פרשת ויקרא – תרומת כליה אלטרואיזם במיטבו

ו׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ב (מרץ 9, 2022) | ויקרא, עלון בית החולים, חומש ויקרא

כלָיוֹת (ביחיד כִּלְיָה) הן זוג איברים השייכים למערכת השתן וממוקמים מאחורי חלל הבטן. הכליות הן האיברים הפעילים ביותר. נפרולוגיה היא ענף ברפואה הפנימית העוסק בתפקוד ובמחלות של הכליות. המילה היא מקורה ביוונית נפרוס, שפירושה, "כליה", ולוגיה, שפירושה "תורה". המרכיב הפעיל בכליה הוא הנפרון (כל כליה מורכבת ממיליוני נפרונים).

השבת נקרא את פרשת 'ויקרא' העוסקת כולה בקורבנות "…אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא, א', א'-ב') רבי עובדיה ספורנו פירש, "אדם כי יקריב מכם, כי יקריב מעצמכם בווידוי דברים והכנעה…כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת". לפירוש זה שני חלקי הפסוק לא רק שאינם סותרים זה את זה אלא שהחלק הראשון נותן לו משמעותו העמוקה. כאשר התורה מדברת על קרבנות מן החי, עשוי הדבר להתפרש שעבודת הקרבנות היא כמעין אוטומט למחיקת עוונות. אדם החוטא בחטא מסוים, מגיע לבית המקדש, מקריב קרבן, וחטאו נמחק. יתירה על כך, בית המקדש עלול להיתפס כביטוח כנגד חטאים. תפיסה כזו של בית המקדש והקרבנות הופכת אותם לא רק ללא מועילים כי אם גם למזיקים. התורה מזהירה אותנו במילה אחת, כי תפיסתה שונה לחלוטין. לפני שמפרטת התורה את מיני החיות שמהן אנו יכולים להביא קרבן היא מדגישה כי הקרבן הוא "מכם". אין התורה דורשת קרבן מגוף האדם אלא את שותפותו של לבו. המילה "מכם" מבהירה לנו כי חלק בלתי נפרד מן הקרבן הוא תהליך של חרטה על העבר וקבלת החלטות חדשות לעתיד וזהו החלק של האדם המוקרב. הרש"ר הירש כותב ש"לרוע המזל" המלה קרבן "קיבלה גוון של הוראת חורבן, השמדה, והפסד, – וזו זרה ואף מנוגדת למושג ה'קרבן' העברי". משמעות המלה "קרבן" בהקשר שבו אנו עוסקים אינה של הגשה ואינה של חורבן השמדה והפסד. המשמעות של המלה "קרבן", לדעת הרש"ר הירש, היא "להתקרב, להגיע לידי יחסים הדוקים עם פלוני". הפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה "הקרבה".

הכליות שוכנות בחלק האחורי-עליון של חלל הבטן, ליד המותניים, משני צידי עמוד השדרה. צורתן כעין פולי-קפה, כשהצד הקעור פונה לכיוון עמוד השדרה. הכליה עטופה בקופסית ובמעטפה פנימית של רקמת חיבור. בצד הקעור נמצא אגן הכליה, שממנו יוצא השופכן, המוביל את השתן לשלפוחית השתן.                                                                                           

גם הרמב״ן מביע רעיון דומה והוא כותב כי הקורבן תכליתו, להביא להתקרבות ולקִרְבָה. "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ד', כי כאשר יחטא ויביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו" (ויקרא, א', ט'). הקורבנות מחולקים לסוגים שונים. אחד הקורבנות, הוא קרבן השלמים, בו הנותן והנמען מקבלים חלק "…וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַד' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב…וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה". מדוע? קורבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן נדבה, ובשרו מתחלק לשלושה חלקים, האמורים – קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק – ניתנים לכוהנים לאכילה, ושאר בשר הקרבן – נאכל על ידי הבעלים. כמה פירושים ניתנו לשם שלמים. חז"ל, במדרש הביאו שני פירושים שונים, "כל המביא שלמים – מביא שלום לעולם". שלמים – שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכוהנים, העור והבשר לבעלים". חלק גדול מאברי השלמים נאכל על ידי המקריב. לכאורה הוראת השלמות מתאימה יותר לקרבן העולה. זה קרבן המוקרב בשלמות. אבל כנראה שהשלמות היא לעיתים דווקא המקום החצוי, והשלום מצוי בין מי שנותן ומקבל לאחר יותר מאשר בין מי שרק נותן לבין מי שרק מקבל. נמצא אפוא שתכליתו של הקרבן אינה כדי לספק צרכיו של המקבל אלא להיפך, לספק צרכיו של הנותן. השבוע יחול פורים אסתר ומרדכי מבססים את זכר הניצחון על המן, את החג שהם קובעים באיגרת השנית שבפרק ט' במגילה, על חגיגה מסוג חדש, "ועשה אותו יום משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". הם אינם רשאים להוסיף חג על רשימת החגים הן מפני שאת רשימת החגים המקראית אי-אפשר להרחיב כלל, והן מפני שאינם יושבים בירושלים. הבחירה לייצר דבר אחר, דרך חדשה לחגוג אירוע בתולדות העם.  ומהי הדרך החדשה? "הנה שמע מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים". אוזניים פקוחות ולב מאזין איש לקולו של רעהו ולאביונים אשר סביבו.

חולה באי-ספיקת כליות סופנית איננו יכול להיוותר בחיים, אלא אם כן מתמירים את תיפקוד הכליות החולות בדרכים חלופיות 'לניקוי' דמו מחומרים רעילים, ע"י טיפול בדיאליזה, היינו שימוש במכשיר 'המנקה' את הדם מחומרים רעילים, דבר זה ניתן להיעשות דרך הדם, או דרך חלל הבטן. הדרך השנייה היא השתלת כליה בריאה מחי או ממת.

פוסקי ההלכה הורו כי מצוה גדולה היא לתרום כליה ומן הטעמים הבאים. הראשון, לא תעמוד על דם רעך. יש הסוברים שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. "מפני שהלה ודאי והוא ספק" (ב"י חו"מ סי' תכ"ו). ויש החולקים וסוברים שמצוות "לא תעמוד על דם רעך", שווה לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חבירו (סמ"ע חו"מ סי' תכ"ו סעי' א' בשם ההגהות מיימוניות). השני, סכנה מועטה. הסברה שאדם צריך להסתכן סכנה מועטה כדי להציל את חבירו מסכנה וודאית, מבוססת על הברייתא בסנהדרין שאדם צריך לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף (סנהדרין ע"ע ע"ב, ופתחי תשובה חו"מ תכו ס"ק ב', ובמ"ב סי' שכ"ט ס"ק י"ט). לאור הדברים כתב הרב עובדיה יוסף "מכיוון שנמסר לו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולכן, "כל מה שהסכימו הפוסקים שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, משא"כ בנדון שלנו שבודאי שמצווה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח".(שו"ת "יחווה דעת" ח"ג סי' פ"ד) וכך גם הורה הרב אויערבך"ודאי מותר לבצע ניתוח ולהוציא כליה מאדם בריא כדי להשתילה אצל החולה, וגם יש בזה מצוה רבה של הצלת נפשות"(שולחן שלמה ערכי רפואה א', מ"ד). הרב יוסף שלום אלישיב כתב "לא די שמותר, אלא אף מצוה רבה יש בזה" (מתוך מכתב אל הרב הבר), וכן הרב קנייבסקי "מחוייב אינו, אבל מצוה גדולה לעשות כן, זו עצה הוגנת, הקב"ה נתן באדם שתי כליות, כי אם אחת תתקלקל תהיה את השנייה, כך היא הסברא, אבל כל זמן שאין ריעותא שכליותיו אינם תקינות – יכול לתרום אחת לחבירו".

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד