פרשת וירא – אברהם הפליט הופך קוסמופוליט

י״ג במרחשוון ה׳תשפ״א (אוק 31, 2020) | חומש בראשית, עלון בית החולים, וירא

קונקשיין בחרן?! מפרט ומכלל

סביבה היא מכלול הגורמים שאינם תורשתיים המשפיעים על התפתחות האדם, אישיותו וכישוריו. הסביבה מתייחסת לכל החוויות וההתנסויות של האדם והיא כוללת את כל הגירויים החיצוניים שהאדם קולט במערכת החישה שלו, האקלים, הטופוגרפיה, האנשים איתם הוא במגע, מאפייני התרבות והחברה. הפרשה פותחת בציווי אותו נצטווה אברהם "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב א'). במסורת היהודית מקובל כי אברהם נתנסה עשרה ניסיונות (אבות פ"ה מ"ג), והראשון שבהם הציווי ללכת לארץ ישראל. הניסוח של הפסוק באופן הולך ומתמקד מהכללי "מארצך", לספציפי "וממולדתך", ולאישי "מבית אביך" בא להבליט את הקושי בביצוע הציווי – לא קל לאדם להתנתק מארץ אליה הורגל, אך הכי כואב להתנתק מבית אבא. בלשונו של הרמב"ן, "כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו כל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה" (שם, י"ב א'). מעיון בסוף פרק י"א "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ…וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (ל"א). עולות מספר קושיות. אם אברם כבר עזב את אור כשדים יחד עם אביו, כיצד ניתן לצוותו עתה לעזוב את מולדתו? ובכלל מדוע מצוה הקב"ה את אברהם ללכת לארץ כנען אם ממילא היה בדרכו לשם? ומהי הסיבה שתרח עוזב בכלל את אור כשדים עיר חשובה במזרח הקדום ולצאת לחרן? ואם משפחת תרח החליטה להישאר בחרן, מדוע בכלל מספרת לנו התורה על כך? רש"י מבאר "והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך" (רש"י ד"ה מארצך). כלומר, הציווי הוא לא לעזוב אלא להתרחק עוד יותר מארצו. כיוון אחר מציע אבן עזרא הסבור ש"ד' צווה לאברהם ועודנו באור כשדים שיעזוב את ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו" (ד"ה לך לך). אמנם הציווי כלל גם את היציאה מבית אביו, אך הקב"ה איפשר לתרח ללכת עמו משום שידע שתרח לא ימשיך אחרי הגיעו לחרן. הוכחה לראב"ע ניתן למצוא בפסוק "אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים…" (ט"ו, ז'). הרמב"ן דוחה את פירושו של אבן עזרא וטוען, בין השאר, שאם אכן היה כדבריו הייתה התורה מתארת לנו את יציאת אברהם מאור כשדים בעקבות הציווי ואת הצטרפותו של תרח לאברהם, ולא כלקיחת תרח את אברהם.                                           הניסיון שהאדם צובר במפגשים עם הסביבה משפיע על מערכת העצבים ובאופן שיכול לשנות את התפיסה, החשיבה וההתנהגות שלו. שינויים אלו מתאפשרים הודות לפלסטיות של מערכת העצבים. למעשה היכולת ליצור שינויים במבנה של מערכת העצבים היא הבסיס של תהליכי הלמידה והזיכרון.                                                                                                  הרמב"ן כותב "ותרח אביו ואברהם היה בליבם מן היום ההוא שניצל (מאור-כשדים), שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשרים מפחד המלך… (י"א כ"ח). דהיינו, העזיבה נובעת מהיות אור כשדים מסוכנת למשפחת אברהם, הבחירה בחרן לפי הבנת הרמב"ן "כי חרן היא ארצוושם מולדתו והיא ארץ אביו מעולם ושם נצטווה לעזוב אותם" (י"ב א', סוף ד"ה מארצך וממולדתך). כלומר, לפי הצעת הרמב"ן, מקורם של תרח ושל אברהם הוא חרן. המשפחה היגרה מחרן לאור כשדים ואז שבה לכור מחצבתה בחרן. פירוש הרמב"ן קשה בפשט שהרי נדידה של תרח ואברהם מחרן לאור כשדים אינה מוזכרת בתורה. קושי נוסף הוא ציון ארץ מולדתו של הרן כאור כשדים (בר' י"א כ"ח). הרמב"ן, שם, מתרץ שהרן, שלשיטת הרמב"ן הוא בנו הקטן של תרח, כפי שעולה מסדר אזכור בני תרח (י"א, כ"ו-כ"ז), נולד לאחר הגירת המשפחה מחרן לאור כשדים. הרב אהרן ליכטנשטיין מבאר שעלייתו של אברהם מתחילה היא כפי שמתחילה התנועה הציונית של הרצל. ישנן רדיפות בגלל זהות יהודית ובגלל דבקות בד', מתוך אמונה וערכים, ואברהם מרגיש צורך לברוח. נקודת המוצא שלו אינה המשיכה לארץ, החזון, אלא הבריחה מאור-כשדים. אברהם עולה מארצות המצוקה, מעמק הבכא. אבל בהיותו בחרן, בחניית ביניים, אברהם מצטווה "לעשות מה שעלה בדעתו "ללכת ארצה כנען". בתכניתו הפרגמטית מופחת רוח א-לקים. כאן נקודת ההצטלבות בין תכניותיו של אברהם לתכנית ההשגחה לשתול אותו בארץ ישראל. נקודת-המוצא שלו היא לברוח, לשרוד ולהתקיים, והתכנית הזו הופכת להיות תשתית להשלמת רצון ד'. התכנית נטולת-החזון של אברהם קורמת עור וגירים, ומתווסף לה מימד של הגשמת רצון ד', מימד של מיצוי מבחינה אישית ומבחינה לאומית  פרשנות זאת מבוססת על ההבחנה שהבחין הרב סולובייצי'ק בין שני סוגי ברית שנכרתו בין עם ישראל לבין א-לוקים, ברית גורל וברית ייעוד.                                             בשנים הראשונות לחיים, השפעתה של הסביבה על האדם חזקה במיוחד. למשל, סביבה דלה שאין ביכולתה לספק את הגירויים הנדרשים לילדים, עלולה לגרום לעיכוב התפתחותי. סכנה זו קיימת גם לילדים בריאים ונורמליים מכל בחינה אחרת. כמובן גם למאפיינים האישיים השפעה  על תגובתו לסביבה. ברית גורל וברית יעוד.                                                                                                                 ברית גורל כפויה על האדם, הוא משועבד לה. היהדות כפויה על האדם היהודי. "אי אפשר לו לאדם מישראל להגלותאת אל-וקי העברים מרשותו ומתחומו. גם כי יחלל את שבתו יטמא את שולחנו ומשכבו, לא יינצל משלטונו של א-לוקי העברים הדולק אחריו כצל" לעומת זאת, ברית היעוד מציינת אידיאל שאדם פונה אליו מרצונו החופשי. האדם היהודי מממש אותו על ידי "הידמות לבוראו על ידי התעלות על עצמית". בשני המאפיינים של תהליך הגיור –מילה וטבילה, מוצא הרב סולובייצ'יק את האבחנה בין שתי הבריתות. המילה מציינת השתייכות לגורל היהודי, ואילו הטבילה, התקדשות ליעוד היהודי. תכניתו הראשונית של אברהם ויציאתו מאור-כשדים הן במסגרת הזיקה לגורל. הציווי "לך לך" הופך את מסגרת הגורל למסגרת הייעוד, הופך מקום שאמור להיות מקום מקלט לנחלת ד'. לציונות הקלאסית אומר הרב ליכטנשטיין, הייתה אותה שאיפה כמו לאברהם בראשית דרכו – להימלט מאור-כשדים לספק מפלט מדיני ליהודים, להגיע למקום שבו יהיה אפשר להתקיים, להתחזק ולהתחשל כלאום. מטרה זו – אבסורד הוא להגיד שאינה לגיטימית. אך עם כל זה, שהמטרה הראשית של הציונות הייתה מפלט מדיני, יש לזכור כי השאיפה שלה דווקא לא"י ינקה משאיפת כל הדורות לארץ. הרמב"ן בתחילת פרשת לך-לך אומר, "וייתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה', ובה ייתן ד' חלקו, והאמין כי 'אל הארץ אשר אראך' ירמוז לו על ארץ כנען…" אברהם מרגיש אינטואיטיבית כי ארץ כנען היא נחלת ד', ולכן העדיף אותה ואליה שם את מגמתו בברחו מאור-כשדים. לאחר הציווי לאברהם אין עוד יהודי המסוגל לחשוב על הארץ שלא כארץ מיוחדת, ארץ נחלת ה'. אף בתוך הציונות החילונית התחושה הזו מפעמת ומחלחלת.                                                                                  אחד  הגורמים להבדלים בין אישיים באינטראקציה שבין האדם לסביבה היא התורשה. לגדילה יש חוקיות אשר תלויה במטען גנטי ובתנאי סביבה, שיוצרים יחסי גומלין מורכבים בין תורשה, סביבה והתפתחות האדם. כתוצאה מכך, הסביבה יכולה להשתנות, אך לכל מקום הוא מגיע מהסביבה הקודמת בה שהה אשר בה הוא התעצב בהתאם לפוטנציאל העיצוב הפנוטיפטי שלו.                                                                                                      במאמר מרתק של הרב שטיינזלץ זצ"ל, הסתייע הרב ב'ברייתא דר' ישמעאל' כמטפורה ליחסי הגומלין שבין הפרט והכלל, האדם והסביבה. וכך הוא כותב, "בין שלוש-עשרה המידות, שהתורה נדרשת בהן, מוצאים אנו מידות אחדות העוסקות בפרט ובכלל. בברייתא זו בין היתר נאמר "מכלל ופרט, מפרט וכלל, כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כעין הפרט, מכלל שהוא צריך לפרט, מפרט שהוא צריך לכלל". סיפור בריאתו של אדם הוא אחת מנקודות-הציון של השקפת-עולם זו. בניגוד לשאר המינים, האדם נברא יחידי, אף ללא בת זוג. לאמר, תחילתה של האנושות, אינה במשפחה או בקבוצה אלא בפרט, באדם היחיד, "לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין ל"ז ע"א). כלומר, לא זו בלבד שהכלל, וריבוי הצורות שלו (שם, וכן בדף ל"ח ע"א), נוצר מתוך הפרט, אלא שגם לאחר מכן, כאשר קיים ציבור שלם, עולם שלם מלא בני-אדם, עדיין נשאר היחיד בבחינת עולם מלא. כיוצא בדבר רואים גם בעניין אחר, תחילתו של עם ישראל אף היא ביחיד, באדם אחד, אברהם, שממנו נוצר לאחר מכן הכלל. ואף כאן משמעותם של הדברים אינה רק רמוזה במעשה, אלא מגיעה לידי ביטוי מפורש, "אחד היה אברהם ויירש את הארץ" (יחזקאל ל"ג, כ"ד). החיים היהודיים-הם חיים של יחידות קטנות או גדולות, המורכבות מפרטים אחדים. אין לתאר קיומם של חיים יהודיים אלא בתוך ההקשר של המשפחה, של המניין, של הקהילה, של השבט ושל העם. המניין אינו רק עניין הנוגע לצדדי הלכה מסוימים, אלא מערכת שכל החיים היהודיים נזקקים לה. המניין נוצר על-ידי עשרה, יהיו אשר יהיו. וכאשר הם מצויים יחד, הרי מקום שיש בו עשרה-שכינה שרויה בו. משמע, אין הדבר תלוי במהותם, בהווייתם הייחודית של הפרטים, אלא בהצטרפותם לכלל ציבור. העונש החמור ביותר הוא בדבר הכורת את האדם מן הקהל, מן הכלל. תמונת-עולם זו, העולה ממקורות רבים, מעמידה את מערכת היחסים בין הפרט לבין הכלל כמעט כמו מערכת ביולוגית, קיומם של הכלל, של הקבוצה, הוא המטרה, כאשר הפרטים הם החלקים המשתנים, הבלתי-חשובים, בשמירתו של הכלל ובקיומו. ואולם תמונה זו אינה שלמה, ויש גם נקודות-ראות אחרות, יחזקאל הנביא מדבר בצורה חריפה על המצפים להינצל בזכותם של היחידים, "ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה ושברתי לה מטה לחם… והכרתי ממנה אדם ובהמה. והיו שלושת האנשים האלה בתוכה, נח דניאל ואיוב, המה בצדקתם ינצלו נפשם" (יחזקאל י"ד ב'-י' והלאה). כאן יוצא הפרט ממסגרתו של הכלל, הוא אינו מציל אותו או משפיע עליו, ואין הוא נכלל בתוכו, הריהו עומד לעצמו, כבראשית בריאת העולם (התפרסם ברשפים 1956). שומה עלינו בעת הזאת, לזכור שני יסודות הכרחיים אלו "מפרט שהוא צריך לכלל, ומכלל שהוא צריך לפרט"

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד