חדשה ב'מעמד הר סיני' ומטרתה שלילת עבודה זרה, כיצד זה שכבר בדורות ראשונים הקריבו לד'?                                                                                                  אנו חולקים את כדור הארץ עם עוד כעשרה מיליון מינים שונים של צמחים ובעלי חיים. עושר זה של צורות חיים שונות מכונה מגוון ביולוגי. מלבד הידיעה מעוררת ההשראה שאנו חיים בעולם שבו קיימים דוב פנדה, נמר ונשר, המגוון הביולוגי מעניק לנו מה שנקרא שירותי מערכת אקולוגית, החיוניים להישרדותנו.                                                                                הצעתו של הרמב"ן לטעם הקרבת הקורבנות, "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, צווה ד' כי כאשר יחטא ויביא קורבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה …כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו… " (ויקרא א' ט'), בקיצור כשיראה האדם את מה שקורה לקורבן יסיק כי כך אמור היה לקרות לו, מחשבה זו אמורה לגרום לאדם לתקן את מידותיו ודרכיו, לוותר על יצריו השליליים, ושלא לשוב ולחטוא. בעל החיים שנלקח היה תמים, ללא מום, לבקש אותנו ליתר שלימות ותמימות. העובדה כי המקדש מכיל אפילו את בעלי חיים מלמד על עולם יותר ראוי ומתוקן באחרית הימים, כשבעלי החיים הם חלק בלתי נפרד ממנו. הדרך רצופה קשיים, היטיב לנסח זאת פרופ' פנחס פלאי בספרו 'תורה היום', "מקובל לחשוב שקורבנות בעלי-חיים היו בין הביטויים הקדומים והעמוקים ביותר של שאיפת אנוש להתקרב עד כמה שאפשר לאלוקים. אומנםהמילה העברית קורבן היא מן השרש ק.ר.ב, שממנו נגזרות המלים קרוב, קירבה, להתקרב, אך מאז שחרב בית המקדש נמנע הדבר מעם ישראל, יותר מכך – גם כאשר המקדש היה קיים הייתה הסתייגות רבה מהקרבת הקורבנות. בתנ"ך היו אלה שמואל, עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה, ירמיהו וגם משורר תהלים שהביעו התנגדות לפולחן לשם פולחן, עדיין מהדהדים באוזנינו, דבריו של שמואל הנביא,  הַחֵפֶץ לַד' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ד' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א' ט"ו כ"ב).                                                       מחקרים מורים ככל שהמגוון הביולוגי במערכת אקולוגית הוא גבוה יותר, כך קטנה שם שכיחות טפילים גורמי מחלות – חיידקים, נגיפים, תולעים, פטריות ומרעין בישין אחרים. היות ובני אדם ובעלי חיים חולקים במידה רבה את אותם סיכונים, הרס בתי גידול, זיהום, ושינויי אקלים מביאים להידלדלות מהירה של המגוון הביולוגי.                                                              הרמב"ן, מתאר את התפתחות יחסו של אלקים בנוגע לאכילת בשר: "כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם…ואף על פי כן התיר להם באכילה מתחילה רק את הצומח, לא בעלי הנפש…וכאשר היה במבול שנצלו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה" (ויקרא י"ז י"א).תיאורו של הרמב"ן תואם את המסופר בתורה, כי רק לאחר המבול הותר לאדם לאכול בשר, תוך הקפדה על אי אכילת דם "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשיתך ט' ד'). אלוקים כביכול נכנע לתאוותינו ומתיר לנו, את השחיטה ואת אכילת הבשר. אכילת בשר בעלי חיים היא נטילת נפש ועל כן את "הנפש", בעיני התורה הריגת בעלי החיים עשויה לדרדר את האנושות, על כן יש להבדיל בינם לבין בני האדם, אלו, בני האנוש, נבראו בצלם אלוקים, הרמב"ן מוסיף ומסביר "והנה התיר גופם (של בעלי החיים) אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם".בשרם של בעלי החיים הותר אך לא דמם, נפשם, ומדוע, לרמב"ן תשובה: "בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו". כלומר, לכתחילה אין ראוי להרוג בעלי חיים, לשפוך את דמם-נפשם ולאכול מבשרם, ולכן מרגע שהותרו כל אלה יש לאדם צורך בכפרה על שהוא שופך דם-נפש. כפרה זו תימצא בדם-נפש בעל-החיים השחוט (דברים י"ב כ"ג). הרב קוק מתייחס במקומות שונים בכתביו לשאלה מהו היחס הראוי שיש להעניק לבעלי החיים. ההתייחסויות הללו קובצו ע"י הרב דוד כהן (שכונה "הנזיר" בשל אורח חייו הצמחוני) בספר "חזון הצמחונות והשלום מבחינה תורנית". בספר מתאר הרב קוּק את הצמחונות כאידאל המוסרי של היהדות. הרב קוק מתייחס לא רק לאכילת בשרם של בעלי-החיים אלא גם ללקיחת מה שהוא מכנה 'רכושם הטבעי של בעלי-החיים': הצמר או החלב למשל. הוא קובע שגם שימוש זה הוא פגיעה ברגש המוסר הטבעי, שכן "האדם בחולשת אהבת עצמו, העוברת כל גבול, נִגש אל הפרה הענייה ואל הרחל [כבשה] הנאלמה, ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה". יחד עם זאת מבהיר הרב קוק, ש"אין כאן פגם מוסרי, אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל על ידי זה משאו, ועל כל פנים לא יצר לו ולא יזיק לו. אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתיים הטבעיים, הכבש עצמו, צריך לו. "אז ראוי להכיר הדבר בתור גזל משפט, הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש".

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד