פרשת וישב – הסמקה

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש בראשית, עלון בית החולים, וישב

הסמקה היא מצב שבו כלי הדם שבאזור הלחיים מתרחבים באופן לא רצוני, והלחיים "מקבלות" צבע ורודאדמדם. ההסמקה נפוצה כשמרגישים מבוכה, כעס, התרגשות או בושה, וכן כשחום הגוף גבוה, כחלק ממנגנון הקירור של הגוף, הרחבת כלי הדם ההיקפיים. כשהסמקה מופיעה ללא סיבה "מספיק טובה" זה עלול להיות סימפטום של חרדה חברתית.

בפרשת השבוע מופיע מעשה יהודה ותמר בפרק ל"ח. תמר הייתה אשתו של ער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר מסיבות שלא מצוינות בכתובים במפורש, אלא שהיה "רע בעיני ד'" (שם,     ז'), נישאה תמר בהתאם לנוהג הייבום לאחיו אוֹנָן. משום שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד לא יישא את שמו של אביו אלא את שם הנפטר, כממשיכו, נמנע מלהוליד, ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות, "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ד', אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם אֹתו" (שם, פס' י'). על פי הנוהג, אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר, אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה שהוא צעיר מדי. תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו להשיא לה את בנו, ישבה באתר הקרוי "פתח עיניים" עטופה בצעיף, וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור דרך אתר זה. יהודה, שפגש בה "במקרה", חשב אותה לזונה משום שהייתה עטופה בצעיפים והתפתה. כתשלום על המעשה הציע לה גדי עיזים מעדרו. אך כיוון שהעדר לא היה עמו באותו הרגע דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. מאוחר יותר ניסה יהודה לשלוח לה את האתנן, אך השליח חזר וסיפר לו כי לא איתר את הזונה. יהודה העדיף להשתיק את העניין ולא לדרוש את העירבון "תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" (שם, פס' כ"ג). כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה שזנתה והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה ואולם, בטרם ביצוע גזר הדין גילתה תמר את זהות האב: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא – לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (פסוק כה). יהודה נאלץ להודות בגלוי, ואמר "צדקה ממני".

הסמקה היא תגובה רפלקסיבית, בלתי רצונית, כחלק מתופעת תגובה זו גורמת לשחרור מאסיבי של החומר אדרנלין שאופיינית למערכת העצבים בזמן דחק. תופעה ייחודית זו כלל אינה קיימת אצל בעלי חיים. השחרור המאסיבי של החומר אדרנלין, מביא לעליית לחץ הדם, דופק לב מואץ, ונחשול דם הזורם בעורקים.

כבר במבט ראשון אפשר לראות, שהסיפור "לא במקום". בפרק הקודם קראנו על מכירת יוסף למצרים, ואנו מצפים לקרוא עכשיו את המשך תלאותיו אך במקום זאת, התורה מביאה את סיפור יהודה ותמר, מדוע נכתב מעשה יהודה ותמר דווקא באמצע סיפורו של יוסף? ומה בא ללמדנו? מתי התרחש כל זה? לכאורה השאלה מיותרת, כי יש לנו ציון זמן בראש הפרק, "ויהי בעת ההיא", כלומר אחרי מכירת יוסף, שעל כך מסופר בפרק הקודם. אולם עיון כרונולוגי קל מראה, שזה בלתי אפשרי. האבן עזרא עורך את החשבון הבא, בן שבע עשרה היה יוסף כשנמכר (שם, ל"ז, ב'), בן שלושים היה בעמדו לפני פרעה (שם, מ"א, מ"ו), נוסיף את שבע שנות השובע, שבאו בסמוך והשנתיים של הרעב (מ"ה, י"א), הרי עברו עשרים ושתים שנה למן היום בו נעקר מבית אביו ועד לפגישתו עם אביו ואחיו. במקביל לחיי יוסף התרחשו בבית יעקב מאורעות שאי אפשר לדחוס אותם בתוך זמן של עשרים ושתים שנה: סמוך למכירת יוסף נשא יהודה אישה, ממנה נולדו לו שלושה בנים, שניים התחתנו זה אחר זה עם אותה אישה ומתו. עברו שנים אחדות "וירבו הימים", ויהודה נפגש עם אותה האישה. מפגישה זו נולדו התאומים פרץ וזרח. לפרץ נולדו בנים חצרון וחמול ואלה נמצאים ברשימת היורדים עם יעקב מצרימה (מ"ו, י"ב); נכדי יהודה מתייצבים עם יעקב לפני יוסף (מ"ו, כ"ט). דעת ראב"ע היא ש"ויהי בעת ההיא" אינו קושר למאורע מסוים, זהו מושג זמן כולל ורחב יותר, המתרחש בפרק זה אירע לפני מכירת יוסף, והסיבה שהתורה כתבה את הסיפור דווקא כאן היא כדי ליצור ניגוד בין יוסף, שהצליח לעמוד בניסיון של אשת פוטיפר, לבין יהודה, שנכשל בתמר (שם, פס' א'). הסיפור פותח במשפט: "וירד יהודה מאת אחיו", ללמדך שיש כאן גם ירידה במישור הערכי.

מדוע בכלל מסמיקים, ולמה דווקא באזור הפנים? משום שעור הפנים מכיל יותר כלי דם זעירים לכל מילימטר עור, בהשוואה לכל מקום אחר בגוף. כלי הדם שבפנים גם בנויים בקוטר רחב יותר, והם קרובים יותר אל העור. מסיבה זו, כל זרימת דם מוגברת לאזור הפנים, נראית יותר בבירור לעין המתבונן מהצד.

רש"י במקום מפרש "ויהי בעת ההיא"למת נסמכת פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו, כשראו בצרת אביהם, אמרו: אתה אמרת למוכרו! אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך", פירושו של רש"י מתבסס על דברי מדרש רבה (ה', ב'). מדבריו ניתן להבין, שהוא סובר שסיפור יהודה ותמר התרחש לאחר מכירת יוסף למצרים, והאחים הם אלה ששלחו את יהודה מאתם, וזאת כי ראו עד כמה מצטער יעקב אביהם על אובדנו של יוסף. הם האשימו את יהודה באחריות למכירה. אך הסברו של רש"י לא מספק: מדוע התורה מאריכה ומספרת את כל הפרשה, הרי מספיק לציין ולכתוב שיהודה ירד מאת אחיו, ונסיק שכך קרה בגלל האחים. לדעת החזקוני הסיבה לירידת יהודה מאת אחיו, היא אי יכולתו לסבול את אבלו וצערו של אביו. יהודה חש ייסורי מצפון על מעשיו והתחרט עליהם, ועל כן עזב את בית אביו. גם על פירוש זה קיים הקושי, מדוע התורה אינה מסתפקת רק בכתיבת העובדה שיהודה ירד מאת אחיו, ובמקום זאת היא מאריכה בסיפור יהודה ותמר, שלכאורה אינו מוסיף לנו. במדרש מובא, "ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כ"ט) "כי אנכי ידעתי את המחשבות", שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק – בורא אורו של מלך המשיח. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה", (ישעיה ס"ו) "בטרם תחיל ילדה", קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון" (בראשית רבה פרשה פ"ה ד"ה א'). מהמדרש עולה כי ישנו פער אדיר בין פעולת האדם לפעולת הקב"ה. האדם בקטנותו מתכנן תוכניות שונות אך בסופו של דבר מה שיוצא לפועל זאת התוכנית האלוקית. חז"ל רואים בכך את ההסבר להופעת סיפורה של תמר במקומו: "עד שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון" הקב"ה מקדים רפואה למכה, וזורע את זרע המשיח רגע לפני התחלת ההשתלשלות של הירידה למצרים. מסתבר כי מתמר ויהודה יוצא דוד המלך, שמזרעו אנו מצפים שיבוא הגואל של אחרית הימים.

האופציה הטיפולית החשובה מכולן, אולי, משלבת טיפול פסיכולוגי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול בהיפנוזה. הטיפול הקוגניטיבי-ההתנהגותי מכוון להפחית תופעות כמו חרדה חברתית, הטיפול בהיפנוזה מאפשר הרגעה של חרדה ומתח, כך כלי הדם בפנים חוזרים לקוטרם המקורי.

בכמה מקומות בתלמוד מופיע מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן, (מהיכן למדו) מתמר, שנאמר "הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא…" (סוטה דף י' ע"ב). ופרש"י: "ואילו בהדיא לא אמרה אלו הסימנים של יהודה הם ולו אני הרה, אלא לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, אם יודה יודה ואם לאו אשרף, ולא אלבין פניו". עד כדי כך החמירו חכמים בעניין זה, עד שאמרו: "המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא" (משנה, אבות פ"ג, י"א) ועוד אמרו " תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. – אמר ליה: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא (הסומק מתחלף בחיוורון, ונראה כמי שאזל דמו) (בבא מציעא נ"ח ע"ב). התוספות התקשו מדוע לא נאמר דין זה בכלל העבירות בהם יש דין "יהרג ואל יעבור". ותירצו התוספות: "משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט אלא עבירות המפורשות" (סוטה דף י' ע"ב, ד"ה "נוח"). ומפשטות דברי התוספות משמע שהלבנת פנים היא כשפיכות דמים ממש, ולכן יש למסור עצמו למיתה כדי שלא לבייש וכן אמנם נקט להלכה רבי יעקב עטלינגר [רבה של אלטונה בגרמניה, נפטר תרל"א] (שו"ת בנין ציון סי' קע"ב). הרב אויערבך דן אם יהיה מותר לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים, ובלשונו, "… ולכאורה הוא קל וחומר ומה אם מותר לחלל שבת כדי להציל אדם ממיתה כל שכן דשרי להציל מהלבנת פנים דחמור יותר משריפת ג' נפשות בכבשן האש" (הכוונה לתמר שהייתה מעוברת ונשאה ברחמה תאומים) (שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן ז' ענף ה'), לאחר שדן בהרחבה בלימוד ההלכה מפרשת יהודה ותמר, כתב שלמעשה אין להתיר איסור למניעת הלבנת פנים "משום דאף אם אסור להציל עצמו באיסור גזל או הלבנת פנים, מכל מקום כדי למנוע אחרים מזה, אין שום היתר לעבור עבירה, ורק משום פקוח נפש ממש אמרה תורה שמותר לחלל שבת ולהרוג את הרודף אפילו בשבת", אולם במסקנת דבריו כתב להתיר: באיסור דאורייתא בשב ואל תעשה, ובאיסור דרבנן אף בקום ועשה (שם).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד