פרשת כי תשא – מחולות – הדבקה קהילתית

כ״א באדר ה׳תשפ״א (מרץ 5, 2021) | חומש שמות, עלון בית החולים, כי תשא

בשונה אולי מנגיפים אחרים, העברתו של נגיף הקורונה לאדם אחר והדבקתו, תלויה במידת עוצמתו בגוף החולה, במשך החשיפה אליו וברגישות של מי שעלול להידבק בנגיף. אי לכך החוקרים ממליצים להחיל כללי ריחוק חברתי מדורגים ומותאמים. גורמי הסיכון המשמעותיים אירועים שכרוכים במאמץ נשימתי, שירה וצעקות או שיעול והתעטשות.               הפרשת פותחת במחצית השקל ובהוראות נוספות הקשורות למשכן, אך רוב הפרשה עוסקת בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו. משה מקבל את לוחות הברית ופונה לרדת מה סיני, אך העם הממתינים למרגלות ההר זמן רב מאבדים את סבלנותם ופונים אל אהרן הכהן בדרישה, "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב א'). עם ישראל שוכח ברגע אחד את כל סיפור יציאת מצרים, וממליך את העגל. כשמשה יורד מן ההר ורואה בעצמו את מעשה העם, הוא שובר את לוחות הברית אותם הביא, "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שם, ל"ב י"ט). סיפור חטא העגל, אמנם לא נגמר בשבירת הלוחות, אך המעשה מסמל את שיא הסיפור. בעל באר יצחק (ר' יצחק הורביץ, גליציה המאה ה-19), מקשה, "הנה מעשה שבירת הלוחות נראה זר ומתמיה, וידמה זה מפעולת החמה, ואין לשבר אפילו כלי קל בחמתו, ואף כי דבר קדוש ויקר כזה?" מדוע היה הכרח לשבור?! לא עוד אלא שמעשה שבירת לוחות הברית קיבל את ברכת ד' "אשר שברת – יישר כוח ששברת" (שבת פ"ז ע"א). מהמדרשים עולה כי מעשה שבירת הלוחות הצילה את עם ישראל. המדרש מביא משל "למלך שקידש אישה. אמר לה, לאחר זמן אני משלח לך כתובתיך ביד שושבין. שלח המלך אחר זמן. עד שהוא הולך, מצא אותה שקלקלה עם אחר. מה עשה אותו שושבין? קרע אותה כתובה. אמר, מוטב שידון אותה כפנויה ולא כאשת איש. (שמות י"ט י'), כלומר, משה, בשבירת הלוחות קרע את הכתובה לחתיכות, לומר, הם לא נשואים! הברית לא הופרה! משה רואה את העם נוטש את כל הערכים שאליהם חונך מיציאת מצרים, ומבין את העומד להתרחש אם התורה תינתן. מסיבה זו הוא מבין שעדיף לשבור את הלוחות ולגרום לכך שבני ישראל לא יקבלו את התורה, וע"י כך מעשה הבגידה שלהם לא יהיה נטישה ישירה של הלוחות, שהרי הם עדיין לא קיבלו אותם.

הוראת השעה היא להימנע מהתקהלויות מכל סוג, לנתק מגע, להסתגר בבית, להישאר בבידוד. ומי שניצבים כנגדה ומציבים לה אתגר הם ציבורים מתקהלים שונים, קהילות דתיות, אוהדים במשחק כדורגל, חוגגים במסיבה. ההתקהלויות הללו היו ועודן מוקדים של הדבקה – ומכאן שמה, הדבקה קהילתית.                              

מדרש נוסף שהולך בכיוון זה, מביא פן קצת שונה של הדברים, "ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו…שבר את הלוחות" (שבת פ"ז ע"א).למרות שמשה עשה את השיקול מעצמו, הקב"ה מסכים למעשהו ובדיעבד נותן לו הכשר א-לוקי. רש"י מסביר מהי אותה הכרעה אותה לקח משה כששבר את הלוחות, משה דן 'קל וחומר' בעצמו, "אמר, ומה פסח שהוא אחד מן המצוות, אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים – ואתננה להם?!"(שם), כלומר, משה עשה שימוש באחת מ'שלוש עשרה מידות' שהתורה נדרשת בהם, 'קל וחומר'. להבנתו, חומרת המעשה והשוואתה לעבירה אחרת קלה יותר, הייתה מחייבת אקט דרסטי, שבירה, את זה דן משה מעצמו. התוספות טוענים כי ק"ו זה אינו מכוון לאמיתה של תורה, קורבן פסח הינו דין מיוחד ולגביו נאסר על בן נכר לאכול ממנו, ומנין הק"ו שכך דינו של מומר לכל התורה, אולי בגלל שהדבר חמור כל כך ישובו בתשובה (שם). הרב נחום אליעזר רבינוביץ' הסיק מכך כי פסיקה הלכתית אינה מבוססת על כל הטיעונים ההלכתיים האפשריים. אין דבר בעולם שהוא חד משמעי לגמרי. משה הבין שרק הכרעה אחת תציל את עם ישראל. משה ידע שאם הוא ייתן את הלוחות לעם פרוע  אין כל תקווה לעם הזה. על כן עשה מעשה על אף הקושיות והקב"ה הסכים על ידו. בדרך אחרת ייתכן להסביר שאחרי חטא של העגל משה הבין כי הוא חייב לדון ק"ו מעצמו, דור יוצאי מצרים ראו את נפלאות ד', עמדו במעמד הר- סיני וחוו חוויה רוחנית נשגבה, אך לא היו נטועים בעולמה של תורה. דור זה אומנם קפץ ואמר "נעשה", אך זהו דור שמקדים את הפרקטיקה, כלומר, הדור לא נכון עדיין לשמוע, בני מעמד הר – סיני, אינם רוצים הסברים נרחבים לקיום המצוות. התפיסה הזאת של התלהבות פתאומית, חוויה דתית נשגבה אך לא מבוססת ומושרשת בהבנת יסודות התורה, טומנת בחובה סכנה גדולה, סטייה 'מהירה' מן הדרך "סרו מהר מן הדרך" (שמות ל"ב ח'), המוצא היחיד שבירת הלוחות, יש צורך בתשובה ובקבלה מחודשת שיהיו נכונים לשמוע, להבין ולא רק לעשות.

מתרשים שפיתחו חוקרים מאוקספורד עולה כי אירועים קטנים יחסית, שהפעילות בהם נעשית בשקט או בדיבור מתון ומשתתפיהם עוטים מסכות – בטוחים יותר. לעומת זאת אירועים המוניים, אף אם הם נערכים באוויר הפתוח, או כוללים צעקות או דיבור בקול רם – הם בעלי פוטנציאל סיכון גבוה ככל שמשתתפיהם אינם מקפידים על מסכות ומרחק זה מזה.

אם חטא העגל מצדיק את שבירת הלוחות, מדוע לא שברם משה עוד בהיותו על ההר כאשר סיפר לו הקב"ה שישראל "עשו להם עגל מסכה"?! לשאלה זו נאמרו כמה תשובות, הנצי"ב כתב, "משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם (את הלוחות, שהיא) סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם". מעין דברים אלו אומר גם בעל ה"משך חכמה" המסביר באריכות ששבירת הלוחות על ידי משה הייתה אקט חינוכי של משה. האברבנאל פירש שהשבירה לא הייתה בהר אלא במחנה, "כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו, ממה שישמע מפי המגידים (דון יצחק אברבנאל), כלומר, כדי לזעזע את הנפש צריכים המחשה. פרשנות זו מתיישבת היטב עם התיאור בספר דברים "ואשבם לעיניכם" (דברים, ט' י"ז). ה"אלשיך" כותב, שכל עוד החוטא מתעצב על חטאו יש תקווה שישוב ויתקן, אך השמח בעוונו אבדה תקוותו ח"ו. "על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה (על עשיית העגל), לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו, אך בראותו העגול ומחולות, שהיו שמחים – אז חרה אפו". בדרך זו, שלמטה במחנה נתחדש למשה דברים שלא ידע למעלה על ההר, הולך גם בעל "עקדת יצחק", המביא שני פירושים מה השתנה אצל משה, האחד, משה שמע שעשו עגל, אך חשב על דבר מגונה שכונה "עגל מסכה", ואולי, רק מקצת, ואולי ישובו בתשובה עד שהוא ישוב אליהם, עד שבא אליהן ונוכח שהדברים כהווייתן. השני, אינה דומה שמיעה לראיה, אף על פי שלא היה לו ספק במה ששמע, כך או כך, בראש ההר סבר משה שיש תקווה, עד שראה את המציאות כהווייתה, את המחולות, והבין שבמצב כזה לא תתכן קבלת הלוחות (שער חמישים ושלוש).

אם יש דבר שניתן ללמוד מאירועי החודשים האחרונים הוא עד כמה כולנו קשורים זה לזה. עד לא מזמן אמירה על משק כנפי הפרפר בסין הגורם לסערת שלגים בקנדה נשמעה כמו מליצה תיאורטית. כעת אנו מבינים עד כמה זה נכון, עד כמה כולנו מחוברים באלפי נימים וחוטים שקופים המושכים את כולנו מעלה ומטה

הרב אהרן ליכטנשטיין מבאר בעזרת המדרשים  את שאירע, "וישבר אותם תחת ההר- על מה שיברן? על שפרח הכתוב מעליהם, ולפיכך שיברן". כתב הלוחות אינו בצורה הפשוטה של המילה אלא במובן של ערכים ותוכן. כאשר עם ישראל עובר על הציווי הבסיסי 'לא יהיה לך א-לוקים אחרים על פני', פרח הכתב מהתורה, וכל הערכים שהיא מבטאת ורוצה להנחיל לעם פרחו לאוויר ונעלמו. במידה רבה לאחר מעשה זה אין עוד משמעות ללוחות, ולכן משה מרשה לעצמו לשבור את הלוחות. לוחות עם מכתב ד' עליהם, שאותם ציווה ד' למסור לעם, לא היה משה שובר, אולם לאחר המעשה של העם פרח הכתב מהלוחות ומשמעותם נעלמה.דרך נוספת מבאר הרב ליכטנשטיין על פי המדרש זה, "לקח משה את הלוחות והיה יורד והיו הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן, וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו". כשמשה יורד מן ההר הלוחות נושאות אותו ואת עצמן. משה נמצא כולו ברוח המעמד הגדול שבו היה וכולו חדור מוטיבציה ורצון להנחיל את הדברים לעם. במצב כזה שום משקל שיהא בעולם לא יעצור אותו או יטריד אותו, והוא סובל את משקל הלוחות. אולם, כאשר הוא רואה את מעשה בני ישראל תשש כוחו, כל הכוח הנפשי שהיה אצור בו והתבטא גם בכוח הגופני נעלם, ומיד הוא אינו אוזר כוח להחזיק את הלוחות ושובר אותם. אם כן, משה רבנו רצה להביא את הלוחות לישראל, וכלל לא התכוון לשבור אותם, אולם עוצמת האכזבה והתימהון מהמעשה של ישראל גורמים לאובדן הכוחות הנפשיים. בסוף הפרשה, לאחר מעשה העגל ושבירת הלוחות, מזמין א-לוקים את משה לכתוב את הלוחות השניים. עתה,משה הוא שכותב בעצמו את הדברים ואין זה "מכתב א-לוקים" כבלוחות הראשונים. המעבר מפאסיביות לאקטיביות בא לידי ביטוי גם בכך שבעוד שהלוחות הראשונים נכתבו באצבע א-לוקים, הלוחות השניים הם מעשה ידי אדם, "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים". ובהמשך, "כתב לך את הדברים האלה… ויכתב על הלחת…" (שם, ל"ד, כ"ז-כ"ח). משה, כנציג האנושות, שותף אקטיבי לתהליך החינוכי של הפנמת המסר התורתי. זוהי התחלה של תהליך שנמשך עד היום על ספסלי הלימוד בישיבות, באולפנות, באוניברסיטאות ובתי המדרש, שם אנו כותבים מדור לדור, בדרך של לימוד, את "דברי הברית עשרת הדברים" (שם, ל"ד כ"ח). כלומר, בעצם כתיבת הלוחות השניים הופך משה להיות שותף לא-לוקים בהכנת המסד הדתי, הרעיוני והרוחני של העם היהודי – וכך נאמר "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שם, ל"ד, א').

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד