פרשת כי תבוא – כאשר ימשש את העור

ט״ו בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 24, 2018) | עלון בית החולים, חומש דברים, כי תבוא

                                                                       הרשתית  

הרשתית היא שכבת תאים דקה באחורי גלגל העין. זהו החלק בעין שממיר אור לאותות עצביים. תאים אלה מתמירים את האור לאותות עצביים. לאחר מכן, האותות עוברים דרך מערכת של תאי עצב בתוך הרשתית. מידע זה מועבר אל המוח דרך עצב הראייה, שהוא אוסף הסיבים העצביים של תאי הגנגליון ברשתית. הרשתית ממלאת תפקיד ביצירת התפיסה החזותית.

פעמיים בחומש מזהירה התורה באופן מפורט מן התוצאות של אי-ציות למצוותיה. אחת בספר ויקרא בפרשת 'בחוקותי' והשנייה בספר דברים בפרשת 'כי תבוא'. הברכות והקללות מופיעות פעמיים, משום שבתורה אלוקים כורת שתי בריתות עם בני ישראל, אחת בסיני ואחת בערבות מואב. התוכחה הראשונה, המופיעה בספר ויקרא, אשר באה לחתום את ברית סיני, כתובה בגוף ראשון, מפי אלוקים, ובסופה נאמר: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא כ"ו מ"ו). התוכחה השנייה, בספר דברים, אשר באה לחתום את ברית ערבות מואב, נאמרה בגוף שני, על ידי משה הפונה לעם: "אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב" (דברים כ"ח כ"ט). הבחנה זו מופיעה בתלמוד משמו של האמורא אביי "( מגילה דף ל"א ע"ב). מלבד זאת חז"ל עמדו על כך שמספר הקללות המופיע בספר דברים הוא כפול ממספרן בספר ויקרא (מדרש תנחומא ניצבים ס' א').  ניתן גם להבחין בסגנון השונה, בעוד שהראשונה מוצגת בצורה מדורגת, כעונשים המחמירים והולכים במקביל להתעלמות בני ישראל מהעונש האחרון "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה…ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי…"(ספרא ויקרא כ"ו, י"ד-ט"ו). התוכחה שבפרשתנו היא רשימה ארוכה של זוועות מחרידות ללא שום דירוג ובלי אינטראקציה בין המעניש לנענשים. הרמב"ן הוכיח בפרשת 'בחקותי' כי התוכחה בויקרא מדברת על חורבן בית ראשון ואילו התוכחה בספר דברים מתארת את חורבן בית שני, הרמב"ן מביא מספר ראיות לכך, המובהקת שבכולן נסמכת על הפסוק בתוכחה "והפיצך ד' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ", פסוק זה אינו מותיר מקום לספק שהתוכחה בספר דברים מדברת על חורבן בית שני (רמב"ן ויקרא כ"ו ט"ז).

בסך הכול יש בעין כשישה מיליון מדוכים וכ-125 מיליון קנים. במרכז הרשתית נמצא העצב האופטי, המכונה "הכתם העיוור", היות שאין בו תאים קולטי אור. מצד הכתם העיוור, בכיוון הרקות נמצא הכתם שבמרכזו הגומה המרכזית. הגומה אחראית לראיה המרכזית בה משתמשים בני אדם לקריאה, וכל פעולה אחרת הדורשת אבחנה טובה בפרטים.

בתוך דברי התוכחה נאמר: "יככה ד' בשגעון ובעורון…והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך…" (דברים כ"ח כ"ט ול'). תיאור זה פורש על ידי החזקוני באופן הבא "כאשר ימשש העור באפלה, כי הוא ירא מאוד, שהרי כשהוא במקום שיש אורה אחרים רואים ומצילין אותו מן הפחתים ומן הבורות" (חזקוני שם). עוור נעזר בכוח הראייה של הסובבים אותו, כאשר אפלה שוררת מצבו אבוד לגמרי. באופן מושאל משמשים בחז"ל מספר מושגים לתיאור העיוור, "מאור עיניים" (חגיגה דף ה' ע"ב), "מפתחא" – 'פתוח עיניים' (ירושלמי שבת פ' א' הל' א')."סגי נהור" – 'רב אור'. שימושים לשוניים אלו מביעים בעצם את המצב ההפוך, והם באים משום כבודו של העיוור, מושגים אלו, ובעיקר "סגי נהור", 'רב אור' הפכו לדוגמא ומשל בכל מקום שרוצים להימנע מהזכרת דבר רע ומשתמשים בלשון מושאלת הפוכה. מצינו במקרא מספר אישים שסבלו מעיוורון, או מירידה משמעותית בחדות הראיה, יצחק, יעקב, שמשון שנתעוור על ידי הפלישתים, עלי הכהן שהתעוור בזקנתו, ועוד. גם בתלמוד מוזכרים מספר אישים שהיו עיוורים. נחום איש גמזו, רבי דוסא בן הרכינס, רב יוסף ורב ששת, בבא בן בוטא ועוד. גם מבין חכמי ישראל לאחר חתימת התלמוד היו עיוורים, רב יהודאי גאון ראש ישיבת סורא, רבי יצחק סגי נהור נכדו של הראב"ד, הראבי"ה שהתעוור לעת זקנתו ועוד. חז"ל הכירו בצערו של העיוור, ואמרו שאין ייסורין קשים יותר מייסוריו (ע"פ מדרש שוחר טוב, קמ"ו) בשל כך יחסה של היהדות לעיוור, היה מאז ומעולם יחס של  רחמים, חסד ועזרה. חז"ל קבעו שעיוור חשוב כמת (נדרים ס"ד ע"ב) וזאת במטרה לעורר עליו רחמים ולהתפלל עליו "ארבעה חשובים כמתים – ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמים" (תוספות נדרים דף ס"ד ע"ב). ההלכה מתייחסת לעיוור כבר-דעת וכאישיות שלימה, "הסומא או הפסח, או הגדם, או החושש א בראשו, או בעינו, או בידו או ברגלו וכיוצא בהן הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו או בממכרו ומתנותיו" (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"ח הלכה א') בתקופה מאוחרת יותר הותקנו תקנות לשמירה על כבודו של העיוור. כך, למשל, קבע בעל "ערוך השלחן", ר' יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה המאה הי"ט) שאין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה שניזכר בה עיוורון, כדי שלא לביישו (אורח חיים, סי' קל"ח, סעי' ד').

ברשתית יש שלוש שכבות של תאי עצב ושתי שכבות של סינפסות. העצב האופטי יוצר את הקשר מקשר אל המוח, שם מתבצע עיבוד התמונה. התאים הרגישים לאור הם שכבה חיצונית, בגלל מבנה זה האור עובר דרך שכבות הרשתית לפני שהוא פוגע בקנים ובמדוכים, האור הנותר יעבור דרך הפוטורצפטורים לתחילת תהליך הראיה.

בפרשת "קדושים" מונה התורה מספר איסורים זה לצד זה, ביניהם "… לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל… לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול…" (ויקרא י"ט, י"ג – ט"ו) האיסור להכשיל עיוור מצוי בתוך הקשר של איסורים שהמכנה המשותף שלהם הוא הגנה על החלש. רצף האיסורים מסתיים בסיומת מפתיעה: "ויראת מאלוקיך אני ה' ". חז"ל, בעקבות המקרא, ראו במונח "עיוור" שם קוד לחולשה או מגבלה של הזולת. העיוור איננו רק עיוור פיסי, אלא כל מצב נחות בו נמצא הזולת בין אם מדובר במחסום טכני פיזי של הזולת בפני ביצוע עבירה (מחוסר יכולת) או נחיתות הכרתית במצב העובדתי שסביב הזולת (מחוסר מידע) או אף, לדעת הרמב"ם, העדר יכולת של הזולת לשלוט ביצריו. עבירה זו קובעת שאין לנצל את מצוקתו של הזולת בכל תחום שהוא ולגרום לכישלונו. התורה ציוותה גם "ארור משגה עיוור בדרך" (דברים כ"ז י"ח) פסוק זה לכל הדעות משמעו כפשוטו. עבירת 'לפני עור' מותנָה בכוונה להכשיל, ואף כוללת את האיסור לתת עצה רעה שאיש לא יבחין בה בעת נתינתה ("ויראת מאלוקיך"). דברים אלו, האחרונים, מחזירים את האיסור למגרש שבין אדם למקום והפעם מכיוון שונה לחלוטין – טהרת הלב. האדם עומד לפני זולתו מתוך אחריות מלאה לדאוג לשלומו ובטחונו ולהיזהר מלהביאו לידי תקלה ומכשול. בד בבד עומד האדם מול קונו ולא רק כשופט ביום הדין על מעשיו בתחום החברתי, אלא כבוחן כליות ולב בכל מחשבותיו ורגשותיו כלפי הזולת ובכך מיטהר ומזדכך היחס אל הזולת. עבירת לפני עיוור, אם כן, היא עבירה מן התחום החברתי שיסוד דתי עמוק שזור בה.

הרשתית הינה הרקמה החשובה ביותר בעין האנושית, כל הפרעה בתפקוד הרשתית עלולה לגרום למחלה ולפגיעה בראייה. מחלות רשתית רבות ומגוונות ידועות כיום, חלק ממחלות הרשתית הינן תורשתיות ולכן עלולות להופיע אצל מספר אנשים באותה המשפחה. לצד מחלות הרשתית קיימות מחלות עיניים נוספות הגורמות לאובדן ראיה, כגון, ירוד (קטרקט), ברקית (גלאוקומה), מחלות מערכתיות בגוף, כגון סוכרת ויתר לחץ דם.

דיון הלכתי עקרוני נוגע לשאלה האם המצב של עיוורון הוא מצב של פיקוח נפש, ושאלה זו נוגעת בעיקר להלכות שבת- האם מניעת עיוורון מצדיקה דחיית השבת כדין פיקוח נפש, ולהשתלת קרנית מהמת – האם השיקול שמצב העיוורון נחשב כמצב של פיקוח נפש רלוונטי להתרת האיסורים הקשורים בנתיחת מתים. הלכה ברורה היא, שמחלות עיניים נחשבות כמצב של פיקוח נפש "החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהם או באחת מהם ציר או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב או שהיה דם שותת מהן או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו את השבת ועושין לו כל צרכי רפואה" (רמב"ם הלכות שבת פרק ב' הלכה ד'). אכן לא מוזכר בתלמוד ובראשונים מה הדין ביחס לחשש עיוורון, כאשר לא קיימת מחלת עיניים חריפה, לדוגמא כשמדובר בהתעוורות מסיבה לא ידועה, עיוורון עקב ירוד (קטרקט) וכיוצ"ב. לפיכך , יש אומרים, שדווקא מחלת עיניים שיכולה לפגוע באיברים אחרים יש לדין פיקוח נפש (שבט הלוי ח"ח סי' צ"ד). יש אומרים, שחשש עיוורון הוא מצב של פיקוח נפש כמו כל מחלת עיניים (שו"ת ציץ אליעזר  חי"ד סי' פ"ד),  ויש מי שהוכיח על פי גדולי הראשונים שסכנה לאבדן הראיה אפילו של עין אחת דוחה איסור תורה, כמו פיקוח נפש מטעם "וחי בהם", ומצווה לנדב קרניות, כדי להשיב מאור עיניים של אדם מישראל. (הרב שלמה גורן מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18-19, ובתורת הרפואה עמ' 124). יש מי שחילק בין שני מצבי עיוורון ביחס להגדרה של פיקוח נפש  – אם העיוורון הוא תוצאה של מחלת עיניים חריפה ומוגדרת כגון זיהום, חבלה, הפרדות הרשתית וכיו"ב- יש לדונה כדין פיקוח נפש, שהרי היא נובעת ממחלת עיניים שבאופן הלכתי מוגדרת כסכנת הגוף. ואם העיוורון נובע מסיבה לא ידועה, ירוד וכיו"ב  –  יש להגדירה כמחלת איבר בודד וכחולה שאין בו סכנה. (הרב פרופ' אברהם שטיינברג, תחומין ג', העיוור בהשקפת היהדות, עמ'  186-228). והנה גם ביחס למצב הראשון, היינו כשהגורם לעיוורון הוא מחלת עיניים מוגדרת יש מקום לדון, שהרי הגמרא הבדילה בין תחילת  מחלת העיניים  – שאז מותר לחלל השבת לצורך הטיפול, לבין סוף המחלה, שאז אין לחלל השבת עוד. לפיכך כשהעיוורון הוא סוף מחלת העיניים החריפה, אין עוד היתר לחלל את השבת, מאידך ניתן לומר שסוף המחלה היא רק כשהעין הולכת ומשתפרת, אבל כאשר המחלה נגמרת ומצב העין הולך ומחמיר עד לעיוורון יש להחשיב את  המצב כהמשך פיקוח נפש. (פרופ' שטיינברג שם עמ' 203).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד