ניסויים בבעלי חיים מתבצעים במסגרת מחקרים בביולוגיה, במדעי הרפואה, בפסיכולוגיה, באיכות הסביבה (כולל פיתוח חומרי הדברה, בדיקת רעילותם ויעילותם) ובטכנולוגיה, מוצרי ותוספי מזון, קוסמטיקה וחומרי ניקוי. מחקרים בה ביוריסטיים בבעלי חיים נערכים מזה מעל מאה שנים, למטרות שונות כגון בדיקת יכולות קוגניטיביות של בעלי חיים, דרכי התקשרות ביניהם, וכן לצורך הקשה מהתנהגות בעלי חיים להתנהגות אנושית. ניסוייים בבעלי חיים הינם האמצעי היעיל ביותר לביצוע מחקר רפואי בסיסי והבנת תהליכים ביולוגיים כלל מערכתיים אשר לא ניתן לבצע בבני אדם מסיבות שונות.

פרשת השבוע היא מרובת מצוות יותר מכל פרשה אחרת בתורה. בפרשה זו מופיעה מצוות "שילוח הקן", מצווה זו נוגעת לדרך בה יש לנהוג כאשר נתקלים בקן ציפורים. ובמסגרתה, אין לקחת את ביצי הציפור או אפרוחיה, לפני שמבריחים את האם, כמו כן אין לקחת את האם וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הביצים או הגוזלים "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים… לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך…"(דברים כ"ב ו'-ז').שלא כדרכה למצווה זו מבטיחה התורה שכר "…למען יטב לך והארכת ימים" (שם). התורה אומנם מתירה לקחת את האפרוחים אך מצווה על הלוקח להתחשב בגורמים נוספים. גם לבעלי חיים ישנם צרכים, גם בעלי חיים זקוקים למשל למנוחה  "למען ינוח שורך וחמרך, וינפש בן אמתך" (שמות כ"ג י"ב), גם הם זקוקים לעזרה בפריקה על אף שעניינם לשאת סחורות "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזוב עמו" (שם כ"ג ה'). גם הם זקוקים להתחשבות, אין לרתום למחרשה שני בעלי חיים בעלי "כוח סוס" שונה "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כ"ב י'), או למנוע מבהמה לאכול את המאכל עליו היא עושה את מלאכתה "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה ד'). מצוות שילוח הקן, משמשת מקור יסודי לעיון ביחסי הגומלין שבין אדם ובעלי החיים. האם אינטרסים אלו שהתורה מגינה עליהם נועדו בעיקר למען בעל החיים, למניעת סבל וצער מיותרים לחיה "צער בעלי חיים דאורייתא" (מן התורה), כלומר יש להפחית ככל האפשר את הנזק, הסבל והצער שבני אדם גורמים לבעלי החיים, או שמא דאגת התורה לחינוכו ומוסריותו של האדם, ולפיכך ציוותה על האדם את כל אותם ציווים, לבל יקהו חושיו ולבל תיפגם מוסריותו בשל יחסו המזלזל לנבראים.

בניסוי בבעלי חיים יש על פי רוב קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת, הדומות ככל האפשר זו לזו בפרמטרים חיצוניים (כגון מין, גיל ומשקל). החוקר משנה ביוזמתו ובאופן דרסטי אצל קבוצת הניסוי גורם אחד הקשור בתופעה הנחקרת, כששאר הגורמים נותרים ללא שינוי. בעקבות זאת, אם נצפה הבדל בין שתי הקבוצות, ניתן לומר שיש סבירות גבוהה שסיבת השוני היא הפעולה שאותה עשה החוקר. ההבדל בין התוצאה הנצפית בין שתי הקבוצות צריך להיות בעל מובהקות סטטיסטית, ולכן הגודל הדרוש לקבוצות תלוי בהבדל שהניסוי צפוי לחולל בהן.

שניים מגדולי הפרשנים הרמב"ם והרמב"ן עסקו במהותן של מצוות אלו, סלע המחלוקת בביאור מצוותנו היא טעמה של מצוות שילוח הקן. הרמב"ם מסביר שטעמן של מצוות אלו שלא לגרום לבעלי החיים סבל מיותר, "…וכן אסר לשחוט 'אותו ואת בנו ביום אחד' (ויקרא כ"ב כ"ח), להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאוד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. …וזה הטעם גם כן בשילוח הקן. …ואם אלה הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם כלם" (מורה נבוכים ח"ג פר' מ"ח). גם לחיות הוא טוען ישנם רגשות אימהיים, כאשר שוחטים את הבן לעיני אמו, יש בכך התעללות מיותרת. הרמב"ם מרחיב מאוד את עולמם המנטאלי של החיות. כנגד תפיסתו של רמב"ם טוען רמב"ן ואומר: "לא חס הא-ל על קן ציפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמות למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה: ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר, האכזריות התפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים… שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאוד, ומפני זה אמרו: "טוב שבטבחים – שותפו של עמלק" קידושין פ"ב ע"א). והנה המצוות האלה בבהמות ועוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו, להדריכנו, ללמד אותנו המידות הטובות" (רמב"ן שם כ"ב ו' וז'). לדעת הרמב"ן אם הקב"ה היה חושש לרגשותיהן של הבהמות, הוא היה אוסר עלינו את השחיטה באופן גורף, לדעתו שני טעמים אחרים הם הסיבה לאיסורים אלו, הטעם האחד אקולוגי, מותר להרוג חיות לצרכים אנושיים, אך אסור לכלות את המין, כאשר הורגים שני דורות בבת אחת, אותו ואת בנו, מסכנים את המשך קיומו של המין כולו הטעם השני פסיכולוגי, הרג מוגזם של חיות מוליד תחושת אכזריות בלב האדם, והתחושה הזו תתפשט גם לחלקים אחרים של הנפש האנושית, לא החיה נמצאת במרכז כאובייקט עצמאי, ההתנהגות שהאדם מפגין כלפי החיה היא המשמעותית, אין סכרים בנשמה, האכזריות אינה יודעת גבולות.

מרבית הידע הרפואי של העולם הקדמון היה מבוסס על תצפיות וניסויים בבעלי חיים. יש הסבורים, שכבר רופאי אלכסנדריה הירופילוס וארזיסטרוס במאה השלישית לפני הספירה ביצעו מחקרים על בעלי חיים. גלינוס פיתח את שיטת המחקר על בעלי חיים, ותיאר בפרוטרוט את הטכניקות הרצויות למחקר זה. היה זה ואזליוס, אבי האנטומיה המודרנית, שביצע ניסויים רבים בבעלי חיים לצורך הבנת האנטומיה. מאז הכנסת שיטות ההרדמה לרפואה בשנת 1847 ניתנה דחיפה נוספת לניסויים בבעלי חיים, מבחינת הכאב והסבל.

התלבטות רבה כיצד ניתן לנמק היתר אכילת בשר, המצריכה המתת בעלי חיים –  ניכרת במקומות שונים. בעל ספר חסידים מגיע למסקנה שרק לצדיק, או לכל הפחות לאדם העוסק בתורה, מותרת אכילת בשר, הנימוק להיתר זה אחר שמשתמשים בחלקי הבהמה לעשיית חפצי מצווה, שהרי ספר תורה ותפילין מעור וגידים של בהמה עשויים יש למצוא הצדקה גם לאכילת הבשר (ע"פ סימן ש"ג ותתרפ"ב). "צמחונות" כתנועה הופיעה כבר לפני כ600 שנה. ביחס לאותה תנועה כתב ר' יוסף אלבו "בעל העיקרים", שאומנם מגמה זו מבורכת ומשקפת את רצון התורה, אך נכון לברר את שורשה, את מניעיה, מפני מה ויתרו אותם אנשים על אכילת בשר? אם המוטיבציה המניעה את אי אכילת הבשר מפני החמלה והחסד, ולדעתם שחיטה הינה אקט שיש עמו אכזריות, וראוי לאדם להימנע ממנה, גישה זו מבורכת ורצויה, אך אם הסיבה לאי אכילת הבשר נובעת מכך שאין כל יתרון לאדם על החיה, וכי באיזו זכות ייטול את חייה של הבהמה? שהלוא גם לחיות זכות לחיות! זוהי גישה מסוכנת, עצם המחשבה על השוואה בין בני אדם ובעלי חיים היא  מסוכנת והפוכה ממגמת התורה. (חלק שלישי פרק ט"ו). רעיונות אלו היטיב לבטא הרב אברהם יצחק הכהן קוק במה שמכונה "חזון הצמחונות והשלום" וכך הוא כותב בחיבורו "בתקופתנו בה שולט האדם על האדם לרע לו, בה שנאת לאומים ומריבת משפחות היא תופעה מקובלת, בתקופה בה המוסר מושפל וכבוד האדם שנברא בצלם נרמס, בתקופה מעין זו האפשר להעלות על הדעת לדרוש מן האדם שיתחסד עם בעלי החיים כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני האדם?" ("אפיקים בנגב" הפלס עמ' 658), לדעת הרב קוק אין להפריד בין השלום העולמי בין בני האדם לבין הצמחונות. הפרדה בין השניים, "צמחונות" מחד, ומלחמות ומריבות מאידך הוא עיוות מסוכן, היתר אכילת הבשר אפוא הוא "ויתור מוסרי" והוא עתיד להתבטל כאשר האנושות תשוב למעלתה כפי שהיה בראשיתה, המצב האידיאלי המתואר בספר בראשית ישוב כשהאדם ישוב ויהיה לאדם האידיאלי.

עריכת ניסויים בבעלי חיים היא פעולה מקובלת כיום והיא מחויבת על פי חוק במחקר ובפיתוח פרמקולוגי. לשם הסדרת הניסויים בבעלי חיים, בצורה שתמזער את הסבל הנגרם לחיות מעבדה, נחקק בישראל חוק צער בעלי חיים, התשנ"ד -1994. מטרתו של החוק מוצגת בדברי ההסבר להצעת החוק: "למצוא את האיזון המתאים בין הצורך להמשיך ולבצע ניסויים בבעלי חיים כדי לקדם את המחקר והרפואה, ובין הצורך למנוע ניסויים מיותרים ומזעור הסבל הנגרם לבעלי חיים במהלכם". לשם פיקוח על ביצוע הוראות החוק הוקמה המועצה לניסויים בבעלי חיים.

נחלקו תנאים והפוסקים אם איסור צער בעלי חיים הוא מן התורה או מדרבנן – יש אומרים, שאיסור צער בעלי חיים הוא מן התורה (הרי"ף והגאונים, לפי שיטת הריטב"א, שיטמ"ק ונימוק"י ב"מ ל"ג ע"א, רמ"א חו"מ רע"ב סעי' ט', מג"א סי' ש"ה סקי"א). ויש אומרים שאיסור צער בעלי חיים הוא מדרבנן (הרמב"ם, לפי דעת הפנ"י ב"ב ל"ב ע"ב ד"ה מדברי, עיין בשד"ח מע' אות צד"י סי' א', ובשו"ת יחווה דעת ח"ה סי' ס"ד, שהביאו הרבה מהאחרונים הסבורים שלדעת הרמב"ם איסור צער בעלי חיים מדרבנן). יסוד האיסור הוא דווקא כשמצערים בעלי חיים ללא כל תועלת לבני אדם, ובידו למנוע את הצער ולהביא את התועלת הדרושה לבני אדם גם ללא צער, אבל כאשר הדבר נחוץ לצרכי בני אדם ולתשמישם, לא חל איסור צער בעלי חיים (שו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סי' ק"ה, וברמ"א אעה"ז סי' ה' סעי' י"ד). ויש מי שהוסיף גם תנאי שמדובר בדרכים מקובלות ובמנהג בני אדם (אגרות משה אעה"ז ח"ד סי' צ"ב). כל דבר הצריך לרפואה, אין בו משום איסור צער בעלי חיים, ואפילו לצורך חולה שאין בו סכנה (איסור והיתר הארוך כלל נ"ט דין ל"ו וברמ"א אבהע"ז סי' ה' סעי' י"ד). מרבית הפוסקים התירו לעשות ניסיונות בבעלי חיים, על פי הגדרים השונים של האיסור: הרפואה היא מצווה, ולצורך מצווה אין איסור צער בעלי חיים, אין איסור צער בעלי חיים כאשר הדבר נעשה לצורכם של בני אדם ולשימושם, ואם הותר צער בעלי חיים משום כבודם של בני אדם ומשום ריווח ממון, כל שכן שמותר לצורך רפואה, כאשר התועלת היא לרבים, בוודאי נדחה איסור זה, ובוודאי אם הניסויים נעשים בדרך של מיעוט צער ככל האפשר, שאז בצער קל יש הסבורים שאין איסור (שו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ג, שו"ת שבות יעקב ח"ג סי ע"א, שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ס"ח) ובפרט אם מדובר על בעלי חיים נמוכים, שאינם לצורך מלאכה, שאינם בכלל האיסור (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"י) (עיין במאמרו של פרופ' אברהם שטיינברג, אסיא, א' תשל"ו עמ' 263 ואילך). יש מי שכתב שאף על פי שמעיקר הדין מותרים ניסויים בבעלי חיים לצורכי רפואה, מכל מקום ממידת חסידות להינצל מאכזריות, יש להימנע מכך (שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' ל'), ויש מי שדחה דברים אלו, וסובר שאין כאן ממידת חסידות, שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו, ורשאי אדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, ואין סברא לומר שצער בעלי חיים עדיף על צער החולים, שאולי ניתן לעזור להם (שו"ת שרידי אש ח"ג סי' ז'). בכל מקרה יש למעט ככל האפשר בצערם של בעלי החיים, כגון על ידי הרדמה נאותה, ובגמר הניסוי, אם אין הוא עוד זקוק להם והם בצער, להמית את בעלי החיים בדרך מהירה ככל האפשר,  שעל דעת רוב הפוסקים אין איסור צער בעלי חיים בהמתתם (שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' ס"ח).

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב