פרשת ויקרא – סודיות רפואית

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | ויקרא, עלון בית החולים, חומש ויקרא

"סודיות רפואית" היא החובה לשמור בסוד כל מידע שנמסר לרופא או לעובדי בריאות אחרים על ידי הנבדק, או ביחס אליו. החובה מתייחסת לכל מידע שהגיע לידיעת עובדי הבריאות בתוקף תפקידם, והוא מידע שבדרך כלל נמסר לרופא מתוך אימון שישמרם בסוד, ולפי טיבו הוא מידע הנמסר מתוך הנחה כזו. לחובה זו יש תנאים ומגבלות מבחינה הלכתית, מוסרית ומשפטית.

ספר ויקרא כונה בפי חז"ל בשם "תורת כוהנים", לפי שעיקר עניינו תיאור פולחן המקדש ושאר ענייני הכהונה, שהראשון בהם הוא תורת הקרבנות. קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קרבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קרבן לכפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קרבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות. שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: חלקם כמו למשל גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו הנעשים במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על הספק), חלקם הם מעילות הנעשות בקדשי שמים, ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקרבן וישוב על חטאיו. קיימים מספר קורבנות אשם, לדוגמא: 'אשם גזלות' – הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר – חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד. מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש. 'אשם מעילות' – מי שמשתמש בחפץ שהוקדש לבית המקדש נקרא "מועל". העושה זאת בשוגג – משלם לאוצר המקדש את שווי הנאתו, בתוספת חומש וקרבן אשם. קיים סוג קורבן אשם נוסף קרוי 'אשם תלוי'- קורבן אשם בא על ספק חטא. כלומר במקרים בהם האדם מסופק האם עשה עבירה המחייבת אותו להביא קורבן חטאת ("תלוי" – דבר התלוי ועומד בספק). המקור בתורה לקרבן זה "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ד' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם…והביא איל תמים מן הצאן…וכפר עליו הכהן…ונסלח לו" (ויקרא ה' י"ז-י"ח).

הסודיות הרפואית שייכת למסגרת כללית יותר של סודיות מקצועית. החובה לשמור על סודיות מקצועית קיימת בין בעלי מקצוע שונים, שנחשפים לסודות של הזולת. גורמים אלו חשופים לסודותיהם של הפונים אליהם הן בתחום המקצועי הישיר שבגינו נוצר הקשר בין המטפל למטופל, והן סודות שונים שמתגלים במהלך הטיפול, ללא קשר ישיר לתחום המקצועי או לבעיה הראשונית.

עילות הבאת קרבן אשם מפורטות בתחילת פרק ה', הראשונה שבהן מצוות הגדת עדות, התורה מחייבת את מי שיודע עדות בדבר מה להגידה. וזה לשון הכתוב: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא פרק ה' פס' א'). מפסוק זה למדו חז"ל את חובת הגדת העדות, כלשון ספר החינוך (ספרד, סוף המאה הי"ג) "להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שנתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר: "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו". בכל עניין, חובה עלינו להגיד העדות בפני הבית דין (מצווה קכ"ב). בעל "ספר החינוך" מצביע בהמשך דבריו על ההבדל בין חובת הגדת העדות בתחום הפלילי ובתחום העבֵרות על איסורי תורה מצד אחד, ובין חובה זו בתחום דיני הממונות מצד שני. וזה לשונו, "ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. בדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות, כגון שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות, שהיכה האחד את חבירו – בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור" (שם, שם). בעל ספר החינוך מסביר את טעמה של מצווה זו, "משורשי המצווה, לפי שיש במצווה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש" (שם, שם). בלא עדים אי אפשר לקיים הליך משפטי, וממילא מובנת החיוניות של העדים בהליך המשפטי. כבר בתלמוד מובאת דעתו של התנא ר' יוסי הגלילי, המרחיב את חובת הגדת עדות לכל מי שראה אפילו חלק מן האירוע או שהוא יכול להעיד רק על חלק מעילת התביעה. הוא מסיק זאת ממדרש הפסוק: "והוא עד או ראה או ידע": לכאורה, המילים "או ראה או ידע" מיותרות, שהרי "אין עד בלא ראייה ובלא ידיעה" (ע"פ שבועות דף ל"ג ע"א). ובלשון ימינו: כל עדות על עובדה פלונית שיכולה לתרום להכרעת הדין כשיש מחלוקת בין בעלי הדין על קיומה של עובדה מסוימת, היא היא העדות שחייב האדם להגידה.

בשבועת היפוקרטס נאמר: 'כל אשר אראה ואשמע בשעת הטיפול, וגם שלא בטיפול, באורח חיי האנשים, ואשר אין להשמיע מחוץ לביתם, לא אגלה מזה מאומה, כי ידעתי כי סוד מופלא הוא שאין להזכירו", בכללי האתיקה הרפואית של ההסתדרות הרפואית בישראל רופא ישמור בסוד כל דבר שהובא לידיעתו זולת אם הסכים החולה במפורש או מכללא אחרת, או אם נדרש להפר סודיות זו מטעם החוק.

מהו היסוד הרעיוני של החובה להעיד? הרמב"ם בספר המצוות רואה בחובת העדות חלק מעֶקרון העל של אחווה ועזרה הדדית בין בני אדם וזה לשונו, "ובאה האזהרה באומרו "לא תעמד על דם רעֶך". וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת. וכבר בא בזה העניין גם כן "אם לא יגיד ונשא עונו". ולשון ספרא: מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעֶך" (לא תעשה, רצ"ז). הרב ברוך הלוי אפשטיין (ראשית המאה הכ'), בפירושו על התורה, "תורה תמימה מרחיב עניין זה ומסיק ממנו שחובת הגדת עדות מוטלת גם בעֵד יחיד, אף על פי שאין בכוחו להוציא ממון (כידוע, בית הדין אינו חייב לקבל אלא עדות של שניים). וזה לשונו, "אבל מה שנראה לי דבאמת לחיוב עד אחד לא מצד נשיאת עוון המבואר בפרשה זו, אלא מטעם דרשה אחרת בתורת כהנים, פרשת קדושים, על הפסוק: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא, י"ט, ט"ז). מניין שאם אתה יודע לו עדות שאי אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעֶך". והעניין הוא שמחויב כל אדם להציל את חבירו מצרתו שהוא בה, בין צרת גוף בין צרת ממון. ולכן, מכיוון שגם עד אחד יכול להביא לו טובה בעדותו, שהוא כמבואר שמביא את בעל דינו לחיוב שבועה דאוריתא (מן התורה), ואולי ישלם ולא ישָבע, ונמצא זה מרוויח בעדותו, ממילא חייב להעיד. וברור הוא בעיני שאף על פי שבגמרא לא הביאו פסוק זה, אבל קרוב לוודאי שבעיקר הדבר סמכו על אותה דרשה דתורת כהנים. וכבר מצאנו דרשות כאלה בגמרא נסמכות על אותו הפסוק דפרשת קדושים, מנין לרואה את חבריו טובע בנהר או לסטים באים עליו, שחייב להצילו, תלמוד לומר: לא תעמד על דם רעֶך", ודמים – תרתי משמע: שאם רואה שאחד רוצה לגזול ממנו כספו על פי טענת שקר, גם כן מחויב להצילו, וזה גם כן בכלל הדרשה הנ"ל. (תורה תמימה, ויקרא פר' ה, פס' א' ס"ק כ"ז, ד"ה אבל).

יש המתייחסים לסודיות הרפואית כערך מוחלט, וכחובה מוסרית שלא ניתנת להפרה בשום תנאי, לפי דעה זו הפרת הסודיות הרפואית היא פגיעה חמורה בעקרון הפרטיות, והיא פגיעה ישירה וברורה ביחסי האימון שבין החולה לרופא, אך רוב האתיקאים סבורים, שהסודיות הרפואית היא ערך יחסי, ובנויה על שיקולים תועלתניים, ולפיכך יש מצבים ויש ערכים שבכוחם לדחות את חובת הסודיות הרפואית.

האיסור ההלכתי של גילוי סודות רפואיים אינו אופייני להלכות רפואה בלבד. איסור זה נאמר כלפי מגלה סוד כל שהוא ומקורו בפסוק: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט, ט"ז). איסור זה של רכילות נאמר גם לגבי דיין המיקל, שחבריו רבו עליו ונפסק הדין לחומרא, שאין לו לספר שהוא בעצם היקל בדבר (שו"ע חו"מ, הל' דיינים סי' י"ט, א'). בהלכה זו כלול גם שאין לרופא לחשוף בפני הזולת מצבו הרפואי של חולה, ללא הסכמתו. אולם נשאלת השאלה האם אין חריגים בנידון המאפשרים או מחייבים גילוי סודות רפואיים במקרים מסוימים. לדוגמא: אדם האוחז בהגה הנוהג במכוניתו לעיתים מזומנות, ונתערער מצב בריאותו פיזית או נפשית, עד שנהיגתו מסוכנת, האם רשאי הרופא להודיע למשרד הרישוי מצב בריאותו העכשווי ? התשובה לשאלה זו ברורה, לא רק שאותו רופא רשאי לספר על מצב בריאותו של החולה, אלא שחייב הוא לעשות כן. האיסור בדבר גילוי סוד בכלל וסוד רפואי בפרט שמקורו בפסוק "לא תלך רכיל בעמיך", לא נאמר במקרה שבית הדין נזקק לעדותו של היודע בדבר. במקרה כזה לא רק שאין איסור לספר אלא : "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה', א'). ונפסק להלכה בשו"ע: "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו" (חו"מ כ"ח, א'). נתלבטו הפוסקים בנידון שאחד נשבע שלא לספר סודו של חבירו האם ביה"ד יכול לכפות עליו? ולענייננו: שבועת הרופאים (שבועת היפוקראטס) שכל רופא חייב בה עם סיימו את חוק לימודיו האם אוסרת עליו לגלות סודות רפואיים לצורך עדות? אמנם בנוסה שבועת הרופאים לא מוזכרות המילים אני נשבע (ראה: יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, עמ' 258), אבל אין זה גרוע יותר מקבלה בעלמא שלא לספר. הסמ"ע (חו"מ, כה סק"א) מביא בשם מהר"י ווייל שאם עד הבטיח לחבירו שלא לגלות סודו – יתיר לו חבירו להעיד על כך בבי"ד. על הלכה זו תמה הט"ז שם והוכיח מדברי המהרי"ק (הובאו ברמ"א, יור"ד רכ"ח, ל"ג) שכתב : "ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו עליו חרם חייב להגיד", משמע שאין זקוקים לשום התרה. הט"ז עצמו הכריע להלכה (שם, סקמ"ב) שאם אין תובעים ממנו להעיד – זקוק להתרה, אבל אם ביה"ד תובע מהעד להעיד – שבועתו כלל לא הלה, פוסקים אחרים (עיי' תומים חו"מ כ"ח, סק"א) מחלקים בין עד אחד לשנים. בשנים – שעדותם עדות מהתורה לכל דבר – לא חלה שבועתם מכח "אם לא יגיד ונשא עונו". בעד אחד – חלה שבועתו. בכולל – חלה השבועה גם בשנים. אולם במקרה שלא הייתה שבועה רק הבטחה – מחייבים את האדם שהובטח לו, שיתיר לעד לגלות, ובאם הריהו מסרב ביה"ד יכול לחייב את העד להעיד. נמצאנו למדים, ששבועת הרופאים, שרק קבלה היא ולא שבועה – יכול בית הדין לכפות עליהם למסור עדות. בשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ג, פא) מוסיף שרופא דתי שעה שאמר את נוסח שבועת הרופאים ודאי לא כיון לכלול בזה העלמת מידע מבית דין, שעבירה היא בידו.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד