חרדה היא מצב פסיכולוגי או פיזיולוגי בו האדם חש אי שקט פיזי ונפשי, מתח ודאגה רבה, בשל מחשבה שמשהו רע עומד לקרות. המחשבה יכולה להיות על איום וסכנה ממשיים או דמיוניים, במודע או שלא במודע, והאדם חש שהוא חסר אונים מול המחשבה והתחושה הפיזית. כיצד מתייחסת ההלכה למי שסובל מחרדה שכזו?

בפרשת השבוע מביא בפני העם את הברכות והתוכחה אותם יקראו השבטים על הר גריזים ועל הר עיבל. דברים מעין אלה הושמעו כבר על-ידי משה רבינו וכתובים בספר ויקרא בפרשת בחוקותי. מעניין כי שתי התוכחות נקראות בסמיכות לחגי ישראל, האחת לפני חג השבועות והשנייה לפני ראש השנה, אם כי בהפסק של פרשה אחת בינם לבין החג. "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה ל"א ע"ב). הקללות נשנו, אם כן, פעמיים בתורה – בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא ובאותו עניין אומרת המשנה: "אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן" (מגילה, פ"ג מ"ו) נשאלת השאלה – מדוע אין מפסיקים את הקריאה בתורה באמצע הקללות? הגמרא נותנת לכך שתי תשובות: "אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס… ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות" (בבלי, מגילה ל"א ע"ב). אם לא מפסיקים באמצע התוכחות, אז כיצד קוראים? ממשיכה הגמרא ואומרת: "אלא היכי עביד? תנא: כשהוא מתחיל – מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים – מסיים בפסוק שלאחריהן" (שם,שם). רב חייא נותן טעם לסיבה שאין מפסיקין באמצע הקללות כדי שלא ניראה מואסים במוסר ד', אולם כדי שנוכל להבין את הסברו של ריש לקיש 'שאין אומרים ברכה על הפורענות' עלינו לעיין בילקוט שמעוני (קהלת): "למה אין מפסיקין בקללות… רבי יהושע אומר 'עמו אנכי בצרה', אמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך". רוצה לומר, שגישתו הבסיסית של הא- ל היא להיות עם עמו בעת צרה, ועתה כאשר ניחתות עליו קללות שכאלה, לא נאה לברך את שמו עליהן. הגמרא מציעה פתרון המסתמך על דברי תנאים, אם איננו יכול לברך על הפורענות, כך יעשה: יתחיל לקרוא בפסוק שלפני הקללות ויסיים בפסוק שאחרי הקללות. באופן זה, ברכות התורה שיברך לא יחולו על הקללות, אלא על פסוקי תורה רגילים.

לתחושות חרדה ופחד קיימים תסמינים גופניים דומים, ההבדל ביניהם הוא בגירוי היוצר אותם – תחושת פחד עולה מול גירוי ספציפי שנתפס כמאיים, בעוד חרדה היא רגש שלילי מעורפל שלא נראה קשור לגירוי חיצוני מסוים. בנוסף, הפחד מקושר יותר להתנהגויות אקטיביות ספציפיות של תגובת הילחם או ברח, בעוד חרדה היא תוצאה של סכנה שנתפסת כבלתי ניתנת לשליטה או שלא ניתן להימנע ממנה.

ביחס לטעם המובא בתלמוד "כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה ל"א ע"ב), שהביא לקריאת פרשת התוכחה לפני ראש השנה, אפשר להבין, שתקנת עזרא הייתה לקרוא את הקללות לפני ראש השנה, כדי שאם חטאו ישראל ח"ו, הקללות שהם האיומים, העונשים, ופריעת החשבון לא יימשכו לשנה החדשה, וניכנס אליה נקיים ומחודשים. אבל מהתוספות משתמע שאין לקוראן בסמוך לראש השנה ממש, וז"ל: "לפי שאנו רוצים להפסיק  ולקרות שבת אחת קודם ראש השנה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לר"ה" (שם ד"ה קללות). ומוסיף המהרש"א "ותקן פרשת נצבים קודם  ר"ה כדי שתכלה קללות שבכי-תבוא הנאמר על בית שני קודם ר"ה, שלעתיד לבוא יהיו נגאלים ע"י התשובה כמפורש בפרשת נצבים: "ושבת עד ה' … ושב ה'"(שם, בביאורו לתוס'). וכן נפסק בשולחן ערוך "אתם נצבים קודם ר"ה" (או"ח תכ"ח, סעי' ד'). הרי שלפני ראש השנה ממש ההתכוננות אינה ע"י קללות אלא ע"י תשובה. הכלל כמו הפרט, עובר חשבונות נפש פנימיים וחיצוניים מידי שנה. חשבונות אלו, אף שמבחוץ נראים כקללה – איום ועונש כמו הקללות בפרשת כי תבוא, הם סלידה והתייסרות המצמיחות את חשק העבודה, וצפיית הגאולה שתבוא במהרה – "תחל שנה וברכותיה". כתב הרב קוק זצ"ל לחודש תשרי: "חשבון הנפש וסלוד היראה – הם ניר התשובה: אומץ הדעת וצהלת הרוח – ראשית תבואתה." ישנו מצב שחשבון הנפש הוא חשבון קשה, ייסורים קשים שהנפש נכווית ומתייסרת בהם. וייסורים אלו אינם רק להרע ולהעניש, הם נועדו לנתק את הנפש מהחטא ורשמיו. תהליכים ראשוניים המכינים את הנפש לתשובה, שכן הגדירם הרב זצ"ל "ניר התשובה" – חריש מקדים של חשבון נפש וסלידה מהחטא. אבל עיקרה של התשובה היא ע"י "אמץ הדעת וצהלת הרוח" – אימוץ רוחני והגברת ערך האישיות, הבניין החיובי שמתחיל מהצמיחה הבאה בעקבות חשבון הנפש והסלידה.

חרדה עשויה להיות מלווה בתסמינים וסימנים מסוגים שונים. תסמינים פיזיולוגיים – כגון: דפיקות לב חזקות ומהירות, בחילה, כאבי בטן או כאב ראש ועוד. סמנים פסיכולוגיים – כגון אי שקט, מתח, פחד מפני העתיד, חוסר ודאות, מחשבות של פחד ודאגה חוזרות ונשנות, חוסר ביטחון, צורך להיתלות באחרים או באמצעי ביטחון כלשהם, ועוד.

באחד מפסוקי התוכחה נאמר "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ח ס"ו).  בתלמוד מובא – "והיו חייך תלויים לך מנגד" – "זה הלוקח תבואה משנה לשנה" (מנחות ק"ג ע"ב). ופירש שם רש"י: שאין לו קרקע לזרוע… שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה", "ופחדת לילה ויומם" – "זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת"; "ולא תאמן בחייך" – "זה הסומך על הפלטר" (=הנחתום). המדובר הוא באנשים מחוסרי קרקע, שאינם יודעים אם יהיה להם מה לאכול בעתיד. הדרשה, המתבססת על הפסוק מציגה כקללה את המצב של חוסר ביטחון כלכלי בסיסי שבו אנשים אינם יודעים ממה יחיו בעתיד כקללה. ביאור הפסוק "והיו חייך תלואים לך מנגד" לפי כמה מפרשני הזוהר: יש אדם המתעלה במעלות רוחניות ובכל עת שמגיע לדרגה עליונה הוא שמח ומתענג ממנה ויושב במנוחה, ויש אדם שכבר כשמגיע לדרגה רוחנית חדשה הוא יודע וחש שיש דרגה עוד יותר עליונה – אליה עדיין לא הגיע – והוא ממשיך לשאוף ולהוסיף ולהתעלות גם אליה,  וזה סוד הברכה "והיו חייך תלואים לך" שלכל דרגה רוחנית שהיהודי יתעלה הוא יודע ומרגיש ש"חייך תלואים מנגד", שיש עוד דרגה רוחנית יותר עליונה, וממילא לא יישב במנוחה עד שיוסף ויתעלה ויגיע גם אליה (תולדות יעקב יוסף, בלק, אות ג'). פירוש נוסף "חייך תלויים מנגד", "חייך": חיי היהודי זה האמונה בה', "שוויתי ד' לנגדי תמיד", "תלואים מנגד" שכל הזמן עומד לנגד עיני היהודי מציאות הבורא (הנהגות צדיקים מרבי שלמה ברוך מבודאפעסט). פירוש בדרך המוסר, אומר רבי יהונתן מאייבשיץ (יערות דבש, חלק שני, דרוש י"א): "חייך תלואים מנגד" על היהודי לזכור שסוף חייו יכול להיות כל רגע, לכן יש לשוב בתשובה כל יום לקיים מה שנאמר "שוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב מ"י).

התאולוג פאול טיליך איפיין בתחילת המאה ה-20 את החרדה הקיומית כ"מצב שבו יצור נעשה מודע לאפשרות של אי-הקיום שלו". הוא מנה שלוש קטגוריות של חרדה קיומית: חרדת מוות, חרדה מוסרית, וחרדה רוחנית (שכוללת תחושת ריקנות וחוסר משמעות). לטענתו, חרדה רוחנית היא נפוצה יחסית בתקופה המודרנית, בעוד חרדת מוות וחרדה מוסרית היו נפוצות יותר בעבר.

במשנה נאמר, "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני עובדי כוכבים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה ואם בשביל החולה שיישן פטור" (שבת פ"ב מ"ה). האור זרוע מסביר ש"רוח רעה" היא מצב שבו "נכנס בו שד ונטרפה דעתו" (הל' עירובין סי' קמ"א), כלומר כוח על טבעי כלשהו נכנס באדם וגרם לו לחרוג מהתנהגותו הרגילה. הרמב"ם כותב: "רוח רעה,  יקראו למיני המנכולין כולן, ויש מהן מין שיברח ויצא משיוויו אם יראה אור או יתחבר עם בני אדם, ויירגע ותשקוט נפשו בחושך ובהתבודדות במקום שמם, וזה מצוי הרבה אצל בעל המרה" (פירוש המשנה). בעל ערוך השלחן כותב: "מי שאחזו רוח רעה והוא חולי המבלבל המוח" (אבן העזר סי' קכ"א), כלומר לדעתו רוח רעה היא מחלה פיזיולוגית הפוגעת במוחו של האדם ולכן התנהגותו משתנה. ממשנה זו למדים אנו למדים כי אדם שיש בו רוח רעה מוגדר כחולה שיש בו סכנה לעניין הלכות שבת. לדעת הרב אלישיב דיכאון חמור דינו כפיקוח נפש משום שעגמת נפש יכולה לפגוע בבריאות ולקצר חיי אדם (אסיא מ"ב-מ"ג (תשמ"ז) עמ' 29). הקריטריון של עגמת נפש מופיע גם בשו"ת אגרות משה, בשאלה שם מובא מקרה של חתן וכלה שנתקשרו ביניהם בקשרי שידוכין ואצל האישה נתגלתה בעיה רפואית המונעת ממנה להרות. בשל מצבה הנפשי של האישה ביטול הנישואין היה גורם לה עגמת נפש רבה. הרב פינשטיין ראה במצב זה מצב של פיקוח נפש (אבן העזר סי' ז') במקרה אחר, שבו היה קיים חשש של שיגעון בעקבות כניסת כלה צעירה להיריון, פסק הרב וולדינברג כי "במקום חשש סכנה ממש של שיגעון ומחלה וכדומה והחתן מסכים לישאנה, לדעתי מה שיש מקום אולי להתיר הוא זה שתיקח כדורים דרך הפה למניעת היריון לזמן מה" (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נ"א, קונטרס רפואה במשפחה, ב'). גם  בעל שו"ת לבושי מרדכי מתיר לאישה לבצע הפלה אם הלידה תגרום שתיטרף דעתה, מכיוון שטירוף דעת נחשב כסכנת נפשות (חושן ומשפט סי' ל"ט, ועיין גם נשמת אברהם חושן ומשפט סי' ל"ה).

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב