פרשת חיי שרה – אובדן ושכול

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש בראשית, עלון בית החולים, חיי שרה

אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, יש חוויות של אובדן בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.

פרשתנו פותחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם אבינו. שרה מסתלקת מן העולם בגיל 127 שנים, ונקברת במערת המכפלה לאחר משא ומתן על קנייתה מאת בני חת. בפרשתנו מסופר "…ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (שם ג'). אברהם מהיכן הגיע? וכי הוא אינו לידה בשעת מיתתה? רש"י פותר את הבעיה הטכנית, אך לא את השאלה העקרונית. "ויבא אברהם – מבאר שבע" (רש"י שם), ומנין לו זאת? התשובה פשוטה, הן פרשת העקידה הסתיימה במילים "… וישב אברהם בבאר שבע" (שם כ"ב י"ט), לשיטת רש"י האירועים היו סמוכים "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (רש"י שם כ"ג ב'). ואם כן הכול מבואר, פרשת העקדה מסתיימת בבאר שבע, שם נמצא אברהם, שרה מתה לאחר העקידה, ועל כן אברהם מגיע מבאר שבע. אך השאלה המתבקשת היא – מדוע אברהם לא נמצא עם אשתו שרה? ואם הוא בדרכו חזרה מן העקידה מירושלים לבאר שבע, הרי חברון בדרך, מדוע אברהם אינו עובר דרך חברון? עד כדי ששרה שומעת על מעשה העקדה ממישהו אחר? תמיהה זו העלה הרמב"ן, לדעתו, הסבר אחר לכל העניין "והנראה בעקידה שהייתה הצוואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר… ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר, כמו שנאמר וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע, להורות שנתעכב שם וישב שם שנים. ואם כן לא מתה שרה באותו זמן, כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון…אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת" (רמב"ן שם). דהיינו, בעת פרשת העקידה אברהם ושרה חיים בבאר שבע, החידוש בדבריו הוא, שאין הוא מקבל את דברי המדרש, וסובר שמיתתה של שרה לא הייתה באותו הזמן, וכנראה מדובר בזמן מרובה, כשעברו לגור בחברון (רמב"ן שם).

משותף לכל האירועים האלה, שמעצב את חווית האובדן? הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו, עם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית. ניתן לראות את הזהות האישית כתחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, שמהוות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלו. אובדן קרוב משפחה, היא תחושת אובדן של חלק מהקיום כאדם.

אם כך מה משמעות הכתוב שאברהם בא לספוד לשרה ולבכותה (שם ג'). הלוא אברהם חי עם שרה בחברון בעת מיתתה, ומהיכן עליו לבוא? שתי אפשרויות מביא הרמב"ן לעניין זה: האחת, "ולפי דעתי כי היה לשרה אהל, שם עומדת ואמהותיה לפניה…והנה שרה מתה באהל אשר לה, ונכנס אברהם באהל עם אחזת מרעיו לספוד אותה". להסבר זה, הכוונה שאברהם הגיע לאוהל שרה, אך אין הכוונה שהגיע ממקום אחר. דרך נוספת מעלה הרמב"ן "או שיהיה לשון "ויבא" לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה,…" (רמב"ן שם). לפירוש זה 'לבוא' אין הכוונה – להגיע ממקום אחר, אלא לשון זירוז. הכתוב מציין שתחילה אברהם ספד לשרה ורק לאחר מכן בכה "לספוד לשרה ולבכותה", מה שהוא הפוך מטבעו של עולם!? "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד" (מועד קטן כ"ז ע"ב). לשאלה זו השיב בעל הכתב והקבלה "…אמנם לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא סיפור שבחיו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד הנשארים וכעניין ההספד" (הכתב והקבלה בראשית כ"ג ב'). הבכי על שרה אינו על צער אפיסת החיים, שהרי צדיקים במיתתם קרויים חיים, ביחס לצדיק הבכי הוא להורות הנשארים על גודל האבדן,  לפיכך הבכי קדם. בפסוקים לא מוזכרת כלל השותפות של יצחק באבלות על מות אמו. לא בכי, לא מספד, לא קבורה ולא אבלות. למותה של שרה השפעה עצומה על יצחק עם כל זה שאין מפרש הכתוב את אבלותו, מתברר שזו נמשכה כמה שנים, רק לאחר שלוש שנים, כאשר מביא יצחק את רבקה לאוהל אמו שרה, יש לו נחמה "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה… וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כ"ג י"ט). רבקה היא שממלאת את החלל שנפער עם מותה של אמו שרה.

אובדן של אדם או אובייקט או סביבה, פוגעים בתחושת הזהות של האדם. הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו, נקרע ממנו. חוויה כזאת מערערת את שיווי המשקל שהיה נתון בו קודם לכן. המציאות השתנתה והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי, הוא זקוק לפסק זמן. באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות, כדי שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אבלות, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. נחלקו הדעות בעניין תוקפה והיקפה של מצוות האבלות. הרמב"ם כתב שהאבלות היא מצוות עשה מן התורה, שנלמדת מן הפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחר מות שני בניו נדב ואביהוא "מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'…" (רמב"ם הל' אבל פ"א' ה"א). מצווה זו דוחה איסור טומאה לכהן (שם פ"ב ה"ו). עוד לפני מתן תורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר בתורה על יוסף שעשה לאביו יעקב אבלות שבעה ימים "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית פ' נ' פס' י'). למרות זאת גדרה ההלכתי של מצוות אבלות מן התורה – לדעת הרמב"ם –  היא רק  יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבינו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה "…ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה" (רמב"ם הל' אבל פ"א ה"א). מנגד, קיימות שיטות הסוברות שכל שבעת הימים הינם מדאורייתא (רי"ף לברכות דף ט' ע"ב). וקיימות גם שיטות הסוברות שכל שבעת הימים הם מדרבנן, ושאין אבלות מן התורה כלל (רדב"ז על משנה תורה לרמב"ם, הל' אבל פ"א ה"א). האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר (רש"י לסוכה דף כ"ה. ד"ה טירדא דרשות). כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו" (מדרש רבה נ"ח פרשה ל"ב). וכמו שכתב הרמב"ם "אחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. שלושה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו…כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו" (רמב"ם הל' אבל פי"ג הי"ב). מן התורה (לסוברים כך) חייבים להתאבל על שבעה קרובים, וחכמים הוסיפו עליהם עוד ארבע קרובים. "אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו" (רמב"ם הל' אבל פ"ב ה"א).

על אף העובדה שכל אדם מתאבל בדרכו האישית, מתברר שניתן לזהות דפוס משותף לאנשים שונים ולחברות שונות, אשר מורכב מרצף של מספר שלבים בהם מתנסה האדם שנחשף לאובדן משמעותי. מנהגי האבלות ביהדות מעידים על הבנה מופלאה של חז"ל, בתהליך הפסיכולוגי שמתנסה בו המתאבל, לעבד את החוויה הקשה ולהחזיר את שיווי המשקל הנפשי והתפקודי לקדמותו.

ההלכה קבעה שאסור לחולה אבל להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו, ואפילו חולה שאין בו סכנה, "…ודע כי החולה אסור לו להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו ואפילו חולה שאין בו סכנה יזהר מישיבה על הקרקע או לילך יחף אם תתקלקל בריאותו ע"י זה ורק ישמור בדברים שלא יהיה קלקול לבריאותו" (ערוך השולחן יו"ד סי' של"ז סעי' ג'). עוד קבעה ההלכה שאין מודיעים לחולה על מות קרוביו "חולה שמת לו מת, אין מודיעין אותו, שמא תטרף דעתו עליו. ואין קורעין חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין בפניו, שלא ישבר לבו ומשתיקין את המנחמין מפניו" שו"ע יו"ד סי' של"ז סעי' א'). ואם החולה שואל אודות קרובו, יאמרו לו שהוא חי, ואם נודע לו אין קורעים את חלוקו. ואף אם הוא מטושטש מחמת חוליו, שאינו מרגיש מה שעושים לו, אין קורעים בפניו שמא ירגיש. ואין בוכים ואין מספידים בפניו, שלא יישבר לבו (ש"ך שם ס"ק א'), ומשתיקים את המנחמים מפניו. חולה שהיה אנוס בימי אבלו, ולא נהג אבלות שבעה, ואחר כך הבריא, מחלוקת הפוסקים כיצד ינהג, יש הסבורים, שדי במה שנהג מקצת אבלות, למעט בענייני שמחה ותספורת וכדומה, ואין צורך לחזור ולנהוג מנהגי אבלות, שהצער פוטרו "… ואם ידע רק שלא היה ביכולתו לנהוג אבלות מפני חליו…נראה לי דאין צריך לנהוג אבלות משום דלא ימלט שלא נהג אף במטתו איזה דבר אבלות שעה קלה בתוך השבעה…" (ערוך השולחן יו"ד הל' אבילות סי' שצ"ו סעי' ג') על כן, אם הבריא בתוך שבעה, גומר הימים הנשארים, וכן תוך שלושים, גומר הימים הנשארים, אבל אינו צריך להשלים הימים שעברו בחוליו (משנה ברורה תקמ"ח ס"ק נ"ג). יש הסבורים, שלא מועיל מקצת אבלות כזאת, ואם קם מחוליו בתוך שלושים צריך לנהוג שבעה כדין, מיום שהבריא (נחלת שבעה, חלק התשובות סי' ע"ג, שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שמ"ב). ויש מי שחילקו בין חולה שמחמת מחלתו לא היה שפוי בדעתו ולכן לא נהג אבלות, או שלא נודע לו על אבלותו בימי מחלתו, שאז אם הבריא בתוך שלושים צריך למנות שבעה ושלושים מיום שהבריא, אבל אם היה בדעתו להתאבל, אלא שמחמת חולשתו לא יכול היה לנהוג אבלות, הרי זה כקבל עליו אבלות לפי יכולתו, "…ונחשבו לו ימי השבעה אם רק היה שפוי בדעתו אבל כשלא היה שפוי וודאי יש לו לנהוג אבלות אח"כ כשעדיין בתוך שלושים" (ערוך השולחן יו"ד הל' אבילות סי' שצ"ו סעי' ג')

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד