הנגיף לא מכבד דת?!

נְגִיף וִירוּס מלטינית, הוא טפיל בגודל  מיקרוסקופי שתלוי בתא חי מארח כדי להתרבות. כל נגיף בנוי מצבר מולקולות ביולוגיות הכוללות חומר תורשתי, ד.נ.א. או ר.נ.א. וחלבונים. כשלעצמו, הנגיף חסר כל פעילות חיה מחוץ לגוף המאכסן, לאחר חדירתו לתא, מערכות התא מאפשרות את התרבותו. המילה "נגיף" נגזרה בעברית החדשה מהמילים  נֶגֶף ומַגֵּפָה, שמשמעותו מכשול.

אחת ממצוות ה"עשה" בפרשה היא מצוות השבת אבדה, אדם שמצא אבדה שיש בה סימנים, ואינו יודע שבעליה התייאשו ממנה, מחויב לקחתה ולדאוג להחזירה לבעליה. וכך נאמר "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דב' כ"ב א'-ג').  בפסוקים משולבות יחד שתי מצוות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כלומר איסור. ההיגיון בחוק, מי שאיבד רכוש כלשהו, לא איבד את הבעלות עליו, הוא עדיין שלו. חכמים שאלו מדוע הפירוט הרחב בפסוק, ומה הוסיפה התורה כשהוסיפה את השמלה, שאלה זו מובאת במשנה "אף השמלה היתה בכלל כל אלה (הכוונה, בכלל כל אבדת אחיך) למה יצאת? (למה נכתבה בנפרד) להקיש אליה (להשוות אליה), לומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים, אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז" (בבא מציעא, כ"ז ע"א). אם כן, השמלה באה ללמדנו מהם התנאים שצריכים להתקיים כדי שאבדה תיחשב כזאת הצריכה השבה, סימנים ותובעים. אם חסר אחד מהשניים, אין חובת השבה. הרמב"ם סיכם את הדברים, "השמלה בכלל כל אבידת אחיך היתה וכן השור והשה והחמור ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת אע"פ שהסימן בדבר הטפל לו, יחזיר. ולמה פרט שור ושה להחזיר אפילו גיזות השה או גז זנב השור אע"פ שהוא דבר מועט. ולמה פרט השמלה ללמוד ממנה מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר, אף כל דבר שיש לו סימנים הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר, אבל דבר שאין לו תובעין אלא נתיאשו ממנו הבעלים הרי הוא של מוצאו אף על פי שיש בו סימנים" (רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה פי"ד, א').

התחום המדעי העוסק בחקר הנגיפים ובגופיפים דמויי-נגיפים נקרא וִירוֹלוֹגְיָה. הווירולוגיה חוקרת את מבנה הנגיפים, את המחלות שלהן הם גורמים, את השיטות לבודד אותם ולגדל אותם, ואת הפוטנציאל שלהם בריפוי מחלות. הווירולוגיה נחשבת לדיסציפלינת משנה של מיקרוביולוגיה ושל פתולוגיה.

מהציווי 'לא תוכל להתעלם', למדו חכמינו שאל לו לאדם להיות אדיש לממון חברו, עליו להתאמץ כדי להשיב לחברו את הרכוש שאבד לו. בעל שפת האמת, ר' יהודה אריה לייב מגור, מציע פירוש המשלב אלמנטים שונים, יש לפרש כשאדם מרגיל עצמו כך שלא יוכל להתעלם מהפסד של חבירו, הן בגשמיות הן בתיקון הנפש, אז בכוחו להשיב אליו אבדתו ולהקימו. על האדם להרגיל עצמו שלא יוכל להתעלם, על ידי כך גבולות הרצון וגבולות היכולת נפגשים. מהמילים ו'כן תעשה לכל אבדת אחיך' למדו שהחיוב אף רחב יותר, יש לפעול כדי למנוע נזק שעשוי להיגרם לחברו, לדוגמא, "הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חבירו או להשחית שדהו, חייב לגדור בפניהם ולמנעם שנאמר לכל אבדת  אחיך – לרבות אבדת קרקעו" (רמב"ם, שם פר' י"א, כ'). בעל ספר החינוך כותב בטעם מצוה זו את הדברים הבאים "דשורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכול וישוב המדינה. שהשכחה בכול היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה ועם המצוה הזו שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ד' ישרים משמחי לב". המושג ”אבדה“ מובנו חפץ שהלך לאיבוד, אבל מובנו גם אבדת הנפש. הגמרא מחברת בין שני סוגי ה'אבדות' – של הרכוש ושל הנפש, הציווי "והשבותו לו' מהווה את אחד הנימוקים לחיוב אדם להציל את נפש חברו "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר, "לא תעמוד על דם רעך". והא מהכא נפקא (האם משם נלמד או מכאן נלמד? לא משם נלמד), אבדת גופו מנין תלמוד לומר "והשבותו לו" (סנהדרין ע"ג ע"א), כלומר, הגמרא לומדת ממצוות השבת אבדה את החובה להציל גם את הנפש. רש“י, בפירושו לגמרא שם הולך צעד נוסף וכותב "שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך" (ד“ה 'והשבותו'). פשטות דבריו של רש“י מדברת על אדם שתעה בדרכו, וישנה חובה להשיבו אל הדרך הסלולה לייעדו. היה מי שהרחיב את משמעות הדברים, אל החובה להשיב לא רק את גופו אלא אף את נפשו של האדם הטועה. במובן זה ”להעלותו על הדרך“ משמעותו היא 'להשיבו לדרך המוטב'.

נגיפים קיימים בכל מקום שבו קיימים יצורים חיים. מקורם של הנגיפים אינו ידוע מאחר שהם לא מותירים מאובנים, ולפיכך שיטות מולקולריות הן האמצעי העיקרי להבנת מקורם של הנגיפים. שיטות אלו נסמכות על זמינות של ד.נ.א או ר.נ.א נגיפי עתיק, ואולם מרבית הנגיפים ששומרו או אוחסנו במעבדות הם בני פחות מ-90 שנה                                               בעל החפץ חיים בפירושו על התורה מקשר אבדת הרכוש לבין אבדת הנפש התועה "ומשם נוכל להתבונן אם חסה התורה כל כך על ממונו של ישראל אפילו על חמורו או שיו שתעה והרחיק מן הדרך והחובה על כל אחד להטותו הדרך כל שכן שצריך לרחם על הנפש הישראלית שתועה מן הדרך אפילו אם יצטרך עמל רב להשיבה" (משפטים, כ"ג ד'). האדמור מחב“ד  על הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" מזהה בין מות פיזי של הגוף למות רוחני, ומחבר את חובת הצלת הנפש ממיתה, להצלת הנפש מחיי טעות, "לא תעמוד על דם רעך", כלומר, כאשר אתה רואה יהודי שנמצא במעמד ומצב של סכנת מיתה רוחנית– אסור לך לעמוד "לראות במיתתו", מכיוון ש"אתה יכול להצילו"… בידך תלוי הדבר להשיב ולהחיות את נפשו! (תורת מנחם תשמ“ו חלק ג‘, שיחת ש“פ קדושים, פסקה כ“ד). מוסיף החפץ חיים וכותב, "והנה ידוע דרשת חז“ל על הכתוב "השב תשיבם לאחיך"– אפילו מאה פעמים (ב"מ ל"א ע"א). ומזה נלמוד אף בענייננו שצריך לעמול אפילו מאה פעמים להטות את התועים אל הדרך הישרה… והרי הם ממש כשה אובד שאינו יודע איך לשוב אל בית בעליו ומצוה רבה לרחם עליהם ולהורותם הדרך הנכונה וכמו שכתוב והודעת להם את הדרך ילכו בה. והנה ישנם אנשים מבעלי תורה אשר נתן ד‘ בהם חכמה ותבונה וראויים להקרא בשם רועי ישראל, ויש לא תוכל להתעלם, מצוות השבת הנפש האובדת התורה מצווה על תלמידי החכמים הממונים על הציבור לא להסתפק במתן מענה הלכתי, כאשר מגיעה אליהם שאלה הנוגעת למצבים נפשיים. חובתם הקודמת לכך היא 'להשיב את הנפש'. בכוחם לרפאות שבר עמנו להורותם הדרך הסלולה לד‘ אין להם לחשות בעת הזאת שע"י השיים התועים בדרך עשים אבודים לגמרי בהמשך הזמן ודמם יידרש מהם".

נגיפי קורונה באדם מחוללים בדרך כלל זיהום קל בדרכי הנשימה העליונות או במערכת העיכול. לעיתים עלולה להופיע תחלואה נשימתית קשה, בעיקר בקרב חולים מבוגרים. השם "קורונה", שמשמעותו בלטינית, כתר, או הילה, ניתן להם בשל המראה האופייני של הנגיפים. אין עדיין תרופה או חיסון מאושרים ובדוקים לשימוש כנגד הנגיפים הללו.

הרמב"ם בפירוש המשנה לומד ממצות השבת אבדה שחובתו של הרופא לרפא את מטופליו. "חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק 'והשבותו לו', לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו" (נדרים פ"ד מ"ד). נראה שהתורה מציבה את החובה להציל חיים בתוך תחומי פרשת השבת אבידה – התורה קובעת שחובת הצלת החיים עומדת בתוקפה גם אם היא עולה במחיר אישי או ממוני למציל. הרב משה טרגין חוקר, בהנחה שחובת "לא תעמֹד על דם רעך" כבר כוננה את המצווה הבסיסית של הצלת חיים, האם הדרשה הנוספת מ"והשבֹתו לו" בסך הכול מעדכנת ומרחיבה את היקף המצווה של "לא תעמֹד" (כך שתכלול גם הוצאות כספיות)? אם אכן כך, אזי המצווה להציל חיים אינה כלולה מבחינה משפטית בקטגוריה של חובת השבת אבידה, היא עומדת בפני עצמה כחובה נפרדת של "לא תעמֹד על דם רעך". האזכור של "והשבֹתו לו" נועד רק להרחיב את היקפה של מצוות "לא תעמֹד". מצד שני, ניתן להבין שהצלת חיים היא אכן קיום של השבת אבידה, חובת הצלת החיים שייכת לשתי קטגוריות החופפות בחלקן – מצוות "לא תעמוד" ומצוות השבת אבידה. ה"מנחת חינוך" בספרו "קומץ המנחה" משווה מאבד עצמו לדעת לסוגית מאבד ממונו לדעת. מדובר באדם אשר ביודעין גורם נזק לממונו, במקרה זה אין חובה להציל את ממונו. כך פוסק הרמב"ם, "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו… שנאמר, 'אשר תאבד' פרט למאבד לדעתו". וכיוון שאנו למדים את חובת ההצלה מדין השבת אבידה, הרי במקרים שבהם אין חיוב השבת אבידה, כמו במאבד ממונו לדעת, לא תהיה גם חובת ההצלה. מכאן לומד "קומץ המנחה" שאין חיוב להציל מאבד עצמו לדעת. אך עדיין יש לדון לגבי איסור הלאו, "לא תעמוד על דם רעך", ואשר איננו נוגע להשבת אבידה, האם הוא חל במתאבד? חידושו של "קומץ המנחה" הוא שאף לאו זה איננו חל, ומכאן שאין כל חיוב להציל מאבד עצמו לדעת. חובת ההצלה קיימת רק כאשר האדם לא גרם לסכנה בידיים. אך במאבד עצמו לדעת, אין חובה. פוסקים רבים חלקו על דעת ה"מנחת חינוך". המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הראשונים, כתב, "ודבר פשוט הוא אפילו צווח 'אל תצילוני' שמצילו וחוזר ומוציא מה שהוציא. על פי המהר"ם, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת גם כאשר האדם איננו מעונין בכך, ואפילו את הכסף שהוציא עבור הצלתו יכול המציל לתבוע בחזרה. גם "טהרת אזוב", כותב שחובה להציל מאבד עצמו לדעת מדין "והשבותו לו", כיוון שכל ההיתר שלא להשיב אבדה מדעת היה עקב הפקרת האדם את רכושו, משא"כ גופו של האדם שאיננו ברשותו, כדי שיוכל להפקירו.