פרשת כי תצא – הכרת הטוב – פרוזק טבעי

כ״א באלול ה׳תשפ״א (אוג 29, 2021) | עלון בית החולים, חומש דברים, כי תצא

הכרת תודה נמצאה מחקרית כאחד הגורמים החשובים בבריאות נפשית, וכפעילות שעשויה לתרום במידה רבה לאושר. למרות שאנשים רבים מתקשים, שוכחים או מתנגדים להכיר תודה לעיתים קרובות, הכרת תודה נמצאה מחקרית כגורם  השני בעוצמתו המנבא אושר. הכרת תודה מגבירה את המוליך העצבי דופמין, כך גם הכרת הטוב, וכן את ייצור הסרוטונין.

בפרשת השבוע מונה התורה קבוצות שונות של אנשים האסורים לבוא בקהל, ביניהם מופיע "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ד' עד עולם, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך…לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כ"ג ד-'ז'). שאלה מתבקשת האם בגלל שנמנעו מלעשות חסד עם ישראל מגיע עונש חמור כל כך? בהשוואה לעמים אחרים האסורים לבוא בקהל, למשל אדום אומרת התורה "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" (שם). עוד מביאה התורה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (שם), ש"י פירש "מכל וכל אף על פי שזרקו את זכוריהם ליאור, מה טעם, שהיו להם אכסניא בשעת הדחק", ולא עוד אלא שדור שלישי יבוא להם בקהל ד'. נוסף על כך מעיון בסיפור הדברים שאמר משה לסיחון מלך חשבון משמע שנתנו המואבים לנו לחם ומים בניגוד לנאמר בפרשתנו "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ…אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי…" (שם ב').  רש"י נראה שהיה ער לקושי זה ועל כן פירש "על דבר – על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם", כלומר, העונש הינו על החטא שהחטיאו בנות מואב את ישראל בבעל פעור שגרם למגפה גדולה. הרמב"ן לעומתו פירש כי במתכוון נזכרו שני טעמים ביחס לאיסור עמון ומואב, "האחד – שכר עליו בלעם והם המואבים, והאחד- לא קדם אותם בלחם ובמים כאשר קרבו למולו", כלומר, המואבים אכן קדמו בלחם ובמים כנזכר בפרק ב', אך שכרו את בלעם לקללם. ואילו העמונים, לא קדמו אותם בלחם ובמים. רש"י ממשיך ומבאר אם כך מדוע עונשם חמור אף מן המצריים והאדומיים וכותב, "… ושאר האומות מותרין מיד. הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו…לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו". הספורנו יישב את הסתירה בכך שהמואבים לא קדמו בלחם ובמים כפי שנאמר כאן, אבל הם מכרו להם בשכר כפי שנאמר בפרק ב', והכול היה כדי להחטיאם בעבירה ולבוללם בבנות מואב ועל כן העונש כל כך קשה.

הכרת תודה הוא גורם מניע ומקדם חברתית. הכרת תודה מגבירה את הפעילות במעגלי הדופמין החברתיים, מה שהופך את האינטראקציות החברתיות למהנות יותר, זהו בדיוק מה שפרוזק עושה מגביר את המוליך העצבי סרוטונין. הניסיון לחשוב על דברים שאתה אסיר תודה עליהם מאלץ אותך להתמקד בהיבטים החיוביים של חייך מה שמעלה את ייצור הסרטונין.

בעל ספר החינוך ביאר בטעם המצווה מדוע אסורים לבוא בקהל וכתב "משרשי המצוה, מה שמפורש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך וגו'. והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות, ועל כן צוונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם שלא להקדים אפילו בלחם ובמים קהל גדול עייפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכרו עליהם מואב את בלעם לקללם…" (מצוה תקס"א). כלומר, מניעת חסד שורש החטא. ממשיך החינוך ואומר "ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המבורך" (שם). בל נשכח את מה שעשרה אברהם אבינו עבור אבי מואב ועמון הוא לוט, כאשר נפל לוט בשבי יצא למלחמה וסיכן נפשו להילחם נגד ארבעת המלכים שניצחו את החמישה, ותפילת אברהם כדי להציל את סדום מעונש ובמיוחד בעבור לוט. והיינו מצפים שיחזירו לנו טובה בהיותנו עייפים ויגעים בדרך, אך תחת זאת הם לא קדמו אותנו בלחם ובמים, ונוסף לכך שכרו את בלעם לקלל את ישראל, ואין לך כפיות טובה גדולה מזו, כפויי טובה אינם באים בקהל ד'. לצד איסור הנישואים עם בני עמון ומואב, אסרה התורה גם לדרוש שלומם וטובתם – "כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם"  (שם כ"ג, ז').בעקבות כך, חז"ל מבקרים את דוד המלך על ששלח לנחם את מלך בני עמון על מות אביו, מעשה שתוצאותיו היו הרות אסון, "אף על פי שכתבתי, "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" – לאלו לא תעשו כן – "לא תדרוש שלומם וטובתם"…."ויאמר דוד, אעשה חסד עם חנון בן נחש". אמר לו הקדוש ברוך הוא, "אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי, 'לא תדרוש שלומם וטובתם' – ואתה עושה עמם גמילות חסד ?! – 'אל תהי צדיק הרבה!' …- סוף בא לידי בזיון!""ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדוויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם", ובא לידי מלחמה עם ארם נהריים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון… מי גרם לדוד כך? – שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא, "לא תדרוש שלומם" (במדבר רבה כ"א ה').

לזכור להיות אסיר תודה סוג של אינטליגנציה רגשית. מחקר מצא שהוא משפיע על צפיפות הנוירונים הן בקליפת המוח הקדם חזיתית והן הצידית שינויים בצפיפות אלה מצביעים על כך שככל שהאינטליגנציה הרגשית עולה, הנוירונים באזורים אלה הופכים ליעילים יותר, עם אינטליגנציה רגשית יותר, צריך פחות מאמץ להיות אסיר תודה.

נפלאות דרכי הבורא, שבחר להוציא את מלכות בית דוד מזרע רות המואבייה, למרות כל מה שלמדנו על מואב שהיו כפויי טובה ורחקו מעשית חסד. אין אלא להניח כי בוודאי היה בתוך מואב איזה ניצוץ של חסד שאותו למד לוט מאברהם, והניצוץ הזה היה אמור לצאת מהם ולהיכלל בתוך עם ישראל. דוד המגיע מרות המואבייה מלווה בסיפור התעקשותה של רות, לדבוק בנעמי בלי תנאי. "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵא-לֹקיִךְ אֱ-לֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר…" (רות, א' ט"ז). כמעט מיותר לבאר ולהסביר משפט עוצמתי כל כך, שנכנס לקאנון היהודי. בסיפור מגילת רות יש סולידריות, עשיית חסד והתחשבות שמלמדת את כולנו פרק בעשיית חסד. אולי בגלל זה זכתה שמרחמה יצא כעבור שלושה דורות דוד המלך. המהר"ל מפראג עסק בשאלת ייחוסו של דוד המגיע מרות המואבייה וכתב, "ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית, שכאשר ד' יתברך רוצה להוציא הויה חדשה אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה, שאם היה זה הנטיעה הראשונה אין כאן דבר חדש… וכל אשר יותר רחוק מישראל ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה, ולכך ההוויה החדשה באה מן עמון ומואב שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב שנמצאו עליהם לא יבואו בקהל לעולם, שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל, ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח….וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה" (נצח ישראל פר' ל"ב). "הוויה חדשה" פירושה יכולת שלא להיקלע למשבר חיי השעה ולמבוך שאין ממנו מוצא, "הוויה חדשה" היא יניקת כוחות ממגמות עתידיות תוך צמצום ההישענות על מסגרת ההווה והעבר, כדי לחדש מלכות יעמדו בדרך וינסו למנוע ממנו זאת. הניצוץ הזה שנתגלה במואב היה בבחינת מציאה גמורה, שבאה בהיסח הדעת, ועל כגון זה אמרו חז"ל ש"משיח בא בהיסח הדעת".

אנשים בעלי נטייה חזקה להכרת תודה יכולים לחוש אמפתיה כלפי אחרים, הם נדיבים יותר, אופטימיים וחיוניים יותר. במחקר נמצא גם שאנשים בעלי נטייה חזקה להכרת תודה הם בעלי סיכוי רב יותר להתקדם ולהשיג מטרות אישיות. גם כשאינך מוצא סיבה להכרת תודה החיפוש אחריו מעלה את הספירלה כלפי מעלה. מכאן שהכרת תודה הוא גורם מניע ומקדם חברתית.

בתלמוד מובאות דוגמאות למקרים, שבזמן עבר היה בהם סכנה, ומי שיצא מהם בשלום צריך לברך ברכת הגומל, "ארבעה צריכים להודות – יורדי הים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים" (ברכות נ"ד ע"ב). נחלקו הפוסקים בדין חולה שהתרפא. שיטת הערוך שכל חולה, אפילו אם רק חש בגרונו או בראשו ולא נפל למשכב – חייב לברך ברכת הגומל (ערך 'ארבעה', מובא ברא"ש שם), שיטת התוספות בשם הרב ר' יוסף ודווקא בחולה שנפל למיטה, אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למיטה – לא" (שם, ד"ה ואימא), מדברי התוספות משמע שאין צורך שיהיה זה חולי שיש בו סכנה בדווקא, והבית יוסף (מביאם, "דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה, ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למיטה וירד צריך להודות" (אורח חיים סימן רי"ט). טעם הדברים הוא, שבכל פעם שהאדם חולה, אפילו אם אין זו מחלה מסוכנת, מתוח עליו דין בשמים, ומחמת זה הוא מחשב שנמצא בסכנה, וכפי שמבואר בגמרא "…חש בראשו – יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר, על למיטה ונפל – יהיה דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון" (שבת ל"ב ע"א). להלכה נחלקו המחבר והרמ"א. לדעת השולחן ערוך בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע (שם, סעי' ח'). ואילו לדעת הרמ"א י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף) וכן נוהגין באשכנז" (שם) המשנה ברורה מוסיף לבאר, שמחלה שמפילה את האדם למשכב עלולה להסתבך ולגרום למציאות, ובשונה ממיחוש סתם, משכך, אם ניצול ממנה, הוא חייב להודות (שם, ס"ק כ"ה). ונראה שכיום גם הנוהגים כ'שולחן ערוך' צריכים לברך 'הגומל רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת. משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, ולכן רבים הורו, שכל שנפל למשכב, גם כשחשבו שאין במחלתו שום סכנה, כשיקום יברך 'הגומל', אולם לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך 'הגומל' רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה שמצדיק חילול שבת (עיין ביאור הלכה שם).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד