פרשת חיי שרה – הזקנים החדשים

כ״ב במרחשוון ה׳תשפ״ב (אוק 28, 2021) | חומש בראשית, עלון בית החולים, חיי שרה

בני המאה, המהווים את הקצה העליון בדיאגרמת תוחלת החיים, מדגימים היטב את תמונת תוחלת החיים בארצות המפותחות, המתארכת לשיאים שכמותם האנושות לא ידעה מעולם. מאז 1950 נרשמה עלייה חדה וחסרת תקדים במספר בני המאה כתוצאה מהתפתחויות חברתיות, כלכליות ורפואיות, מגמת העלייה נמשכת כל העת.

הפרשה פותחת בתיאור פטירתה של שרה אמנו "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כ"ג א'). גיל מופלג, אברהם ושרה הם הראשונים במקרא שתוארו כזקנים "ואברהם ושרה זקנים באים בימים…" (שם, י"ח י"א). כשמתארת הפרשה את אברהם מחפש זיווג לבנו נאמר, "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַד' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (שם, כ"ד, א'). חכמינו האירו את שנותיה של שרה בדרשתם על הפסוק בתהילים, "יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה" (ל"ז), – כשם שהם תמימים, כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' שנה לחטא". רש"י מעתיק את דברי המדרש ומוסיף בהם ביאור, "נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו", דהיינו, החלוקה,  "מאה שנה", "ושבע שנים'" ושוב "שני חיי שרה", נדרש שכל פרק נידון לעצמו, כשהייתה בת מאה שנה, הייתה במובן מסוים כבת עשרים, וכשהייתה בת עשרים שנה הייתה במובן אחר כבת שבע. משמעותה של דרשה זו היא שגיל אינו רק מציאות אובייקטיבית, אלא בעיקר נקודת מבט סובייקטיבית, אומנם קיימת גם דרשה אחרת "בת ק' כבת כ' לנוי, בת כ' כבת ז' לחטא" (ילקוט תהילים ל"ז).שרה היא היחידה בין האימהות שמספר שנות חייה מצוין בתורה. הפרט הזה מחזק את דברי רש"י כי מניין השנים בא ללמד משהו אודות אופי חייה. עיקר דברי המדרש ורש"י מבוססים על הפלא המפורסם ששרה אימנו ילדה את יצחק כשהייתה בת90. אולם המדרש מרחיב זאת גם למובנים נוספים, מראה חיצוני, ושלמות רוחנית. רש"י אינו מסתפק בדברי המדרש ומוסיף עליהם חידוש "שני חיי שרה"– כולם שווים לטובה", שהייתה גם בת ק' כבת כ' ליופי (שפתי חכמים). הרמב"ן אינו מקבל את דברי רש"י בפשטותם, "אין מדרש זה נכון, שהרי בשני חיי ישמעאל נאמר … בשווה 'ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלושים שנה ושבע שנים ולא היו שווים בטובה אלא מתחילה רשע ועשה תשובה  [רק] בסוף…אלא 'שנה שנה' דרך הלשון הוא" (שם כ"א א'). גם המראה הצעיר נסתר מפסוק מפורש "אחרי בלותי הייתה לי עדנה"?! שרה התקשתה להאמין לבשורת המלאך בשל מצב גופה שאינו תואם היריון.

משמעות העלייה בתוחלת החיים אינה רק בדחיית המוות. אנשים מודאגים גם מהימצאותן של מחלות ומירידה בתפקוד. אצל אנשים הסובלים ממוגבלויות או ממצב בריאותי ירוד שביעות הרצון מהחיים נמצאה נמוכה יותר ונראה, כי הזדקנות בריאה היא מפתח לאושר, הצורך לחקור ולדרג את ההזדקנות הבריאה הולך ומתרחב.                                                                                                

המעיין בסיפור חייהם של אברהם ושרה שואל כיצד יתכן שכל חייה של שרה היו "שווים לטובה"? "שני", כל השנים שוות. הרי ימיהם היו רצופים בניסיונות וקשיים?! די בעקרות רבת השנים! ברעב! וביתר המשברים! כדי להבין שלא היו השנים כולן שוות לטובה! הרבי מחב"ד העיר בשיחותיו שהתורה הקפידה לכתוב "ויהיו חיי שרה", "חיים" בכלל ולא כדרך לשון הכתיבה הרגילה 'ויהיו ימי שרה', או 'שני שרה'. שכן 'ימי שרה' או 'שני שרה' באמת לא היו מושלמים, אם בוחנים את הימים כשהם לעצמם, בהווה, לא בהכרח רואים את הטוב שבהם. כאשר בוחנים את "חיי שרה" – החיים בכלל, רואים כיצד הובילה שרה את חייה למקום המפגין את הטוב והנצחיות שבהם, המסר שהתורה מעבירה היא היכולת להתבונן על החיים בכללם. (ליקוטי שיחות, ל"ה עמ' 92). אם כן מהו אפוא המושג "חיים טובים"? ימי הזקנה נחשבים במקורות תקופה של אבדנים רבים וכואבים. ימים אלו מכונים בפי חז"ל "ימי הרעה" (שבת קנ"א ע"ב), על פי הפסוק בספר קהלת, "בטרם יגיעו ימי הרעה" (י"ב, א'). מאמר חז"ל "כי הוינן זוטרי לגברי – כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי, השתא דקשישנא לדרדקי – עכשיו שהזקנו הננו שפלים כתינוקות (בבא קמא צ"ב ב'), הינו רק אחד מני רבים המתארים את הקושי שבימי הזקנה. במקומות שונים תיארו חכמים את התבלות הגוף בזקנה, "שפתותיהם של זקנים מתרפטות, אזניהם של זקנים מתכבדות." (שבת קנ"ה, ע"א). מבחינה פיזית, הזדקנות היא תופעה הדרגתית של התבלות החומר עד להתכלותו. לכאורה, המובן היחיד שיש לזקנה הגופנית הוא של דעיכה. מאמרים אלו רק מעצימים את השאלה אודות הזקנה, כיצד מתמודדים עם מורכבות זו? האם ניתן לראות את הזקנה על חסרונותיה גם בדרך אחרת ? הזקנה משובחת ונחשקת, אך היא נושאת רצף של אבדנים וסבל? האם החיים הם מסלול של עליה מתמדת, גרף העולה בקביעות עם הגיל, ככל שהגיל מתקדם כך ניצב האדם גבוה יותר, או, שלב של ירידה ודעיכה, כשהחיים מגיעים לשיאם באמצעם, כשהאדם במלוא יכולותיו, ומשם הוא פוחת והולך?!

אנטי אייגי'נג או בעברית עיכוב תהליכי הזדקנות, הוא תחום בביולוגיה וברפואה העוסק בחקר עיכוב ומניעת בלאי במערכות החיים של האורגניזם ושל האדם בפרט, עם הזמן. בלאי ביולוגי מתרחש בכל ייצור רב תאי, בהתאם לגילו, מינו הטקסונומי, המטען הגנטי שלו והסביבה. בלאי זה מוריד את איכות החיים והכושר הגופני ובחלק מהמקרים גם את תוחלת החיים.

היחס הכפול אל הזקנה מופיע כבר בספר איוב. פסוק אחד מייחס חכמה לזקנה, "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב י"ב, י"ב). אולם בסמוך אליו מייחס הפסוק לזקנה גרימת סרות טעם, "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (שם י"ב, כ'). חז"ל עמדו על סתירה זו, ויישבו על-פי אותה ההבחנה, "זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן, שנאמר 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח'. אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן, שנאמר 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'" (משנה קינים פ"ג מ"ו). חז"ל יוצרים אפוא הבדלה חותכת בין זקנה שהיא תיאור גיל, לזקנה שהיא תיאור של מעלת החכמה. הם נמנעים מגישה הקובעת כלל גורף לכלל הזקנים, ובוחנים כל מקרה לגופו. מעלת הזקן בדברי חז"ל היא החכמה, "זה קנה חכמה", ומכאן שהיא שמורה לזקני תלמידי חכמים. לצד זאת, בהמשכה של אותה סוגיה ציינו חכמים כי גם ניסיון חיים עשיר – לא רק חכמה תורנית – נחשב "חכמה", ולכן יש להדר פני כל זקן, גם אם אינו יודע תורה או אינו יהודי, מתוך כבוד לניסיון החיים ולהבנת המציאות שהתפתחה אצלו. כך גם נפסק להלכה. טעם הדבר מבאר בעל ספר החינוך "שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שרואה הזקן ברוב שניו… שעיקר היות האדם נברא בעולם מפני החכמה, על כן ראוי לכבד מי שהשיג אותה, וזה השורש…כלומר שאינו חכם, ראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והבין קצת במעשי ד' ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד" (מצוה רנ"ז), כלומר, נרכשת גם בטבע הפיזי והאנושי ובמהלך ההיסטוריה. לכן, מי שרכש ידע על המציאות, הרי הוא מחזיק בדעת הבורא שבהתגלות זו, והוא ראוי להידור בשל כך.

בכל הדורות ובכל התרבויות התלבטו בשאלת ההגדרה של הזקנה, האם היא תלויה בגורמים אובייקטיביים, כגון גיל כרונולוגי, ו/או שינויים פיסיולוגיים, או בגורמים סובייקטיביים, כגון הרגשתו האישית של הזקן, ו/או קביעתה השרירותית של החברה, ההגדרות הפורמאליות המבוססות על הגיל הכרונולוגי מותירות כידוע פערים גדולים ומהותיים בין אדם לאדם.

בארבעת חלקי השלחן ערוך, בראשונים ובפוסקים, ישנן הלכות רבות המתייחסות לשינויים או למגבלות של הזקנה, ובהתאם לכך ולפי ההקשר, מתחשבות בזקן, מעדיפות אותו, או מונעות אותו. הצד השווה שבהן, שאינן מכלילות את הזקנה ואת הזקנים בקטגוריה אחת, אלא בוחנים כל מקרה, ולעתים אף כל אדם, לגופו (ראו פירוט הדינים באנציקלופדיה הלכתית רפואית (הרב פרופ' אברהם שטיינברג, ח"ג ערך זקן ענף ה', עמוד 305 והלאה). ההפרדה בין הגיל בתור קטגוריה לבין בחינת מצבו הענייני של האדם, בולטת בסוגיה שבה דנו חכמים בביאור הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (קידושין ל"ב, ע"ב). בפרקי אבות נאמר "בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". ששחות קומה ואי-יציבות ההליכה היא מוטיב מרכזי של הזקנה (שבת (קנ"ב, ע"א, כך לפי רש"י שם). באופן מפתיע גיל שמונים מתואר במשנה גיל של גבורה(אבות שם). באופן כללי, הקטגוריה אינה תלויה בזקנה הפיזית לחוד, אלא גם בתכונות הקשורות לאותו אדם. הנה דוגמאות אחדות. למשל, בהקשר התעסוקתי, לוי כשר לעבודתו כל זמן שקולו תקין (חולין, כ"ד, ע"א), וגם כאשר קולו מפסיק להיות תקין הוא פסול רק לשירה וכַשר לשמש שוער (רמב"ם כלי המקדש, פ"ג, ה"ח), כיוצא, כהן כשר לעבודה במקדש "עד שיזקין" פירשו בגמרא "עד שירתת" (חולין כ"ד, ע"ב). וכך נפסק  להלכה לגבי כשירות של שוחט-זקן שאינה תלויה בגילו, אלא ביכולתו האובייקטיבית (יו"ד סי' א'). ביחס לקטגוריזציה רפואית, אמנם כתב ב'לקט יושר', "וזכורני המעות שנודרים בשביל החולה כשברך אותם נתן מיד לחולי אחר באותו מקום או לזקנים החולים כדרכם, דסתם זקנים חולים הם (עמ' פ"ב), כלומר, הזקנים קטגורית נחשבים כחולים, אך הרמ"א התייחס לילד כחולה שאין בו סכנה, "דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה" (או"ח סי' שכ"ח סע' י"ז). ולא נפסק כן לגבי זקן, כלומר ההלכה אינה יוצרת קטגוריזציה של הזקן בתור חולה – כך הוכיח הרב מנשה קטן (שו"ת משנה הלכות, ח"ו סי' קט"ו). הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, חידש כי קביעת הגיל בחז"ל באופן גורף נאמרה רק ביחס כבוד והידור, שלזה השלכות על החברה בכללה (שו"ת 'דבר יציב' יו"ד סימן פ"א). עקרון זה חשוב, כי אף שמבחינה רפואית הרמב"ם הגדיר את הזקנים כקטגוריה בפני עצמה, הבריאים, החולים, חולים נרפאו אך טרם התחזקו וכן הזקנים (הנהגת הבריאות, מוסד הרב קוק, ירושלים שכ"ג, שער שני עמוד 43), עדיין מבחינה הלכתית נמצאים הזקנים בקטגוריה אחת עם הבריאים, ובוחנים כל מקרה לגופו.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד