פרשת וישלח -ארור אפם כי עז – הכעס

י״ד בכסלו ה׳תש״פ (דצמ 12, 2019) | חומש בראשית, עלון בית החולים, וישלח

ארור אפם כי עז – הכעס

כעס הוא רגש, המופיע לעיתים תכופות עם תחושות של כאב וסבל, ועם חוויות של פגיעה, איום או סכנה. הכעס עשוי לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ולחשיבה שיפוטית. כעס מתעורר כתגובה לדחק לחץ או תוקפנות שמופעלים על האדם. לכעס מאפיינים נפשיים, ירידה ביכולת החשיבה, איבוד הריכוז, התנהגות בלתי רציונאלית עד כדי איבוד שליטה, חרדה, קנאה וטינה.

בפרשה מסופר על דינה שיצאה לראות בבנות הארץ. דינה נחטפת על ידי שכם בן חמור נשיא החווי ונאנסת על ידו. שכם וחמור באים אל יעקב לדון בתנאים. בני יעקב דורשים מכל אנשי שכם למול את עצמם ולאחר שלושה ימים שמעון ולוי באים על העיר, מחריבים אותה ומשחררים את דינה. יעקב נוזף בבניו, בניו עונים לו והפרשה נגמרת בשתיקה. הרושם העולה הוא שיעקב אינו מתנגד למעשיהם מבחינה מוסרית טהורה, "ויאמר יעקב אל שמעון ולוי, עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ הכנעני והפרזי, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (ל"ד ל'),יעקב מדבר כמנהיג פרגמטי, הוא חושש מהתוצאות המתגלגלות של מעשה שמעון ולוי. אולם, שמעון ולוי אינם נבהלים מתשובתו, והם משיבים לו "ויאמרו, הכזונה יעשה את אחותנו?! (שם, ל"א), אנו ממשיכים לקרוא כמה פסוקים וקוראים, "ויסע, ויהי חתת אלוקים, על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב" (ל"ה, ה'), הנה, הפסוק אומר שבניגוד לחשש של יעקב שעמי הארץ ייאספו עליו ופעולת בניו תהיה להם לרועץ, התגלגלו הדברים להיפך: "חתת אלוקים" מוטלת על עמי הארץ, ואין הם רודפים אחריהם, כלומר: אם היה לנו לפני כן ספק האם להעדיף את הטיעון המוסרי של שמעון ולוי או את הטיעון הפרגמטי של יעקב אבינו, מסתבר שאפילו במישור הפרגמטי גרידא טעה יעקב, העמידה הגאה, לא רק שלא הרעה את מצבם, אלא כנראה אף גרמה לחיזוק מעמדם בעיני יושבי הארץ.

מדענים וחוקרים הראו שרגשות מסוימים נוצרים באמיגדלה – מבנה מוחי האחראי לזיהוי סכנות ותפעול הגוף בהתאם אליהן. במצב זה, פעילותה גורמת למתח רב בשרירים, במוח משתחררים חומרים כימיים המעלים את רמת הסוכר במטרה ליצור אנרגיה, פעימות הלב מתגברות, לחץ הדם עולה, מוליכים עצביים נוספים משתחררים  עד חלוף הסכנה.

הרמב"ן, העלה שאלה גדולה, "ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו עָנו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם (לשונם) כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס?  ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם" (ל"ד, י"ג), אם בני יעקב תכננו להציע לאנשי שכם להימול כדי להרוג אותם בסופו של דבר, מדוע כעס עליהם יעקב אחר כך, אם זו הייתה התכנית מראש? ומדוע ארר את אפם של שמעון ולוי לבדם?! "והתשובה כי המרמה היתה באמרם להִמוֹל להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נִמוֹלים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להִנָקֵם מהם והרגו כל אנשי העיר. ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו…" (שם). הרמב"ן מגדיר את תפיסת המלחמה העקרונית של בית יעקב-ישראל: כאשר אין ברירה וצריך לשחרר שבויים, חטופים, מותרת המרמה, ולבוא חשבון עם הפושעים בלבד. אולם אין לפגוע בכל אנשי העיר!יעקב לא כעס על המרמה, אלא על הטבח, שהיה מעל ומעבר לכל קנה מידה. בסוף ספר בראשית,יעקב חוזר אל מעשה שכם ושם יאמר "בסֹדָם אַל תָבֹא נפשי, ב"ִּקְהָלָם אַל תֵחַד כְּבֹדי… אֲחַלקֵם ביעקב וַאֲפיצֵם בישראל" (מ"ט, ה'-ז'). ה מפרשים נחלקו, יש שאמרו שהביקורת של יעקב מוסבת על מכירת יוסף ולא על מעשה שכם, ופירשו שדברים אלו אינם קללה, אלא לטובתם היא. כהמשך לקו מחשבה זה פירש רש"י את המילים "ארור אפם" –  את אפם ארר ולא אותם'. על דברי יעקב לשמעון ולוי  "כלי חמס מכרתיהם" כתב רש"י, "כלי חמס מְכֵרֹתֵיהֶם. אומנות זו של רציחה, חמס הוא בידיהם. מברכת עשו היא זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו"  (רש"י מ"ט, ה').                                                                                                   אנשים שונים מתמודדים עם כעס בדרכים שונות, כדי להתמודד באופן יעיל, נדרשת מודעות לנזק שמביאות תגובות קיצוניות שנובעות מתוך הכעס, ורצון למצוא חלופה לתגובה הראשונית. התמודדות אפשרית אחת יכולה להיות הוצאה פיזית של הכעס והאנרגיות, אפשרות אחרת עידון הכעס. להדחקת הכעס השפעות שליליות על הנפש ועלולות להביא לדיכאון ודכדוך.          כדי למנוע מצבי כעס, המשפט העברי משתמש בחוקים רבים, לדוגמא, לתחום ולהגדיר את הגבולות באופן ברור, כדי שלא תהיה חדירה לגבולותיו של האדם בשוגג, או התפרצות של אדם אחר מעבר לגבולותיו באופן שפוגע בחברה מכאן בין היתר מקור האיסור שחל ביהדות על הסגת גבול "ארור משיג גבול רעהו" (דברים כ"ז י"ז). המגיע עד ל"היזק ראיה", היזק בו האדם חודר במבטו לתחומו הפרטי של אדם אחר. גם איסור הלבנת פנים, לשון הרע ורכילות, מלבד העמדה המוסרית יש בכך משום השכנת שלום והקמתה של חברה שלווה ומסודרת. חז"ל גינו אנשים כעסנים ואמרו "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" (נדרים כ"ב ע"א). ואמרו חכמים שהכועס דומה לעובד עבודה זרה. "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עובד זרה…ואמר שם רבי אבין שהמקור לכך מהפסוק "לא יהיה בך אל זר" (תהילים פ"א י') (שבת ק"ה, ב'). הסיבה שהכעס שווה בחומרתו לעבודת אלילים, שבניגוד לתפיסת המאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כלומר, שהכל לטובה, ומה שאירע לו, וגרם לו לכעוס, הוא לטובה, או שהינו בכלל מהלך אלוקי, שעתיד להתברר כמהלך טוב עבורו. הרמב"ם טוען שעיקר חטאו של משה רבינו, חטא מי מריבה, שבעטיו לא נחל את ארץ ישראל עם דור באי הארץ, היה הכעס שכעס על עם ישראל במי מריבה שבעטי היכה את הסלע. במשנה תורה מרחיב הרמב"ם את הדיבור בגנות הכעס, "הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו…לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה. (הל' דעות, פ"ב ה"ג).                                                                                                                          

כיום מקובל לחשוב שלהדחקת הכעס קיימות השפעות שליליות על הנפש האנרגיות השליליות של  מופנות פנימה כלפי האדם עצמו, לכן החצנת הכעס תוך ביטוי מבוקר ומתון עדיפה. הדחקה ממושכת של הכעס מגבירה את פוטנציאל האלימות עד לכדי אלימות קשה ולא מוצדקת כלפי הסובבים, או כלפי עצמו. מדברי הרמב"ם  שהובאו לעיל משמע שאסור בכלל לכעוס "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר…וכן הכעס מידה רעה היא עד מאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו…ובעלי כעס אין חייהם חיים…" (הל' דעות פ"ב ה"ג). לעומת זאת בפרק הראשון לא כתב הרמב"ם שלא יכעוס כלל, "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו…כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת" (שם, פ"א ה"ד). יש כעס ויש כעס, כעסם של בעלי החמה המהירה מסוכן, "וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו.." (שם, פ"ב ה"ב). המעורבות האישית הרגשית היא דבר חיובי, וכאשר הכעס גורם לעשייה חיובית מתקנת – יש לו ערך, לדוגמא, כאשר ראה משה את העגל והמחולות, חרה אפו ושיבר את הלוחות, מעשה קיבל את ברכת ד', "יישר כוח ששברת" . אולם כאשר הכעס גורם לאדם לאבד את שיקול דעתו, עד שהוא עלול לעשות דברים שאח"כ יצטער עליהם מאוד, הרי שנפשו נפלה שבי בכעס. הכעס, כשהוא מתעורר על "דבר גדול שראוי לכעוס עליו" מביע אכפתיות של האדם הכועס, ויש לו תפקיד: "כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת" (כלשון הרמב"ם פ"א, ה"ד). הפכו של הכעס, שיהא האדם "כמת שאינו מרגיש" – אינו מעלה לאדם, שהרי הוא ביטוי לאדישות האדם אל הסובב אותו. יש בכך גם פגם נפשי וגם חיסרון מעשי של הימנעות מתיקון המציאות כשיש בכך צורך. לפיכך כתב הרמב"ם (שם), שגם בכך ראוי לאדם לנקוט בדרך האמצעית, וזוהי הדוגמא שנתנו חז"ל, שאדם מתחיל לשבור את כליו מרוב כעסו, הרי שבמקום לעשות דבר מועיל הוא מתחיל לפגוע בעצמו. אותם מאמרי חז"ל שהביא הרמב"ם, המגנים את הכעס, חששו מאיבוד השליטה העצמית, אשר תוצאותיו מסוכנות, אך דיכוי גמור של מידת הכעס, ימנע את הברה שבו, את אפשרות התיקון. רבי פינחס מקוריץ אמר: שנים רבות נאבקתי עם הכעס עד שניצחתיו ושמתיו בכיסי. לכשאצטרך לו – אוציאנו, אבל אני כועס עליו ואיני רוצה להוציאו לעולמים.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד