מצוות פדיון שבויים הינה מצווה בעלת חשיבות רבה על פי ההלכה היהודית. מטרתה של מצווה זו שהיא חלק ממצוות הצדקה והמובחרת שבה, היא הבאה לשחרור של בני עם ישראל הנתונים בשבי הגויים. למצווה זו ערך הומאני רב, במסגרת חיי קהילה תקינים. חיילי צה"ל שנפלו בשבי של צבא זר, או שנחטפו ומוחזקים בידי ארגוני טרור קרויים בישראל "חטופים", ישראל נושאת ונותנת על שחרורם כאילו היו שבויים.
בפרשתנו מופיעה פרשה קצרה בת שלושה פסוקים בהם התורה מספרת על "הכנעני מלך ערד ישב הנגב" שכאשר שמע שישראל מתקרבים לארצו, יצא נגדם למלחמה "וילחם בישראל", ואף לקח מהם בשבי "וישב ממנו שבי". בני ישראל נדרו נדר שאם ינצחו את הכנעני, יחרימו את עריו "והחרמתי את עריהם" . אכן ניצחו ישראל את הכנעני, החרימו את עריו, וקראו למקום חורמה "ויקרא שם המקום חרמה" (שמות כ"א א' – ג'). תיאור זה שונה מאוד מזה המובא במפגש עם אדום ועוג מלך הבשן, במפגש עם אדום נאמר שישראל האריכו את הדרך בכדי שלא לפגוש במלחמה עם אדום. עם ישראל כבר קצרה רוחו בדרך הארוכה, וכעת מנסה משה להימנע ממאבק צבאי מיותר, חילופי הדברים בין מלך אדום לבין בני ישראל נעשה בשני שלבים. ההצעה הראשונה מנוסחת בלשון דיפלומטית אדיבה, "כה אמר אחיך ישראל". לאחר סקירה היסטורית משה מציג את בקשתו, "נעברה נא בארצך", הפניה מבליטה את המגבלות שבני ישראל יטילו על עצמם כדי לא להזיק למארחיהם "לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר. דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל" (במדבר כ"א כ"א-כ"ג). אל מול הדיפלומטיה המעודנת תגובת מלך אדום סירוב ואיום "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך". אז מועלית ההצעה השנייה, שני הבדלים ניכרים בה, כמסלול ההליכה מוזכרת עכשיו המסילה במקום דרך המלך, ומוצע תשלום על השתייה, גם לכך תגובת מלך אדום היא סירוב מאיים "ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה" (שם כ' כ'), ישראל בוחרים שלא להגיע לעימות צבאי "ויט ישראל מעליו" (שם כ' כ"א). כשעוג מלך הבשן, הענק האימתני, יוצא אל מול ישראל, משה נזקק למילות עידוד שלא יחשוש מעימות צבאי "ויאמר ד' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו ואת כל עמו וארצו…"(שם כ"א ל"ד), אפילו משה, המאמין הגדול, אינו מצליח לדחוק את חששותיו מפני מלחמה. לעומת התיאורים הללו, עם הכנעני מתנהלת מלחמת חורמה בנחישות וללא פשרות, מדוע שונה מלחמה זו מכל האחרות? ההסבר נעוץ בעובדה כי נפלו מישראל בשבי "וישב ממנו שבי" (שם כ"א א') מסורת חז"ל שהייתה זו שפחה אחת שנלקחה בשבי, נפילה בשבי האויב, טורפת את הקלפים מחדש, סיסמוגרף הרגש יוצא מכיול, והפעם מלחמת חורמה.
מימים ימימה, נודעו קהילות ישראל כמי שאינן חוסכות כל מאמץ לפדות את שבוייהן, עד שנתעורר החשש שינצלו חורשי רעה נכונות זו, וידרשו מחירים מופרזים לשחרור השבויים, ועלול שכר מצווה חשובה זו לצאת בהפסדם של ערכים חשובים אחרים. על כן, כבר בתקופת בית שני, תוקנה תקנה, אכזרית לכאורה, ולפיה אין להיענות לתביעות השובים והחוטפים בכל מחיר, מפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה הצביעו על סייגים שונים לפדיון שבויים, נראה שהסייגים הללו צמחו על רקע הקושי לעמוד מנגד לנוכח מצוקת השבויים.
מעיון בתנ"ך נלמד שכך הייתה דרכם של ישראל לאורך התקופה המקראית. דוד המלך בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו בשבי את הנשים והילדים, נלחם בהם והציל את השבויים "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם…ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד" (שמואל א' פרק ל' פס' י"ז י"ח). גם אברהם נחלץ לשחרר את בן אחיו לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירדף עד דן", במאמץ מיוחד רדף אברהם אחריהם מרחק גדול ושיחרר את החטופים "וישב את הרכש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם" (ע"פ בראשית י"ד י"ד -ט"ז). מפסוקים אלו למדו חז"ל על הערך הגדול של פדיון שבויים, היטיב לנסח את הדברים הנשר הגדול "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", ועל "לא תעמוד על דם רעך", ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך", וביטל מצוות "פתח תפתח את ידיך לו" ומצוות "וחי אחיך עמך", "ואהבת לרעך כמוך", ו"הצל לקוחים למות", והרבה דברים כאלו, ואין לך מצווה רב כפדיון שבויים" (רמב"ם מתנות עניים פ"ח ה"י), סגנונו המיוחד של הרמב"ם מלמד על חשיבותה של מצווה זו. גם בעל השולחן ערוך יצא מגדרו כשניסח את הלכות פדיון שבויים "כל רגע שמאחר לפדות שבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (שו"ע יו"ד רנ"ב סעיף ג'). חרף חשיבותה של מצווה זו, קבעו לה חכמים מספר סייגים, שהבולט בהם הוא "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (משנה גיטין פ"ד מ"ו) מהו "תיקון העולם" שמפניו חששו חכמינו? התלמוד מעלה שתי אפשרויות, האחת, כלכלית, דוחק הציבור, הקופה הציבורית תתרושש. הטעם האחר, ביטחוני, כדי למנוע עידוד החוטפים או השבאים לעשות רווח כלכלי על ידי שביית שבויים מקהל ישראל ודרישת כפר נפש בעבורם בשל הרגישות הרבה. הרמב"ם הכריע כשיקול השני, הביטחוני, "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (מתנות עניים פ"ח הי"ב). חז"ל מאירים את עינינו כי יש לראות לא רק את צרתו של השבוי, אלא לדון בשאלת 'פדיון שבויים' בכל היקפה, הסיכון כי יתפסו שבויים נוספים, או שמא נאלץ לשלם בפעם הבאה עבור שבוי מחיר מופקע גם הוא צריך להילקח בחשבון.
מחקר שבחן בקהילות יהודיות באזור הים התיכון, את יישומה של ההלכה למעשה בעניין פדיון שבויים מימי הבנים ועד לכיבוש צפון אפריקה על יד נפוליון, הראה שקהילות יהודיות נהגו לפדות את שבוייהם אף ביותר מכדי דמיהם אם היה צורך בכך. סבלו של האדם ותנאיו בשבי היוו גורם ראשוני בשיקולי הציבור לתשלום גבוה. מסופר על המהר"ם מרוטנבורג, גדול חכמי גרמנייה במאה הי"ג, שנאסר בעקבות הלשנה זדונית, ודרשו השלטונות הון עתק לשחרורו, ואף שהקהילות היו מוכנות לשלם את דמי פדיונו, סרב הרב ומת בכלאו.
מפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה הצביעו על סייגים שונים לפדיון שבוי ביתר על כדי דמיו. סייגים אלו התבססו על עיונם החודר בתלמוד, כשהשוו את דברי התלמוד ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" עם סוגיות תלמודיות אחרות הסותרות מאמר זה, התלמוד מספר למשל על ר' יהושע בן חנניה שפדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו, בניגוד לתקנה, בנימוק "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה (לשון שבועה) שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו (ומיהו)? רבי ישמעאל בן אלישע" (גיטין דף נ"ח ע"ב). ר' יהושע ראה שלפניו ילד בעל כישרון מיוחד ופדה אותו משביו בדמים מרובים. סייג נוסף לתקנה עולה מהשוואת סוגיתינו לסוגיה הדנה בהיקף חובת הבעל לשלם לפדיונה של אשתו מן השבי, חכמים חייבו את הבעל לפדות את אשתו אפילו ביותר מכדי דמיה, בעלי התוספות מציעים לסתירה זו תשובה מעניינת "דאפילו לטעמא דלא ליגרבו ולייתו טפי (היינו אפילו לפי הנימוק הבטחוני שמא הדבר יעודד את החוטפים להמשיך), לא תקינו (לא תיקנו חכמים) שלא יוכל האדם לפדות את עצמו יותר מכדי דמיו, שהרי "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב' ד') וכאן אשתו כגופו" (תוספות גיטין מ"ה ע"א ד"ה "דלא ליגרבו ולייתו"), לשון אחר, לא ראו חכמים לנכון לאסור על האדם לפדות את עצמו (או את אשתו, שהיא כגופו) כנראה משום שאין טעם להגביל בתקנה את יצר ההישרדות של האדם.
סוגיית פידיון שבויים עולה, מדי פעם על סדר היום הציבורי בישראל. הנושא בא לידי ביטוי בעיקר כאשר מדובר בעסקאות של חילופי שבויים בין חיילי צה"ל שבויים, או מתים, תמורת מחבלים הכלואים בבתי סוהר בארץ. בנושא זה הדעות חלוקות, משום שלא מדובר בתמורה כספית לחיילים, עליה בודאי שלא היה כל ויכוח, אלא במחבלים שהרגו יהודים, ונשפטו על מעשי רצח, שחרורם הוא פגיעה בשלטון החוק, וביסוד הצדק. שחרורם הוא גם פגיעה בממד ההתרעה בענישה, מלבד החשש שישובו למעגל הרצח.
רבים מפוסקי זמננו טוענים שאילו הייתה מתקבלת דעת המשפט העברי, לא היה מקום להיכנע לסחיטת ארגוני המחבלים, כיוון שלכל הדעות, שחרור אלפי מחבלים תמורת חיילים אחדים, הוא מחיר מופרז, ואסור לשלמו, ההלכה מאפשרת לצאת גם למלחמת הרשות, כלומר מסכנים נפשות היחידים בשביל קיום הציבור, גם כשמטרת המלחמה אינה הצלת נפשות ישירה. כך למשל דעתו של הרב שלמה גורן במאמר שהתפרסם לאחר עסקת גי'בריל (עיתון "הצפה" חודש סיוון תשמ"ה). בהקשר זה ראוי להביא את דעתו הייחודית של אחד מחשובי הפוסקים הרב שאול ישראלי זצ"ל, שהיה חבר בבית הדין הרבני הגדול, המסתמך על הכלל האומר שלא הגבילו חכמים את זכות האדם לפדות את עצמו ואלו דבריו: "כיון שאלה (חיילנו) יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה. להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי (אמצעים) שיש בידי המדינה עליה לעשות (בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי) כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעות חס ושלום במלחמה, הן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי, "דכולהו איתנהו בה" (השבי כולל את כל הסכנות) וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקיבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה ש"אין פודין את השבויים יתר על דמיהם" ("היש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה"? קובץ תורה שבעל פה י"ז, עמ' ס"ט-ע"ו). הרב ישראלי אינו רואה בשחרורם של מחבלים רבים מחיר מופרז אך מחייב לשקול גם שיקולים אחרים, כגון הסיכון הביטחוני הכרוך בשחרור מחבלים רוצחים. הרב חיים דוד הלוי טוען שהיות ואנו נמצאים במצב מלחמה ממושך עם ארגוני הטרור, ובין כך ובין כך הם עושים ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע בנו וכדי לחטוף חיילים ואזרחים יהודים, ואם אינם מצליחים בכך הרי זה תודות לדריכותם של זרועות הביטחון המגנים עלינו בס"ד, נמצא, ששחרורם של כמה מאות מחבלים אינו יוצר סכנה חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן. ועוד נקודה חשובה שמעלה הרב מוראל חיילי צה"ל, כאשר חייל יודע שאם ייפול בשבי, מדינת ישראל תעשה הכול כדי לשחררו, ילחם במסירות נפש. אולם אם יחשוש שיופקר לגורלו בשבי, האם הדבר לא ישפיע לרעה על כושר לחימתו? מעתה, יש לבחון מהו הנזק הביטחוני הגדול ביותר, שחרורם של מחבלים רבים, או פגיעה במוראל של חיילי צה"ל ונכונותם הנפשית להילחם. (עשה לך רב חלק ז' סי' נ"ג עמ' רכ"ז- רלג"). אכן שאלה קשה זו העומדת לצערנו לפתחם של מקבלי ההחלטות מחייבת לשקול היטב את טובת ביטחון האומה.
בברכת שבת שלום – הרב אברהם רזניקוב