פרשת וישב – פרנויה

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש בראשית, עלון בית החולים, וישב

פרָנוֹיָה היא מצב פסיכוטי, מלווה בפחד, חרדה ומחשבות שווא, שבו חש האדם כי הוא נרדף, אף על פי שאין לכך ביסוס במציאות. המאפיין של התסמונת הוא מחשבות שווא המאופיינות על ידי עיוות ותפיסת היחס על ידי האדם ובינו לבין אנשים אחרים. פרנויה היא תופעה שכיחה בקרב חולי סכיזופרניה ובקרב בעלי סוגים מסוימים של הפרעות אישיות. כיצד התייחסה ההלכה למצב זה?

הפרשה פותחת את סיפור יוסף ואחיו. לאחר פסוק הפתיחה בפרשתנו כתוב, "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית ל"ז פס' ב'). מה קרה בבית יעקב שגרם לאחים לשנוא את יוסף אחיהם שנאה כה עזה עד כי התנכלו להמיתו, ולבסוף דימו להרחיק אותו לנצח על ידי מכירתו לעבד? איזה דברים נוראים עולל יוסף לאחיו? בתלמוד הירושלמי מובאת מחלוקת תנאים על משמעות הביטוי "דִּבָּתָם רָעָה". מה הייתה אותה דיבה? "…מה אמר? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר אמר: חשודין הן על אבר מן החי. רבי יהודה אומר: מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים. ורבי שמעון אומר: נותנין הן עיניהן בבנות הארץ…" (פאה פ"א ה"א; טו, ד) רש"י חיבר את שלוש דעות התנאים לדעה אחת וכתב "את דבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה. על אבר מן החי וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי (לעיל פס' ל"א). ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים – "לעבד נמכר יוסף" (תהילים ק"ה י"ז). ועל העריות שספר עליהם ותשא אשת אדוניו וגו' (להלן ל"ט ז'). אך אין בתורה מילה אחת על נזק כלשהו שנגרם לאחים בעקבות דיבה זו? לא נאמר שיעקב הוכיח את בניו, ובעצם, לפי פשטם של הכתובים אין לדעת אם בכלל ידעו האחים על הדיבה הזאת. מכל מקום אין כל התייחסות מצדם לעניין זה. תאמר העדפת האב את יוסף על פני שאר האחים גרמה – האמנם זו סיבה מספקת לתכנן רצח אח? המעשה היחיד שעשה יוסף ושהיה בו כדי לפגוע באחים הוא עניין החלומות, חלומותיו של יוסף מרמזים על רצונו של יוסף למשול באחיו. היה צפוי שהגדת החלומות לאחים תעורר את שנאתם, אך שוב: האם יש בכך כדי לרצות להמית אח?

תחושת הרדיפה באה לידי ביטוי בחשדנות יתר. במצבים קיצוניים עלול האדם הפרנואיד לכלוא את עצמו בחדר אחד למשך שעות ארוכות מתוך חשש שעוקבים אחריו באמצעים שונים ומשונים. במקרים של סכיזופרניה פרנואידית, הפרנואיד נוטה לחשוש שגורמים עוינים כלשהם מבקשים להשתלט על מוחו על ידי שידור מסרים שונים אליו.

ייתכן והתשובה מצויה בדעתו של ר' יהודה  "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו", כאן זו הפעם הראשונה בתורה שבלהה וזלפה מוגדרות כנשות יעקב אביו. עד כאן בכל המקומות הן מוזכרות כשפחות. בנוסף יש לציין את דברי רש"י סבור ש"אחיו" הם בני לאה דווקא, ולא בני השפחות 'את דבתם רעה' – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה", גם רשב"ם סבור כן, אך הוא מבסס את סברתו על נוהג חברתי מקובל, "היה רעה את אחיו בצאן", את בני לאה קורא 'אחיו' ולא "בני השפחות". עם אֶחיו בני לאה היה יוסף רועה את הצאן, ואילו עם בני השפחות "הוא נער", כלומר, לפי רשב"ם: "נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה", אם כן: "'את אחיו' – עם אחיו רועה, ובשמחות נערותו היה נבדל ורגיל עם בני השפחות ולא עמהם. "יתכן שבין יוסף לאחיו בני הגבירה היה מאבק אידיאולוגי. יוסף טען שיש לנהוג בבני השפחות כבבני גבירות – נשי אביו, יוסף העיר אותם לדרוש את שוויון זכויותיהם בין הבנים. על עניין זה הביא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, כלומר הוא טען את טענת הקיפוח וביקש מיעקב להחליט אם ארבעת בני בלהה וזלפה הם בני שפחות או בנים של נשותיו. יעקב הסכים עם יוסף, וכך יש לפרש את הכתוב "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו " = הסכים לדבריו " כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ " = בן חכים (כתרגום אונקלוס), " וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים " – ציינוֹ לשבח ואולי אף מינה אותו להמשיך ולהשגיח ששוויון הזכויות יישמר. עוד נאמר שהאחים שנאו את יוסף על חלומותיו ועל דבריו: על חלומותיו – ברור, ועל דבריו – אלו הדברים על השוויון. לכן גם מכירת יוסף היא מעין עונש ממין המעשה שהטילו עליו האחים: מי שמתחבר לעבדים, לבני השפחות, ראוי לו להיות עבד (עיין במאמרו של פרופ' אליעזר טויטו ז"ל, סיפור יוסף היסוד לבחירת ישראל, דף שבועי אוניברסיטת בר אילן, תשס"ה).

התכונה המרכזית של אנשים הסובלים מהפרעה זו היא נטייה חוזרת ולא מוצדקת לפרש את פעולותיהם של אנשים אחרים כמזלזלות או מאיימות במתכוון. לעתים קרובות הם חושדים ללא הצדקה בנאמנותם של קרוביהם וחבריהם. לעתים קרובות הם יסבלו מקנאה פתולוגית. הם נוטים להשתמש במנגנון הגנה של השלכה – כלומר ייחוס של דחפים ומחשבות שאינם יכולים לקבל בעצמם לאחרים.

הפרשנים ביקשו לראות במערכת יחסים עכורה זו מעין צידוק להתנהגות האחים. לדעת מקצת מהם, הייתה מכירת יוסף מעין הגנה עצמית, ומטרתה הייתה לשם שמים בלבד, התנהגות מוצדקת חפה מן האופי השלילי והבלתי מוסרי שבמעשה. וכן אומר רש"ר הירש (גרמניה, המאה הי"ט) שמסתייע ברבי עובדיה ספורנו (איטליה, המאות הט"ו-ט"ז): "אין לנו עסק עם חבר שודדים ורוצחים אשר הנקל להם להרוג ולרצוח בעבור כתונת" (רש"ר הירש, בראשית ל"ז , י"א-י"ב). מאחר שראה יוסף את עצמו כמיועד למלוך על אחיו, בעקבות חלומותיו, והואיל ואין החלום אלא הבעה לרצונותיו של החולם, חששו אחיו שהוא מתכוון לשלוט שלטון יחיד, בניגוד לאופייה של מלכות זו, ראו האחים במשפחת אברהם משפחה שתפקידה לייסד חברה שבה יבוא לידי ביטוי כבוד האדם וערך השוויון, שהקו המנחה שלה יהיה שמירת דרך ה' ועשיית צדקה. "ומה יהא על האנושות כולה, אם גם הם יאסרו באזיקי תאות הכבוד של היחיד?", שואל הרש"ר הירש, ומפרש בדרך יצירתית את הפסוק "ויתנכלו אתו להמיתו": ראו אותו כנוכל. בשעה שקרב אליהם, תיארו לעצמם את יוסף כמי שמסכן את העיקרים הקדושים ביותר, עד שראו עצמם זכאים להמיתו מתוך הגנה עצמית כדין מי שחל עליו דין רודף. ופירש ספורנו על אתר, הנה לשון נכל יורה על המצאה להרע… שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא עליהם לא לדרוש שלמם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך, וישאר הוא לבדו ברוך מבנים. הווי אומר: האחים ראו ביוסף נוכל שבא להמיתם בעל "אור החיים" מציע הצדקה משפטית אחרת, אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם, כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם, ואמר דברים שהתחייבו מיתה על עדותו. הוא אמר שאכלו אבר מן החי, והוא אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה. אשר על כן, דנו בו משפט עד זומם, ונפטרים מדיני שמים. מכל מקום, נמצאנו למדים שמכירת יוסף, מנקודת מבטם של האחים, הייתה על פי דין, ונבעה משני טעמים: הגנה עצמית, אישית, וכללית; הגדרת יוסף כעד זומם.

תהליך הריפוי של ההפרעה מאוד קשה לביצוע וישנה חשיבות עצומה לגילוי מוקדם ככל האפשר של הפרנויה, שכן ברגע שהיא מתבססת במוחו של האדם, אין כל דרך לרפא אותה באופן מוחלט. ישנן שתי שיטות עיקריות לטיפול בפרנויה, כדלקמן: השיטה הפסיכואנליטית. השיטה הרפואית. באמצעות זריקות אינסולין. חלק מהמטופלים מגיבים יפה לזריקות האינסולין, אך לא ניתן להכליל זאת על כל הלוקים בפרנויה.

פרשת הגט מקליווא התרחשה בגרמניה לפני כ-250 שנה. אירס יצחק את לאה. והנה, כמה ימים לפני החתונה הבחינו בני המשפחה של הכלה שהחתן המיועד היה מוטרד מאוד. החופה נערכה במועד. ואולם למחרת, אירע דבר תמוה: כאשר בני שתי המשפחות באו ללוות את החתן לבית הכנסת, לא מצאוהו בבית. החתן בעיירה סמוכה, פרנהיים. הוא לא היה מוכן להסביר את פשר מעשיו ואת הרקע להתנהגותו המוזרה אלא לומר כי "כל אבריו רעדו ואימת מוות נפלה עליו". בשובו לביתו הוא התעלף. המצב התדרדר וכדי לא להשאיר את אשתו הצעירה עגונה פנה אל הרב מבון בבקשה לגרשה. הוחלט לפנות לבית הדין בקליווא, עיירה בווסטפליה על גבול גרמניה הולנד. הרב ישראל ליפשיץ, ערך את הגט ואף הסכם ממון בכתב. כעבור זמן נודע לאבי החתן שבנו גירש את אשתו ויצא את המדינה. האב כעס מאוד הן מפני שלדעתו בנו אולץ לתת גט למרות מצבו הנפשי הרעוע, הן משום שהנושאים הכספיים סודרו לרעתו. הוא פנה רבה של קהילת מנהיים, וזה קבע שהגט פסול מפני שהחתן היה "שוטה ומשוגע" בזמן מתן הגט. הרב פנה גם לבית הדין של פרנקפורט, כדי שגם בית דין זה יפסול את הגט, ורבני פרנקפורט אכן אימצו את עמדתו של הרב. הם פנו לרב ליפשיץ והודיעו לו שעליו להכריז בעצמו ובפומבי שהגט שערך פסול. אולם הרב ליפשיץ סרב לקבל את דעתם  והשיב שמדובר בגט כשר לחלוטין, וכי האישה מותרת להינשא לכל אדם. הנושא העיקרי בשיח היה שאלת שפיותו של הבעל בעת עריכת הגט ומסירתו. על הפרק עמדו ההגדרות ההלכתיות של "שוטה" מחד גיסא והחשש להשאיר אישה צעירה עגונה מאידך גיסא. עורך הגט וכל הנוכחים במעמד הגירושין העידו, כאמור, שהמגרש יצחק היה שפוי, ובעיניהם זה מה שקבע את כשרות הגט, גם אם התנהגותו קודם לכן הייתה מוזרה. לדעתם, הוא היה אחראי למעשיו, לגופו ולרכושו, גם אם היו לו פחדים. מנגד טענו רבני פרנקפורט שברור היה לחלוטין שדעתו של החתן הצעיר נטרפה עליו, ולכן לא ייתכן שבמעמד מסירת הגט, תשעה ימים בלבד מאז עזב את ביתו ביום שבת קודש ובידו כספי הנדוניה, הוא הבריא ונהפך לאדם שפוי. לדידם, די שהבעל עדיין היה שרוי בפרנויה ורצה לעזוב את המדינה מיד, כדי ללמד שגם אם הוטב מצבו הרי מדובר בהחלמה חלקית בלבד (פרשת הגט מקליווא זכתה לדיון עיוני במאמרו של שלמה טל, "הגט מקליבה", סיני כ"ד (תשרי-אדר תש"ט). המעשה תואר גם בספרו של ישראל ארליך אתר ואתר, תל-אביב תשנ"ד, עמ' 294‑306).

 

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד