מחקרים מראים, שבני אדם תוקפניים להוטים להישגים וחסרי-סבלנות לוקים בהתקפי-לב בתדירות גבוהה פי שניים או פי שלושה מבני אדם רגועים יותר. מערבולות רגשיות חמורות יכולות גם הן להביא לדום-לב. חוקרים הקדישו את עתותיהם לאיסוף ממצאים בקשר לאישיות של קרבנות התקפי-לב ולאירועים שקדמו להתקפים עצמם.

במרכזה של הפרשה עומד נושא הברכות והקללות "…אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם, עַל הַר גְּרִזִים…וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל…" (דברים כ"ז). מחצית השבטים יעמדו על הר עיבל ומחציתם על הר גריזים, הלוויים ישמיעו באוזניהם את כל הברכות ואת כל הקללות. אחת הברכות מנבאת את מפלת האויבים, "בדרך אחד ייצאו אליך ובשבע דרכים ינוסו לפניך". ציור נפלא של צבא יוצא למלחמה כגוש אחד, ובעת המפלה כל לוחם נס לבדו להציל את נפשו. ועוד ברכה, "יפתח לך ד׳ את אוצרו הטוב, את השמים, לתת מטר ארצך בעיתו… ונתנך ד׳ לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה". לעומת זה, ניצבות הקללות. חלק מהן בסוגיות חברתיות, "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ….אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ….אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּֽר־יָתוֹם וְאַלְמָנָה…אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר…אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דַּם נָקִי…." (שם, כ"ז י"ז-כ"ה). בבתי כנסת רבים נקרא קטע זה בשקט יחסי ובמהירות האפשרית. בקהילות מסוימות אף הרב או הרבה לוקחים על עצמם את העלייה לתורה השישית הכוללת קטע זה כדי לא להכריח אף אדם מהקהילה לעלות לתורה שעה שקללות נוראיות יוצאות מן הטקסט. אבל למה בעצם? למה לא לעמוד באומץ מול שלל הקללות ולקרוא אותן בקול, בפחד ובידיעה כי למעשים קשים יש מחיר? נדמה שהרצון שלנו לקרוא את הקללות בשקט, מהר, לנסות להתעלם מהם עד כמה שניתן ולהתמקד דווקא בברכות ובפסוקים היפים שהפרשה מזמנת, מפספס את העיקר – הקללות כאן כדי להרתיע, כדי להזהיר. התעלמות מהן מסוכנת. למעשים שלנו יש תוצאות. ליחס שלנו לסביבה יש תוצאות. לדרך בה אנחנו מתייחסים לאנשים סביבנו יש תוצאות. להתעלמות שלנו מעוולות יש תוצאות. קל לנו להתעלם מהן כי אנו לא חיים בעולם בו אנו מחברים סיבה לתוצאה בצורה כה חדה. פרשת כי תבוא מציבה לנו מראה מול הפנים ואומרת את הקללות יש לקרוא בקול רם, לא להסתתר. אם לא נחשוב על ההשלכות של המעשים שלנו – זה יתפוצץ לנו בפרצוף.בתוכחה מובאים שמות של מחלות ציוריות, מארה, מהומה, דבר, שחפת, קדחת, דלקת, חרחור, שידפון, יירקון, טחורים, גרב, חרס, שיגעון, עיוורון ותמהון-לבב, ועוד כהנה וכהנה ״אשר לא תוכל להירפא״.                                                                                                                    רוב התקפי-הלב, או אוטם שריר הלב, נובעים ממחלת טרשת העורקים, המתרחשת עקב פגיעה ברפידה השבירה של אחד העורקים. הטסיות מתקבצות לשקם את הרקמה ותוך כדי כך הולכות ומתקרשות בסביבה טיפות זעירות של כולסטרול עד שנוצר קריש, וזה כשמתעבה יכול לחסום את זרימת הדם לחלקים חיוניים של רקמת הלב, ואז השריר עשוי למות.

את הפסוק "יַכְּכָה ד' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" (כ"ח, כ"ח). פירש רבי אברהם אבן עזרא, ש"תמהון לבב" הוא מחלת לב ואף מציין ששתי המחלות שנזכרו בסמוך "שגעון ועוורון" אף הן מחלות לב, "והשגעון והעורון והתמהון -שלשתן בלב". רש"י מפרש "אוטם הלב, אשטורדישו"ן בלע"ז". מהו אוטם הלב? ע"פ המילה הלועזית שמציין רש"י בפירושו הנ"ל 'אשדור"דישין', שפירושה עילפון הלם ומבוכה (ע"פ אוצר 'אוצר לעזי רש"י', מילה 3251). יתכן שהכוונה לסימפטומים של הלב הגורמים להלם והתעלפות, ויתכן שהכוונה להתקף לב, וכך כותב ד"ר דוד מרגליות "תמהון לבב – שעממותא דליבא, אוטם הלב, משמע, הפרעות בנשימה, היינו התקף לב (דרך ישראל ברפואה עמ' 30 בהערה). כך גם כותב פרופ' אברהם שטיינברג "אוטם הלב מוזכר, כנראה, במקרא בשם תמהון לבב". (אנצ' רפואית הלכתית, ערך 'לב'). הביטוי "תמהון לבב" מתאים לתיאור המחלה, מאחר ואוטם הלב שכיח יותר במצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון, ואפשר לפרש את המילה "תמהון" – השתוממות, פליאה הנגרמת כתוצאה ממצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון. כמו כן היא מוזכרת בסמיכות למחלת ה"שגעון" – מצב נפשי לא נורמלי. אולי גם בכך יש רמז לקשר בין מצבי לחץ, מצוקה, פחד, זעם, חרדה ודיכאון –  העשויים לגרום ל"שגעון", לבין התקפי לב. התפילה מוגדרת בחז"ל כעבודת הלב, בספרי מובא "…וכי יש עבודה בלב הא מה ת"ל ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה" (עקב, פיסקה ה'). 'תמהון לבב' נקשר עם התפילה כפי שביאר הרב ליכטנשטיין. לאדם המודרני יש בעיה עם תפלה בכלל ועם מתכונתה ההלכתית בפרט. בניגוד לתפיסות פילוסופיות, שהעלו על נס השבח וההודאה שבתפלה, והסתייגו מפן הבקשה – ההלכה דווקא חידדה את נימת הבקשה. תפלה, לדידה, הינה, בראש וראשונה, תחנונים, רחמי. היא מזוהה עם הדל והמך. "תפלה לעני כי יעטף, ולפני ד' ישפך שיחו". ומה הוא שופך בהתרפסו לפני ריבון העולמים אם לא הבעת מצוקתו וזעקה לעזרה? "תחנונים ידבר רש" – והם הם לב ליבה של תפלת היהודי. ובניסוח הירושלמי לא רק הצגת צרכים אלא תביעתם "תני אסור לתבוע צרכיו בשבת" (שבת ט"ו ע"ב).

בני אדם יכולים למות משברון-לב, או לחוש שהם מתים מכך. סיכוייהם של אלמנים ואלמנות למות ממחלה כלילית, בעורקים הראשיים של הלב, בששת חודשי השכול הראשונים גדולים בהרבה מעבר לערך הממוצע, המתחייב ממדרגת הגיל הרלוונטית. דיכאון בלתי-פוסק נראה גם הוא כאחד המחוללים של תמותה פתאומית. 

הרב מבאר כי הפגיעה בכושר התפילה הנובעת מחוסר שברון לב מחריפה בגין עודף תכונה אחרת – 'תמהון לבב'. ביטוי שכאמור מופיע בפרשתנו,  אך לנו הוא מוכר היטב מסיומת סידרת "על חטא" – "שחטאנו לפניך בתמהון לבב", שתיקנו הגאונים. הרב ליכטנשטיין לומד מהתרגומים השונים שהובאו ברש"י ובתרגום השבעים, שלא מדובר באקסטזה במובנה המודרני, המוציאה את האדם מגדרו, אלא בהשתאות שיש בה כדי להסיח או להקפיא את הדעת, המכנה המשותף שבפירושים אלה, שכולם, למרבית הפלא, מאפיינים פן משמעותי שבתרבות המודרנית – פן החותר מתחת לכושר תפלה אופטימלי – עולם הרגש האציל והמושרש, המשלב שלוה ודינמיות, עומק ועוצמה, יסודיות והתפעלות – נשחק. ברם, דווקא אותו עולם הוא כר נרחב לתפלה בפרט ולעבודת ד' בכלל, לעיצוב אישיות השואפת להשיג. תופעת "מצות אנשים מלומדה" הינה, כמובן, אימננטית – במיוחד, כלפי מסגרת הלכתית המדגישה טקסטים וביצועים נורמטיביים, וכבר התריעו על כך בדורות קודמים אך היא צוברת תאוצה בתקופה בה אוטם הלב ורדידות רגשית נפוצים. במיוחד מתקשה המתפלל המודרני, המטופח והמפותח, עם הבכי שבתפלה. הבכי לב ליבה של התפלה. "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות", מתחנן היהודי בנעילה עם דמדומי חמה של יום הכפורים. וכמה הפליגו חז"ל בנידון. במדרש מובא קטע הפותח בתיאור פנייה מצד כנסת ישראל, השואפת לכפרה וקירבת א-לקים. הקב"ה, מצדו, מציע כמה הצעות שנדחות "אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל….בימי יהושע לא בתפלה עשיתי להם נסים…בבכייה שמעתי צעקתם שנא' ויהי כי זעקו בני ישראל אל ד'…וכן אנשי ירושלים אע"פ שהכעיסוני בשביל שבכו לפני רחמתי עליהם שנאמר כי כה אמר ד' רנו ליעקב שמחה וגו' הוי איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים שנא' קחו עמכם דברים ושובו אל ד' " (שמות רבה ל"ח ד').

חולי-לב נוטים להגיב על מצוקה בשחרור כמויות גדולות של אדרנלין ונוראדרנלין, העצבים הסימְפָתֶטיים המפרישים אדרנלין, משתמשים בעתות חרום בשומן הגוף כחומר דלק. כך קורה שרמות גבוהות של שומנים מופיעים בתנאי מצוקה בדם, וכן הטסיות פותחות בתהליך הקרישה, והחמורה שבבעיות נוגעת למערכת החשמלית שבמצבי עקה מאבדים את היציבות החשמלית.

ממקורות תלמודיים עולה שמנהיגי הציבור רשאים לפעול מתוך שיקולי איכות חיים, וייתכן שהם קודמים להצלת חיים של אחרים. במדינת ישראל, הדברים אמורים בכל מי שמבוטח בביטוח בריאות. התלמוד דן בשאלת השימוש במים המשותפים לתושבי העיר, בגמרא מובא "מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם ובהמת אחרים – בהמתם קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן. רבי יוסי אומר, כביסתן קודמת לחיי אחרים""(נדרים פ' ע"ב).  הגמרא מסבירה שהסיבה להעדפת הכביסה של אנשי העיר על חיי אנשי עיר אחרת היא,  אי-ניקיון הבגדים מביא ל'שגעון ושעמומיתא' הקשים מכל, ואי ניקיון מביאו לידי 'שעמום ותמהון לב'. תמהון לב בהקשר של שעמום פירושו תחושת חוסר תוחלת ומשמעות לחיים, הגורמים לאדם לדיכאון קשה ולתחושת אפסיות. אלה הם הדברים המסוכנים ביותר לאדם, המביאים אותו לעתים עד כדי מחשבות אובדניות, נמצא שיש כאן חשש פיקוח נפש, מכאן שיש להעדיף את הצרכים החשובים לציבור אף על מצרכים חיוניים של ציבור אחר. מסוגיה זו הסיק הרב שבתאי רפפורט כי יש לחלק את המשאבים בדרך בה כל אזרחי המדינה יקבלו מענה לצרכים הבסיסיים עד כמה שאפשר, ובהתחשב עם כללי עלות/תועלת – מירב החיים עבור רוב האוכלוסייה (הרב שבתי רפפורט קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה, אסיא, נ"א-נ"ב, עמ' 46 ואילך). מותר, אם כן, לרָשות לתכנן את הקצאת משאביה לטווח ארוך בצורה שנותנת עדיפויות לרפואה מונעת, ובתוכה חיסונים, אם היא תציל מספר רב של אנשים, בהתחשב בכללי עלות/תועלת. הדעות חלוקות לגבי מי נחשב כציבור לצורך התכנון. יש דעות שמרניות יותר הקובעות שמדובר רק באוכלוסייה שכבר נמצאת בחיים, אך עלולה לחלות במשך חייה. לעומת זאת הרב גורן מרחיק לכת ופוסק שהרשויות בישראל אחראיות לא על בודדים אלא על בריאות העם כמכלול אורגני בעל עבר הווה ועתיד משולבים יחד. עליהן החובה לתכנן שירותים רפואיים גם לדורות העתידים, אם ניתן לנבא את הצורך בכך. גם דורות עתידיים מוגדרים, לצורך זה, כחולה שלפנינו (תורת הרפואה, עמ' 80, 235). דברים דומים כתב הרב דוד טנדלר על מפעל החיסונים שהינו בגדר רפואה מועילה ויעילה, וחיונית לבריאותם של הנמצאים וגם של אלה שעתידים להיוולד. מתן החיסון חוסך למדינת ישראל בטיפול בחולי עתידי, חיסכון שהוא מעל לעלות החיסונים באופן משמעותי (עיין א. שטיינברג, אנצ' הלכתית רפואית, ערך ב', ערך הסכמה מדעת עמ' 685-686).