אנחנו עדים למצב חירום בריאותי מהגבוהים שידעה המאה עשרים ואחת. תחושה בה ההווה לא ברור והעתיד לא ידוע. עמידות גופנו בפני מחלות תלויה במידה רבה בחוסן הנפשי המערכת החיסונית שלנו ולכן חשוב כל כך לחזקה, מעבר לשמירת היגיינה, עטית מסכה, ושמירת מרחק בין אנשים שחשובה ביותר בימים אלו.

הפרשה נקראת 'חיי שרה' באופן מעט אירוני, הפרשה פותחת ומסיימת במוות. בעוד ששם הפרשה מבטא את החיוניות של שרה, הפרשה אינה אומרת מילה אחת על חייה, ואדרבה, מספרת על הטרגדיה שהובילה למותה הפתאומי ולכך שאברהם אבינו נותר לבדו עם יצחק. התמיהה גדולה הרבה יותר, לא רק שפסוקי הפרשה אינם מספרים על חיי שרה, אלא שהסיפור הפותח את הפרשה הוא קניית מערת המכפלה בכסף מלא כדי לקבור את שרה, הסיפור השני מספר לנו על המשכיות החיים, ולכן אליעזר נשלח להביא כלה, את רבקה, כאישה עבור יצחק. הסיפור מסתיים במילים המנחמות, "ויביאה האוהלה שרה אמו" – ורש"י מפרש כי כאשר יצחק התחתן והביא אישה חדשה הביתה, הוא התנחם על פטירתה של אמו. סיבת פטירתה של שרה אמנו אינה מתוארת במקרא, רש"י בעקבות חז"ל כורך בין שתי פרשיות, 'וירא' ו'חיי שרה', העקדה והפטירה. שאלת היעדרותה של שרה בסיפור העקדה תמוה ביותר, כיצד יתכן שקולה של שרה לא נשמע כלל דווקא ברגע כה דרמטי? האם שרה מודעת למה שקורה על הר המוריה? וכיצד אברהם נפרד משרה ויוצא למסע כה קשה בלעדיה? רש"י מבקש לבסס את הקשר בין שתי הפרשיות כקשר תגובתי. שרה נפטרה מצער על בשורת העקדה, על העובדה שבנה נזדמן לסיטואציה הזו, על הכמעט הזה – פרחה נשמתה "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (בראשית, כ"ג ב'). חז"ל במדרש מתארים את המפגש בין יצחק לשרה לאחר העקדה "… שחזר יצחק אצל אמו ואמרה לו, היכן היית, בני? אמר לה, נטלני אבי, והעלני הרים, והורידני גבעות וכו' אמרה, אבוי על בן של אם רווית יגון. אילולי המלאך כבר היית שחוט,אמר לה, כן!באותה שעה צווחה [שרה] שישה קולות…זהו שכתוב, "ויבוא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (שם, שם), (ויקרא רבה, אחרי מות, כ', ב'). שרה כה מיוסרת ממה שהיא שומעת מיצחק שהיא צווחת בשישה קולות, אותן צעקות אימהיות הן אלה שהביאו למותה.

בספרו 'לרפא עולם שבור' כותב הרב, פרופ', הלורד, יונתן זקס, שהלך השבוע לעולמו, כי היהדות שומרת על חלום עתיק לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב, אלה הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שא-לוקים קורא לנו.

הסיפור היה צריך להסתיים בצורה שונה –אמא מתה בשיבה טובה ובנה אהובה, שנולד לה בדרך פלאית, נתמך על ידי אביו באבל ובהספד משותף. העקידה טרפה את כל הקלפים. בתלמוד נאמר, "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות י"ח, ע"א). רובה של הפרשה עוסק בהמשכיות החיים "ויקם אברהם מעל מתו", ובמציאת שידוך ליצחק. בתלמוד נאמר, "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות י"ח, ע"א). הסיפור מספר לנו על המשכיות החיים, ולכן אליעזר נשלח להביא כלה, כאישה עבור יצחק. הסיפור מסתיים במילים המנחמות, "ויביאה האוהלה שרה אמו" – ורש"י מפרש כי כאשר יצחק התחתן והביא אישה חדשה הביתה, הוא התנחם על פטירתה של אמו. חיים והמוות מעסיקים את האדם משחר קיומו. אף על פי שאינטואיטיבית ברור לכולנו מה חי ומה לא, חסרה הגדרה של ממש שתקבע מהם חיים? החברה המערבית מתבססת על "ערך החיים" והזכות להם. אבל מהם החיים האלה בעצם? מפליא לראות איך אנו משלימים עם אי ההבנה של דבר כל כך עקרוני. מחפשים חיים על פני כוכבים אחרים, מה מצפים למצוא? אורגניזמים שהם כמונו כבר בנויים או תנאים של חיים או אנרגיית חיים? הגדרה מקובלת, "חיים הם כל מה שמתרבה ומחליף חומרים". כלומר, המדע מסביר את אופן 'קיום החיים' אז קיום החיים תלוי בחלופי חומרים, חמצן, אוכל, כל מה שצריך, אז זה אומר שתולים את החיים במכונה כל עוד המכונה הפיזית שלי חיה, גוף האדם, אז אני חי. אבל נשאלת השאלה, אם באמת אדם נפטר הוא מפסיק לחיות? התשובה היא שחיים, אינם בהכרח כפי שהורגלנו. בטבע  אין זמן לזרוק את הכל ולהתחיל מחדש, אלא צריך להסתדר עם מה שיש. בלב האנדרלמוסיה הזאת משחקת האקראיות תפקיד מרכזי, כמניע של תהליכי החיים כולם.                             במרכז הגותו הדתית של הרב זקס נמצא מושג האחריות. הוא מדגיש שהעבודה הדתית היהודית לא יכולה להסתפק, או אפילו להתמקד, בעבודת א-לוקים פולחנית, אלא חייבת לחצות את הסף האישי ולעבור למרחב הקהילתי. דתיות יהודית היא לעולם עם הפנים לזולת, לקהילה, לחברה שסביבנו, והיא מבקשת תמיד להגיש יד פרגמטית וחומרית בהחלט לחלשים שבינינו.                                                      ר' ירוחם, המשגיח האגדי מישיבת מיר שלפני המלחמה, למד מדברי רש"י ששרה נפטרה כתוצאה מכך שהשליח התחיל לספר לה על כך שבנה נעקד על גבי המזבח וכמעט שנשחט על ידי אביו. השליח עדיין לא הספיק לסיים את דבריו ולומר שבסוף בנה לא נשחט – והיא כבר נפטרה מצער הידיעה. השליח סיפר לשרה את הדברים כהווייתם, אולם מה שגרם למותה הוא חוסר הסדר בתיאור הדברים. השליח הרי בא לבשר לשרה שבנה חי, היה עליו לומר קודם שבנה חי והכל בסדר אתו, ורק אחר כך לספר את המשך הסיפור. מכאן, אמר המשגיח, עלינו ללמוד על הזהירות הרבה שנדרשת מאתנו בדיבורים. הרי אלו מעשים שבכל יום, שאחד מספר לרעהו איזה דבר, והוא מאריך בפרטי המעשה ומאחר להגיד שהוא הסתיים בטוב, והשומע שעדיין לא יודע את הסוף הטוב, נשמתו כמעט פורחת. עלינו לשים לב לנקודה הזו, ולדאוג לספר את הדברים בסדר הראוי והנכון ביותר כלפי הזולת. בספרו 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו', כותב הרב זקס "היהדות היא הרגע המהפכני שבו האנושות מסרבת לקבל את העולם כמות שהוא …בעידנים של סגידה לקולקטיב – אומה, מדינה, אימפריה- דיבר העם היהודי על כבודו וקדושתו של היחיד. בתרבויות שהתברכו כבר בזכותו של היחיד לעשות כאוות נפשו, דיבר עַם זה על משפט, על חובה ועל אחריות הדדית. לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי". בספר זה בוחר הרב זקס להעמיד את מדרשו של אברהם אבינו הרואה בירה דולקת במרכז ספרו, "משל למלך שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר תאמר שבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה" (מדרש רבה, ל"ט א'). אברהם רואה ארמון, בעולם יש סדר ומכאן שיש לו בורא, אך הארמון עולה בלהבות. העולם מלא באי סדר, ברוע, באלימות ובאי צדק. אך כלום יתכן שמישהו בניין ואח"כ נוטש אותו? אם פרצה בו אש חייב להיות מישהו שיכבה אותה. מן הדין שיהיה בעלים לבניין. היכן הוא? אכן זו השאלה והיא לא נותנת לאברהם מנוח" (עמ' 36-37).                                       הרב יונתן זקס, מציג את היהדות כדת רדיקלית במהותה. עצם קיומו של העם היהודי, על אף הגלות והרדיפות, הריהו מחאה נגד עולם של שנאה, אלימות ומלחמה. היהודים, שכרתו ברית עולם עם א-לוקים אבל ארץ ועוצמה פיזית אין להם, יצרו לעצמם זהות מחלומם המשותף על חירות, צדק, כבוד וזכויות האדם.                                                                                                                                                                            

חיים והמוות מעסיקים את האדם משחר קיומו. אף על פי שאינטואיטיבית ברור לכולנו מה חי ומה לא, חסרה הגדרה של ממש שתקבע מהם חיים? החברה המערבית מתבססת על "ערך החיים" והזכות להם. אבל מהם החיים האלה בעצם? מפליא לראות איך אנו משלימים עם אי ההבנה של דבר כל כך עקרוני. מחפשים חיים על פני כוכבים אחרים, מה מצפים למצוא? אורגניזמים שהם כמונו כבר בנויים או תנאים של חיים או אנרגיית חיים? הגדרה מקובלת בעולם המדע לחיים, "חיים הם כל מה שמתרבה ומחליף חומרים". כלומר, המדע מסביר את אופן 'קיום החיים'. אז קיום החיים תלוי בחלופי חומרים, חמצן, אוכל, כל מה שצריך, אז זה אומר שתולים את החיים במכונה כל עוד המכונה הפיזית שלי חיה, גוף האדם, אז אני חי. אבל נשאלת השאלה, אם באמת אדם נפטר הוא מפסיק לחיות? התשובה היא שחיים, אינם בהכרח כפי שהורגלנו. בספרו 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו', כותב הרב זקס "היהדות היא הרגע המהפכני שבו האנושות מסרבת לקבל את העולם כמות שהוא …בעידנים של סגידה לקולקטיב – אומה, מדינה, אימפריה- דיבר העם היהודי על כבודו וקדושתו של היחיד. בתרבויות שהתברכו כבר בזכותו של היחיד לעשות כאוות נפשו, דיבר עַם זה על משפט, על חובה ועל אחריות הדדית. לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי". בספר זה בוחר הרב זקס להעמיד את מדרשו של אברהם אבינו הרואה בירה דולקת במרכז ספרו, "משל למלך שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר תאמר שבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה" (מדרש רבה, ל"ט א'). אברהם רואה ארמון, בעולם יש סדר ומכאן שיש לו בורא, אך הארמון עולה בלהבות. העולם מלא באי סדר, ברוע, באלימות ובאי צדק. אך כלום יתכן שמישהו בניין ואח"כ נוטש אותו? אם פרצה בו אש חייב להיות מישהו שיכבה אותה. מן הדין שיהיה בעלים לבניין. היכן הוא? אכן זו השאלה והיא לא נותנת לאברהם מנוח" (עמ' 36-37). נטילת האחריות הוא החזון המאשר את החיים. לצערנו, הרב יונתן זקס, איננו כבר אתנו, אך שפתותיו דובבות, תורותיו הגדולות נלמדות,  ועוד ידובבו שפתיו וילמדו תורותיו שנים רבות – "צדיקים במיתתם קרויים חיים".