פרשת כי תצא – אנטומיה ואוטופסיה

ט״ו בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 24, 2018) | עלון בית החולים, חומש דברים, כי תצא

אנטומיה- היא ענף של הביולוגיה העוסק בחקר המבנה והצורה של הגוף החי. מקור המילה אנטומיה מיוונית – ופירושה לחתוך ולנתח. מאז פיתוח המיקרוסקופ נוצרה חלוקה נוספת, לפיה אנטומיה מוגדרת כחקירת האיברים הגדולים, בעוד שחקירת התאים והרקמות הדורשת תיווך של מיקרוסקופ מכונה היסטולוגיה על נתיחת גופות בשבת זו?

בפרשת השבוע מופיע המקור למצוות קבורת המת "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא…ולא תטמא את אדמתך אשר ד' אלוקיך נתן לך נחלה" (דברים כ"א כ"ג). פסוק זה מכיל ציווי כפול, שתי מצוות, מצוות לא תעשה "לא תלין נבלתו", ומצוות עשה "קבר תקברנו". פסוק זה מופיע בהקשר להרוגי בית דין שמצווה לקברם בו ביום ושאין להלין את נבלתם, ממנו עולה כי כבוד הבריות הינו ערך הנוגע גם להם, ממנו למדו חז"ל מקור למצוות קבורת הנפטר. עדות לחשיבות הרבה שמייחסת התורה לכל מה שנוגע לקבורת המת, ניתן למצוא החל במאמצים שעושה אברהם אבינו לקנות חלקת קבר לשרה אשתו, וכלה באזהרה שמזהיר יעקב את יוסף בנו "אל נא תקברני במצרים" (בראשית מ"ז כ"ט). אף שהמשנה מנתה רק את איסור הלנת המת בהקשר לשאר נפטרים שאינם הרוגי בית דין "…ואם לן – עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלין את נבלתו על העץ… " (סנהדרין מ"ו ע"א). מרבית הפרשנים והראשונים ראו בו מקור כללי לכך ששתי מצוות הן לאו ועשה גם ביחס לכל נפטר, כך פירש רבינו בחיי פסוק זה "לא תלין נבלתו על העץ"  – אזהרה שלא ישהה שם התלוי בלילה….והנה כלל המצווה הזו שהמלין התלוי או המת בארץ ישראל עובר בשנים, בלאו ועשה משום לא תלין ומשום עשה דקבר תקברנו…" (רבינו בחיי שם). בספר החינוך מובאת מצות לא תעשה, "שלא נעזוב התלוי שילין על העץ, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ, ולשון ספרי לא תלין נבלתו על העץ, זו מצות לא תעשה. כל ענין המצוה כתוב במצות עשה ג' שבסדר זה ואין להאריך במה שאין צורך בו. ושם כתוב שאף המלין מתו שלא לכבודו עובר בלאו…" (מצוה תקל"ו) ומצוות עשה "לקבור מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו', ולשון ספרי כי קבור תקברנו ביום ההוא, מצות עשה…" (מצוה תקל"ז).

אוטופסיה- נתיחת מתים, נאסרה אצל היוונים והרומאים מטעמים דתיים. ואפילו גלינוס, שהיה מגדולי רופאי העולם העתיק, מעולם לא ניתח אדם מת. גלינוס שאב את כל ידיעותיו האנטומיות מניתוח קופים, ומשלדים של בני אדם. הראשונים שניתחו גופות היו הירופילוס וארזאזיסטראטוס, שחיו במאה ה-3 לפני הספירה, גדול המחדשים של ענף האנטומיה היה האמן ליאונרדו דה – וינצ'י, שהותיר אחריו ציורים מדויקים של איברי הגוף השונים.

אדם מישראל שמת, אינו הופך להיות גוש בשר חסר ערך, אלא גם לאחר מותו יש בגופו קדושה, ואין הגוף רק נרתיק של קדושה ששימש לנשמה העילאית, אלא שהוא עצמו נתקדש בקדושה עצמית, בתלמוד מובא שקדושת גוף האדם דומה לספר תורה "תנו רבנן: המוליך עצמות ממקום למקום – הרי זה לא יתנם בדסקיא (כלי העשוי מעור) ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים – מותר, וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה…פשיטא, מי גרע ספר תורה מעצמות!" (ברכות דף י"ח ע"א), העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כמו על ספר תורה שנשרף "דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה – חייב לקרוע, הא למה זה דומה – לספר תורה שנשרפה" (שבת דף ק"ה ע"ב). ניוול המת אסור מן התורה לדעת מרבית הפוסקים (מובא בבית יוסף חיו"ד סי' שס"ה), כפי שמשתמע מסוגיות אחדות בתלמוד, הן ממעשה ברבי עקיבא שאסר על יורשים לבדוק ילד קטן האם הביא סימני בגרות לפני שמכר בנכסיו של אביו ומת, כדי לדעת האם למעשה המכירה תוקף משפטי "…ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו… (בבא בתרא קנ"ד ע"א), הן מסוגיית 'הולכין אחר הרוב', בה מנסים להוכיח כלל זה מן העובדה שהורגים רוצח על אף שמיעוט הנהרגים מוגדרים "טרפה", כאלו שעומדים למות בתוך פרק זמן קצר ולפי ההלכה אין מוציאים להורג אדם שהרג את מי שמוגדר "טרפה, נתיחה שלאחר המוות הייתה עשויה לברר אם היה ההרוג טריפה, אך היא אסורה במקרה זה כדי שלא לנוול את המת ",…וליחוש דלמא טרפה הוה! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא; וכי תימא דבדקינן ליה, הא קא מינוול…"(חולין דף י"א ע"ב).

האנטומיה המודרנית התחילה את דרכה עם פרסומו של הספר "מבנה גוף האדם" מאת הרופא הבלגי אנדראס וזליוס בשנת 1543. אשר ביצע נתיחות פומביות של גופות, ושינה את התפיסות האנטומיות המוטעות שהיו מקובלות מימי גלינוס. מפעל חייו מתועד בספר בן שבעה כרכים העוסק באנטומיה, מלווה בלמעלה מ-200 איורים. ביתור גויות כדרך מקובלת ללימוד האנטומיה נכנס לשגרה אקדמית במרבית מדינות אירופה רק החל מהמאה ה-י"ז.

חכמי התלמוד היו בין הראשונים בהיסטוריה האנושית שניתחו גוויות של בני אדם, כדי ללמוד מהם פרטים רפואיים שיש להם השלכות הלכתיות. אחד התיאורים החשובים של ניתוחי מתים מופיע בתלמוד בשם שמואל הרופא. "אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים (עצמות) (באו ושאלו את רבי ישמעאל: כמה איברים יש באדם? אמר להם רמ"ח (248) אמרו לו: והלא בדקנו ומצאנו רנ"ב (252)! גי' שיטמ"ק בכורות שם אות י') אמר להם: שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות" (בכורות דף מ"ה ע"א). ד"ר יהודה לייב בנימין כצנלסון טוען בספרו, כי שמואל לא יכול היה לספר על מעשה כזה אלמלא אירע בפועל, הוא מניח כי חכמי המשנה בארץ ישראל היו הראשונים שחידשו בדיקות אנטומיות בגופות אדם מאז הירופילוס וארזאזיסטראטוס שחיו במאה השלישית לפני הספירה באלכסנדריה. כצנלסון משער כי לרשימת עצמות הגוף המפורטת במשנה "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם, שלשים בפיסת הרגל, ששה בכל אצבע, עשרה בקורסל, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך, שלשה בקטלית, אחד עשרה צלעות, שלשים בפיסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, ושנים במרפק, אחד בזרוע, וארבעה בכתף, מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, ושמנה עשר חוליות בשדרה, תשעה בראש, שמנה בצוא,ר ששה במפתח של לב, וחמשה בנקביו…" (אהלות פרק א' משנה ח'), קדמו בדיקות מעשיות, השערה המסבירה את הפער בין המספר שהיה מקובל אז על הרופאים היוונים לבין המספר המדויק יותר המובא במשנה (התלמוד וחכמת הרפואה, 1928, עמ' 237-240).

עם המצאת המיקרוסקופ התפתחה האנטומיה המיקרוסקופית. תחום נוסף של האנטומיה – אנטומיה פתולוגית. במהלך המאה ה19 התפתחה במהירות האנטומיה המיקרוסקופית ונחשפו עובדות רבות על המבנה המיקרוסקופי של גוף האדם. במהלך המאה ה-20 עם שיכלול המיקרוסקופים וגילוי קרני הרנטגן, נחשפו פרטים נוספים טכניקות מתקדמות שאינן פולשניות כמו בדיקת סי .טי., אם, אר, איי, ורדיוגרפיה חשפו את המבנה האנטומי האנושי.

בהלכה נידונה שאלת ניתוחי המתים לראשונה רק במאה ה-18 למניינם. אלא שהדיון ההלכתי נגע רק בשאלה האם מותר ללמוד חכמת האנטומיה על גופות של כלבים בשבת, ורק בעקיפין נידונה שאלת ביתור גויות אדם (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"א). מספר שנים לאחר מכן, במחצית הראשונה של המאה ה-19, החלו פוסקי ההלכה להתייחס לראשונה לעצם השאלה של ניתוחי מתים, כדי ללמוד על מחלתם של הנפטרים. הפוסק הראשון שדן בכך היה ר' יחזקאל לנדא השאלה שהופנתה אליו באה מלונדון, "…במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו, והרופאים חתכו כדרכם בעסק הרפואה במכה זו, ולא עלתה לו תרופה ומת. ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה, כדי ללמוד במופת שרש המכה הזאת, כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא…אם יש בזה איסור משום ניוול וביזיון להמת הזה, או אם מותר משום שאתי מיניה המצלת נפשות להבא…." (נודע ביהודה תניינא, יו"ד סי' ר"י), הנודע ביהודה טוען שאין להתיר איסור משום ספק פיקוח נפש עתידי, היינו – אין לפנינו אדם שיינצל על ידי איסור זה. אחריו נידונה השאלה על ידי ר' משה סופר ולאור דברים אלו הוא כותב "ולפי זה, אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה, ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה, קרוב לודאי דמותר" (שו"ת חת"ס חיו"ד סי' של"ו). יש שהעירו שבעידן התקשורת התרחב מאוד המושג של "חולה לפנינו" (הרב יעקב יחיאל וינברג, תחומין י"ב, עמ' 383). מכאן עולה שאנו מסכימים שניתוח הגווייה אכן ישפר את כישוריהם של הרופאים, ויתרום להצלת חיי החולה. כל הבעיה היא בכך שאין חולה לפנינו. החזון איש הציעה גישה אחרת, החזון איש טען, שבכל מקום שהמחלה מצויה הרי זה כאילו החולה לפנינו. ברם, כאשר המחלה אינה מצויה, אין לחוש שתתפרץ בעתיד (חזון איש, אהלות כ"ב,ל"ב). היו רבנים שהקילו עוד יותר, והתירו ניתוחי מתים גם כשאין חולה לפנינו. הרב שלמה גורן הרחיק לכת עוד יותר, והתיר ניתוחי מתים גם לצורך אימון ותרגול של הרופאים, ביחס לדברי קודמיו הוא כותב את הדברים הבאים: "…ונראה לומר שאין כוחו של כלל זה יפה אלא במקרים ובשאלות של הנודע ביהודה והחתם סופר, שם לא עמדה הבעיה של בריאות העם באופן כללי…אבל בנידון דידן, כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרצוף של הרופאים בישראל, ולבריאות העם המתגורר במדינה, ואנו יודעים שבעוד מספר שנים נצטרך מספר כזה וכזה של רופאים בעלי רמה גבוהה, כדי שנוכל להבטיח את בריאות העם…וברור לנו שבלי ניתוח מתים בבתי ספר לרפואה לא נוכל להוציא מהם רופאים ראויים לשמם, זה נקרא שהחולה לפנינו, מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסייה וחייבת לתכנן את השירותים שלה לטווח ארוך" (תורת הרפואה עמ' 225-241).

 

 

                                    בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

 

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד