סמל הרפואה מטה אשר סביבו כרוך נחש, נולד במיתולוגיה היוונית הקדומה, ואומץ על ידי ארגונים רפואיים בכל העולם. הנחש המופיע מסמל את כוח הריפוי וההתחדשות בזכות מנהגו להשיל את עורו ולהחליפו בחדש. ישנה השערה שלפיה הסמל הופיע עקב שכיחותן הרבה של תולעים טפיליות מתחת לעור בזמנים קדומים, רופאי התקופה היו מוציאים את הטפיל על ידי משיכתו בקיסם, כיצד מתייחסת היהדות לנחש וסמלו?

בפרשת חוקת מופיע סיפור נחש הנחושת האחרון בסדרת התלונות של ישראל בדרכם אל ארץ כנען. התורה מתארת את קוצר הרוח של העם להמשיך וללכת במדבר "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך…" "(במדבר כ"א ד'). קוצר הרוח גורר בעקבותיו תלונה על המן "…כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (שם ה'). תגובת ד' לא איחרה לבוא "וישלח ד' בעם את הנחשים השרפים…וימת עם רב מישראל" (שם ו'). מדוע נענשו ישראל הפעם דווקא בנחשים שרפים? גישה פרשנית אחת קשורה למקום חיותם המובהק של נחשים שרפים במדבר. דברי משה בפרשת עקב מתארים סכנה זו "המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב…" (דברים ח' ט"ו), ההשגחה האלוקית שליוותה את העם במדבר מנעה מהעם סכנה זו לפי המדרש היה זה אחד משבעת ענני הכבוד ש "מהלך לפניהם ושורף נחשים ועקרבים" (מדרש תנחומא פרשת בשלח סי' ג'), אך כאשר העם מתלונן "כי אין לחם ואין מים, חושף ד' את העם לסכנת הנחשים, כדי ללמדו שרק ההשגחה האלוקית היא שמנעה מפגעי המדבר לפגוע בעם ישראל. גם רבינו בחיי פירש בדרך זו על סמך דיוק לשון הכתוב "לא אמר נחשים שרפים, אלא הנחשים השרפים, כי לא היה בריאה חדשה לשעה אלא שכבר היו הנחשים במדבר" (רבינו בחיי כ"א ה'). ר' שמשון רפאל הירש שפירש גם הוא בדרך זו לדעתו הנחשים והשרפים "הם היו במדבר מאז ומתמיד, אך עד כה ד' עיכב אותם בכוחו", בפירושו הוא מתבסס על ההבדל שבין "וישלח", בבניין קל, שפירושו – לשלוח לבצע משימה, ובין "וישלח" בבניין פיעל, שפירושו –  לשחרר. אם כן וישלח את הנחשים השרפים, אין פירושו ד' שיגר את הנחשים, אלא הוא שיחרר את הנחשים ולא עיכב בעדם מלפגוע בעם (רש"ר הירש כ"א ו'). אפשר שהעונש על החטא מקורו בטיעון פורמאלי ולא בטיעון ענייני. הכתוב מציין: "וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר" (במדבר כ"א ה'), העם מתמרמר על שהועלה ממצרים כדי למות במדבר, ואמנם ד' יגמול להם כפי שביטאו בשפתיהם, והעם אכן ימותו במדבר ממכת הנחשים האופיינית למדבר. כלומר, העם עצמו בדברי תלונתו מזמין עליו את עונשו. (עיין במאמרה של ד"ר לאה הימלפרב, הנחשים השרפים, דף שבועי אוניברסיטת בר אילן, מספר 293).

כיצד הנחש, שהוא סמל הרוע בתרבויות שונות, הפך לסמל הרפואה? יתכן שהדבר נובע בשל הארס שלו שיכול לשמש כסוג של סם מרפא. במיתוסים של המזרח הקדום סימל הנחש את כוחות התוהו. נחש כייצוג סימולטני של חיים ומוות אפשר למצוא בתרבויות עתיקות רבות. במצרים העתיקה מופיע הנחש בחלק בלתי נפרד מהסמלים השלטוניים,  והוא נקשר ביכולות מאגיות- בהן יכולות ריפוי שיוחסו למלך. גם הרומיים אימצו סמל זה.

גישה פרשנית אחרת, קשורה לסיפור הנחש הקדמוני בגן עדן, גישה זו רואה בעונש זה 'מידה כנגד מידה'. החיים בגן עדן דומים לחיי עם ישראל במדבר. בשני המקומות החיים הם תחת השגחתו הצמודה של ד' הדואג לכל מחסורם, ובכל זאת חוטא האדם באי ציות לד'. אולם בעוד שבסיפור גן עדן הנחש מחטיא את חוה בדבריו, הרי שבמדבר הנחש מעניש את בני ישראל על שדיברו בד' ובמשה. בתשובה לשאלת המדרש "מה ראה ליפרע מהם בנחשים" השיב המדרש "לפי שנחש פתח בלשון הרע תחילה ונתקלל, ולא למדו ממנו, אמר הקב"ה יבוא הנחש שהתחיל בלשון הרע ויפרע ממספרי לשון הרע" (מדרש תנחומא חוקת סי' מ"ה), כלומר חטאו של הנחש הקדמוני שדיבר רעה בגן עדן והחטיא את חווה בדבריו, ישראל שדיברו לשון הרע בד' ובמשה עשו כמעשה נחש הקדמוני, וכיוון שכך נענשו על ידי נחשים שרפים. רש"י בפירושו קשר בין עונשו של הנחש לבין עונשם של ישראל במדבר "יבא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה, יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד (טעם עפר) ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים" (רש"י שם פס' ו'), הנחש נענש על הוצאת דיבה שכל הטעמים נטעמים לו כטעם עפר, ישראל שהוציאו דיבת המן רעה, כשטעמו בו כל טעמים שבעולם, נענשו על ידי נחשים על דיבתם, בעלי חיים שאינם מבדילים בין טעמים. גישה פרשנית אחרת תלתה עונשם בצורת הכשתו של הנחש, המשתמש בלשונו, כך לימד המשורר בתהילים על הרשעים המתכוננים להריגה "שננו לשונם כמו נחש" (תהילים קמ"ד ד'). רבי אברהם אבן עזרא פירש "השרפים" – "ודרך דרש הם שלחו לשונם לנשוך כך שולח בהם" (במדבר כ"א ו').

ארס הנחשים נוצר בבלוטות ארס מיוחדות. הארס הוא תמיסה מימית המכילה בעיקר חלבונים ואנטגוניסטים, חומרים המנטרלים בין שרירים ועצבים, ובין עצבים לעצבים. כדי להפוך את הרעלנים לתרופה כנגד מחלות יש לבודדם, לזהות את המבנה שלהם ואת מנגנוני הפעולה שלהם, להקטין או לשנות את רעילותם כך שיפעלו רק כנגד המחלה המבוקשת ולמצוא דרך להכניסם לגוף.

לאחר שהתפלל קיבל משה מד' את הפקודה "עשה לך שרף, ושים אתו על נס, והיה, כל הנשוך…וראה אותו וחי" (שם ח'), תרופה זו עוררה תהיות רבות. האבן עזרא, שהסתפק בעניין הנחש כתב: "ואין לנו לחפש למה צורת נחש… והאמת, כי נשגבה ממנו דעת עליון" (אב"ע שם ז'). אם  הראיתי שעונשם הוא תוצאה של מעשיהם 'מידה כנגד מידה', גם רפואתם צריכה שתבוא כתוצאה מתיקון מעשיהם, ומה יועיל נחש נחושת העומד על נס באמצע המחנה כדי לרפא את חוליים של הנשוכים? שאלה זו מתעצמת מעיון בדברי המשנה "וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לא היו נימוקים" (ראש השנה פ"ג מ"ח), "נחש ממית", מכוון לנחשים השרפים, ואילו "נחש מחיה", מכוון לנחש הנחושת. בדרשה משולבות שתי שאלות רטוריות, על אף ששאלת "וכי נחש ממית" לכאורה אינה רטורית, אכן הנחש נתפס כממית, וכיצד מסיקה המשנה שהמוות נגרם מכך שישראל לא שעבדו ליבם לאביהם שבשמיים? הרמב"ן מיישב שאלה זו בשתי דרכים. האחת, סגולית רפואית. והשנייה, כאקט חינוכי. "והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא….והכלל, כי צווה ד' שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה" הרמב"ן מסתמך על תקדים המתקת המים המרים, מי מרה, בעץ. גם שם נקט לשון "נס בתוך נס" (רמב"ן במדבר כ"א ט'). הריפוי באמצעות הגורם המזיק עצמו, יעורר את הנשוך להאמין שד' הוא המרפא, הוא המחיה והוא הממית, ולא התרופה. כך ניתן גם לפרש את דברי המשנה השואלת  "וכי נחש ממית"? נשיכת הנחש לא הייתה מובנת דייה לחכמים, הפלא הוא כיצד נשיכה זו, שסימניה הגופניים הניכרים לעין קטנים וזניחים, עלולה להמית את הנשוך? הקשר בינה לבין המוות נתפס כנראה בעיני חז"ל כפעולה על טבעית.

במאה ה-20 נקבע הנחש כסמל ארגון הבריאות העולמי. סמלה של ההסתדרות הרפואית לישראל מציג את נחש הנחושת כרוך סביב סמל המדינה. גם סמלו של חיל הרפואה הישראלי שונה מזה שנולד בתרבויות האליליות, החרב והנחש הכרוך סביבו של סיכת החובש הצה"לי מקורם בנחש הנחושת המקראי ולא במיתולוגיה היוונית של אסקלפיוס.

נחש הנחושת השתמר במשך דורות רבים מימי משה רבנו עד ימי חזקיה מלך יהודה. בספר מלכים מסופר על חזקיהו שעשה מהפכה פולחנית "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות….וכיתת נחש הנחושת אשר עשה משה…"(מלכים ב' י"ח ד'). אף החכמים שבדור הסכימו לצעד זה של חזקיה "חזקיה המלך…כתת נחש הנחשת – והודו לו" (משנה פסחים פ"ז מ"ט), הווה אומר, כל עוד הנחש הנחושת מילא את ייעודו המקורי כמסייע בהכרת הנס ובחיזוק האמונה במחוללו, היה לו מקום בבית המקדש, אך כאשר הפך הוא עצמו למושא פולחן, המלך חזקיהו מסלקו מן הקדש ועל אף שמשה בעצמו עשאו "וכי עבודה זרה היא, והלא משה עשאו? אלא מלמד שהיו ישראל תועין אחריו עד שבא חזקיהו והעבירו" (ירושלמי ע"ז ג', ג'). ומדוע לא קדם מישהו וכתתו? על כך השיבו חז"ל "…עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בה" (ירושלמי דמאי פ"ב ה"א). מנהיגות דומה גילה חזקיהו בגניזת ספר הרפואות של שלמה המלך "…גנז ספר הרפואות –  והודו לו" (משנה פסחים פ"ז מ"ט). הרשב"א הסביר את סיבת גניזת ספר הרפואות "..ומה שגנזו חזקיה והודו לו, שאינו משום שהיה בו דרכי האמורי. אלא שהחכם בחכמתו עשה ספרו בעניינים המועילים הרבה בטבעים הנגלים בין בטבעים המסוגלים. עד שהיו העולם סומכים עליהם בחליים, ובחליים לא היו דורשים את השם, על כן גנזוהו והודו לו…אבל לא שרפוהו כי אין בו משום דרכי האמורי, אע"פ שכיתת נחש הנחושת". (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תי"ד). פרשנות זו מקורה בבית מדרשו של הרמב"ן, ולפיה ספר הרפואות נגנז מכיוון שאנשים הסתמכו על הכתוב בו וחדלו לפנות לד' בתפילה לרפואתם, היה צורך במעשה שירומם את אמונת העם בד'. הרמב"ם שולל מכל וכל פרשנות זו "….ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השיגיונות ואיך ייחסו לחזקיהו מן האיוולת מה שאין ראוי לייחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו…. "(פירוש המשניות לרמב"ם פסחים פ"ד מ"י), הימנעות מרפואות מועילות לרמב"ם אסורה ונחשבת כהימנעות מאכילה ושתייה, הסיבה שבגללה אם כן שגנז חזקיהו את ספר הרפואות משום שהחלו להפוך את הספר למושא פולחן, כדרך שעשו עם נחש הנחושת (פיהמ"ש שם). עיון בספרות האחרונים מלמד שהבדלי הגישות בין הרמב"ם לרמב"ן נעלמו. יותר ויותר השתרשה הגישה כי יש לבקש עזרה רפואית ושאין סיבת הגניזה מניעת השימוש בתרופות מועילות. הרב יהודה אונטרמן התייחס לרפואה בדרך ניסית וכתב: "והמתעצל המתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם – אינו אלא מן המתמיהין, ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין" (שבט מיהודה יו"ד של"ו ומובאים דברים בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ה', רמת רחל, סימן כ').

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב