אתיקה רפואית הוא תחום ידע פילוסופי, העוסק בניסוח ובניתוח העקרונות המוסריים המנחים את מקצוע הרפואה והמערכת הרפואי. דילמה אתית נוצרת כאשר ישנן לפחות שתי אפשרויות פעולה, כאשר לכל אופציה יש את הפרובלמאטיות שלה. במצב של דילמה מוסרית, קיימת התנגשות בין ערכים שונים ועל האדם לבצע את ההכרעה המוסרית ביותר, על ידי בחירת הפיתרון המועדף עליו.

עשרת הדברות – המופיעים בתורה פעמיים, בפרשת יתרו, ובפרשת ואתחנן, מרכזיותם של עשרת הדיברות בתודעה ההיסטורית באה לידי ביטוי בתיאור מעמד הר-סיני במקרא "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ד' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל העם מאד"(שמות י"ט י"ח). המסורת היהודית רואה את התורה כולה, על תרי"ג מצוותיה, כדבר ד', אלא שהיא ניתנה "ביד משה". רק פרשה אחת יוצאת דופן, פרשת "עשרת הדברות", זו ניתנה בהר סיני, בהתגלות קולקטיבית לכל עם ישראל "…ויחרד כל העם מאד" (שמות שם) והפכה תוך כך ללב לבה של התורה, לבסיס הברית בין הקב"ה לבין העם. מידי בקר בבית המקדש בעת שהקריבו קורבן תמיד של שחר היו נוהגים הכוהנים לקרוא "עשרת הדברות" "…קראו עשרת הדברות, שמע והיה אם שמוע ויאמר…"(תמיד ל"ב ב') חכמים חשבו שראוי ונכון להעתיק מנהג זה לכלל הציבור ולכל הארץ ולא רק במקום המקדש "…אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין…"(ברכות י"ב א') תרעומת המינים (הכופרים) מנעה את הדבר, רש"י ביאר מה הייתה אותה תרעומת שחכמים חששו מפניה "…ולא באר הבבלי מה היא תרעומת המינין אלא שנתבאר בתחלת ברכות בירושלמי ואמרו בדין היה שקורין עשרת הדברות בכל יום ויום אלא מפני מה אין קורין אותם מפני המינין שלא יהיו אומרים אלו לבדם ניתנו למשה מסיני" (תמיד דף ל"ב עמוד ב') קריאה יומיומית של טכסט זה "עשרת הדברות" עשויה הייתה להוביל למסקנה שאלו עיקר והשאר טפל, חכמים נהגו זהירות בהעצמתם את אלו, מחשש לפגיעה וקלישות של שאר התורה. בכל העולם המערבי –  משבחים את עשרת הדברות כיסוד המוסר. קיימים שינויים רבים בין הדברות שבפרשת יתרו לבין הדברות שבפרשת ואתחנן הן בשימוש במונחים שונים והן בתוכן.

בדילמה מוסרית, ההתלבטות נובעת ממניעים הקשורים למצפון המתלבט, ולקשיים בתפיסת המעשה הנכון בעיניו. האתיקה הרפואית, רואה את עיקר תפקידה בהגדרת הדילמות המוסריות הרלוונטיות, ובחידוד הצדדים השונים של הבעיה, ולאו דווקא בהסקת מסקנות סופיות ומעשיות, בשונה ממערכת ההלכה זו מיועדת לספק תשובה סופית, מעשית ומוכרעת לשאלה המוצגת בפניה.

על משמעות השינויים שבין נוסח עשרת הדברות הראשונות שבפרשת 'יתרו', והאחרונות שבפרשת 'ואתחנן', עמדו פרשנים וחוקרים. מן הדיבר הרביעי, מצוות שמירת השבת ואילך, קיימים שינויים רבים בין הדברות הראשונות בפרשת 'יתרו' לבין הדברות השניות בפרשת 'ואתחנן', ר' אברהם אבן עזרא בפירושו הארוך כותב "…והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פרשת "וישמע יתרו" – "ראשונה", ואתחנן – "שניה", והנה ראינו כי מתחילת "אנכי" ועד סוף אשר "ישא את שמו לשווא" אין שינוי בין שתי הפרשיות, ומתחילת "זכור" עד סוף עשרת הדברים שינוי בכל מקום, בראשונה "זכור", בשניה "שמור"… בראשונה, "ובהמתך", ובשנייה תוספת "ושורך וחמורך", והקשה מכל אלה, בראשונה טעם שבת "כי ששת ימים עשה ד'… על כן ברך ד'" ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנייה, רק טעם אחר "וזכרת כי עבד היתה בארץ מצרים…?" (שמות כ' א') גם הרמב"ן בפירושו התעורר להבדלים אלו "… ואמר זכור את יום השבת לקדשו – ובמשנה תורה כתוב שמור את יום השבת לקדשו. ורבותינו אמרו בזה, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו… ואני תמה אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות…?" (שמות כ' ז'). שני גדולים אלו השיבו על הקושיות כל אחד בדרכו האב"ע, אגב הקושיה מבאר יסוד בפרוש המקרא, לדבריו שינוי לשוני אינו מהווה שינוי מהות, ועל כן אין צורך לדייק את השינוי הלשוני שהרי התוכן לא השתנה, זכור ושמור עניין אחד הם. הרמב"ן לעומתו השיב בדרכו שלו "…ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת" (שמות שם). חז"ל דרשו "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לומר ואין האזן יכולה לשמוע" (רמב"ן שם). לפי הרמב"ן, כוונת הדרשה שבמעמד הר סיני נאמרו שניהם, גם "זכור" וגם "שמור", אלא שבספר דברים, "משנה תורה", שהוא חזרה על הספרים הראשונים מגלה משה שהדיבר אודות השבת שניתן בסיני בלשון "זכור" כלל בתוכו גם "שמור", ועל כן ב"משנה תורה", כתב משה "שמור" ולא "זכור" שידעו ש"שמור ו"זכור" בדבור אחד נאמרו.

הקידמה המדעית/טכנולוגית האדירה, יצרו דילמות מוסריות חדשות לחלוטין, או שחידדו באופן משמעותי דילמות מוסריות וותיקות. השינוי המהפכני בתפיסות הפילוסופיות של מערכת יחסי חולה-רופא מפטרנליזם לאוטונומיה יצר מסגרות דיון מוסריות ומשפטיות חדשות. המעורבות הציבורית הרבה גרמה לצורך בניסוח ובהגדרה של אמות-מידה ציבוריות לנושאים בתחום יחסי חולה-רופא ורופא-חברה.

הנימוקים המופיעים בשתי הפרשות לטעם מצוות השבת, ואיסור עשיית המלאכה, שונים בספר שמות מנמקת התורה את מצוות השבת בכך, שהבריאה הסתיימה ביום השביעי ובאה מנוחה לעולם "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ…וינח ביום השביעי…" (שמות פר' כ' פס' ט'), ואילו בספר דברים מנמקת התורה את טעם השביתה ממלאכה בשבת כזכר לעבדות מצרים "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…" (דברים פר' ה' פס' י"ד). המנוחה בשבת היא זכר לאותה עבדות הרסנית ממנה יצאנו עם יציאת מצרים. חכמינו הצביעו גם על הכפילות שבענייני השבת "כל עסקא דשבת כפול (כל ענייניה של השבת כפולים) לחם משנה, שני עמר לאחד, קרבנה כפול, שנאמר וביום השבת שני כבשים, עונשה כפול שנאמר מחלליה מות יומת, שכרה כפול שנאמר וקראת לשבת ענג לקדוש ד' מכובד, אזהרותיה כפולו שמור וזכור, מזמור כפול – מזמור שיר ליום השבת"(ילקוט שמעוני בשלח רמז רס"א). גם השביתה בשבת הוכפלה לא רק מנוחת הגוף, שביתה ממלאכה, אלא גם מנוחת הנפש "וביום השביעי שבת וינפש" (שמות פר' ל"א פס' י"ז). הרב יואל בן נון ביאר את הטעמים השונים למצוות השבת, בהבדילו בין תפישת האנוש המפרידה דרך כלל בין התחום האמוני והדתי מחד, והתחום הסוציאלי המוסרי מאידך. לעומת זאת התפישה האלוקית מרכיבה ומלמדת שאלו שני צדדים של אותה מטבע, ההנמקה הדתית לשמירת השבת, המופיעה בספר שמות "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ…וינח ביום השביעי"(שמות כ' י') בריאת העולם. וההנמקה הסוציאלית, המופיעה בספר דברים "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת"(דברים ה' י"ד) המגבילה את זכות השעבוד, ומחייבת מתן חופש וזכויות לעובד, מקור אחד להן, מה שאין הפה האנושי יכול לדבר, ואין האוזן האנושית מסוגלת לשמוע (מגדים ט' תש"ן עמ' 15-26)

הדיון וההתייחסות לבעיות אתיות ברפואה מבחינה יהודית-הלכתית הוא עתיק יומין, עקרונותיו מצויים כבר במקרא ובתלמוד, ובספרות ההלכתית בכל הדורות מצינו דיונים ייחודיים לבעיות מוגדרות ברפואה. לאור ההתפתחות בעולם המחשבה העולמי-כללי, הורגש הצורך לייחד מקום לענף זה גם במסגרת היהדות, והוטבע המונח 'אתיקה רפואית יהודית'.

ההלכה והרפואה מתייחסות זו לזו בשני מישורים. האחד, הוא המישור החיובי ההדדי, בו יש לרפואה מעמד של מצווה וחובה, שהרי תורת ישראל תורת חיים היא, ומלאכת הרפואה אף היא מגמתה ומטרתה שיפור החיים והטבת הבריאות. מתוך כל שטחי המדע המגוונים נתייחדה הרפואה ביתר שאת ביחס האוהד והחיובי כלפיה מצד ההלכה, כלשון הרמב"ם "יש למלאכת הרפואה מבוא גדול מאוד במעלות השכליות והמידות, ובידיעת ד' יתברך, ובהגיע אל ההצלחה האמתית, ויהיה לימודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות" (שמונה פרקים פ"ה). השני, הוא בתחומי ההתנגשות והסתירה בין שני מקצועות אלו. ניתן לחלק את בעיות הרפואה וההלכה לשתי קבוצות עיקריות: האחת, מתאפיינת בבעיות המיוחדות רק ליהודים, שמירת השבת, ענייני מועדים (פסח, יום הכיפורים וכדו'), ברכות ותפילות, ברית מילה, כשרות התרופות וכיו"ב. השנייה, בעיות אתיות מוסריות כלליות, שגם רופאים מאומות העולם נתקלים בהן, וההכרעה בהן נתונה לשיקולים שמעבר לרפואה הטהורה. כאן כלולות בעיות בתחומי בניין המשפחה, מניעת הריון, הפרייה חוץ גופית וכיו"ב. סמכויות הרופא נאמנותו בעדות, טעותו של הרופא ואחריותו. סודיות רפואית, המתת חסד, חולה הנוטה למות, קביעת רגע המוות, השתלת איברים, ניסיונות רפואיים בבעלי חיים ובבני אדם, ניתוחי מתים, קדימויות ועדיפויות בטיפול רפואי, וכיו"ב. בעוד רופאים שאינם אמונים על ההלכה פותרים בעיות מוסריות כבדות משקל בדרכים שונות, אם לפי שיקול דעתם, ואם באמצעות וועדות, החלטות כאלו מטבע הדברים הן זמניות בהתאם לתפיסות וההשקפות הרווחות באותו זמן ומשתנות ממדינה למדינה וממרכז רפואי אחד למשנהו. מאידך קובעת ההלכה את עמדתה על פי אמות מידה קבועים ועקרוניים, כפי שהיא פותרת בעיות בכל תחומי החיים השונים. ולמעשה אין בהלכה מושג של "אתיקה רפואית" נפרדת, אלא בעיות המוסר ברפואה קשורות ותלויות בעקרונות המוסריים האוניברסליים והנצחיים של ההלכה, ונקבעים בהתאם לכך. (עיין במאמרו של פרופ' אברהם שטיינברג, יחס ההלכה לרפואה, אסיא ב', עמ" 9-15).

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב