פרשת לך לך – המילה הראשונה

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש בראשית, לך לך, עלון בית החולים

מילת גברים, היא הסרה כירורגית של העורלה. שלבי המילה שלושה, שלב ראשון, חיתוך הערלה, שלב שני, פריעה, קילוף שכבת העור הנוספת שבין העטרה והעורלה, שלב שלישי, מציצת דם הנימול, אשר בעבר בוצעה ישירות בפי המוהל. במהלך ההיסטוריה היהודית הפכה ברית המילה אחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות.

בפרשת השבוע מופיעה ברית המילה "ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם…המול לכם כל זכר…"(בראשית י"ז ט'). חובה זו היא החל מהיום השמיני ללידת התינוק. בדרך כלל התורה אינה מבארת את טעמן של המצוות, מצוות המילה בהקשר זה היא יוצאת דופן, במצווה זו התורה מנמקת מדוע נצטווינו למול "והיה לאות ברית ביני וביניכם" (שם י"א) קשר קרוב באמצעות סימן המאפיין את העם הנבחר בגופו. למרות הפסוק המפורש רבו הדעות בהסבר טעמה של מצווה זו, אם כהבדלה "והיה לאות ברית, שיכירו אתכם כל העמים, כי אתם זרע ברך ד'" (מדרש שכל טוב עה"פ). בעל ספר החינוך כתב בטעמה של מצווה זו "משרשי מצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם…" (ספר החינוך מצווה ב'), לטעם זה ניתן למצוא גיבוי היסטורי מאותם מקורות הדנים במעמדו של "המושך בערלתו", "המיפר ברית, זה שהוא מושך לו ערלה" (ירושלמי פאה פ"א), אותו ניסיון נלוז לטשטש את ברית המילה המבדילה ומפרידה בינינו לבין הגויים. קיימים גם טעמים אחרים למצווה זו, לדוגמא הצורך לתיקון והשלמה, כחלק מתפיסת העולם לפיה על האדם להשלים עצמו במהלך חייו, הידיעה כי נולדנו חסרים ועלינו לפעול פעולות ממשיות להשגת השלמות, מלווה את דרכנו החל מהיום השמיני ללידה ובמהלך כל החיים. קיימת גישה הרואה בטעמה של מצווה זו תועלת רפואית "כנומי (יבלת) היא תלויה בגוף" (בראשית רבה פרשה מ"ו), גישה זו נתמכת בפרסומם של מחקרים רפואיים, וכך כותב פרשן ידוע ורופא, ר' אברהם אבן עזרא, בהקשר למצות המילה "והיה תמים, שלא תשאל למה מילה, כי כן גזרת מלך" (בראשית י"ז א'), הטעם אינו העיקר, בל נהפוך "תפל" לעיקר, טעם למהות.

ב1953 פרסמו חוקרים שלתינוק שנולד זה עתה יש רגישות מיוחדת מאוד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר לידתו, הנטייה  לשטף דם נעוצה בעובדה שהיסוד החשוב לקרישת הדם, אינו מיוצר במעיים עד היום השביעי. חומר נוסף הנחוץ לקרישת דם תקינה קיים ביום השלישי רק 30 אחוז מן הכמות הנורמאלית. ביום השמיני הרמה טובה יותר מן הרמה הנורמלית.

המצווה למול ביום השמיני מופיעה בתורה לראשונה בציווי שנצטווה אברהם "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם" (שם י"ז י"ב). ציווי זה חוזר ומופיע בפרשת תזריע  "אשה כי תזריע וילדה זכר…וביום השמיני ימול בשר ערלתו…" (ויקרא י"ב ג'). מספר נימוקים נאמרו בהקשר להמתנה עד ליום השמיני, המדרש מבאר המתנה זו באופן הבא, "ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו…"(דברים רבה פרשת כי תצא), נימוק זה מתחשב בבריאותו וחוסנו הפיזי של התינוק, התורה התייחסה לחולשתו של הוולד בשלב הלידה, גם הרמב"ם בחר בטעם זה "והיות המילה בשמיני מפני שכל בעלי החיים, כשיולד הוא חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם.." (מורה הנבוכים ג' מ"ט), למרות שהרמב"ם חי בתקופה מוקדמת בהרבה לאותם גילויים מדעיים, מדעתו הגדולה ומעיסוקו כרופא כנראה, בחר דווקא בנימוק זה. קיימים גם נימוקים אחרים כגון, חיזוק הזוגיות, "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" (נדה ל"א ע"ב), טומאת היולדת מרחיקה בין איש לאשתו, במצב הזה שמחת המילה אינה שלימה, התורה התחשבה במערכת היחסים שבין בני הזוג, ולפיה קבעה את מועד הברית. נימוק אחר מובא במדרש "…ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר….שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת" (ויקרא רבה כ"ב כ"ז) זהו טעם רוחני, יש צורך לחזק את רוחניותו של הילד מיד עם הגעתו לעולם, ההמתנה עד לשבת תורמת לכך, רעיון  זה מובא במשנת ר' שמשון רפאל הירש ביחס לברכה שמברכים בזמן המילה "ברוך אתה ד'… אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" – "ברכה זו מלמדת על החובה החינוכית המוטלת על כל אב לחנך את בנו החל משלב הלידה כל דבר שיעשה חייב לקבל את משמעותו הרוחנית בבניין אישיותו, בנין מוסריותו ואישיותו של הילד מוטלים על ההורים (חורב עמ' 166).

מנהג ברית המילה היה קיים בקרב עמים שכנים עוד לפני תקופת האבות, ובחינת מומיות מצריות העלתה שחלקן נימולו. במקביל, בתקופה ההלניסטית נפוצה התפיסה היוונית המעריצה את הגוף הטבעי, שהמילה נתפשה כפגיעה בשלמותו. מילה נחשבת כ'ניתוח' העתיק ביותר בעולם, קיימים חילוקי מנהגים בין העמים הללו בקשר לגיל המילה, צורתה, וטקסים המתלווים אליה.

בחירתו של הקב"ה לצוות את אברהם על המילה דווקא ביום השמיני אינה מקרית כלל, היא משקפת את אופייה המיוחד של מערכת היחסים שבינינו לבין הקב"ה. יסוד חשוב זה בואר במשנתו של המהר"ל מפראג העוסק רבות במשמעות המספרים בכלל, ובהבדל שבין הספרה שבע, המתארת את העולם הטבעי, כלומר יש כיוונים לכל דבר מוחשי, ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה, ובנוסף לכך המרכז. הרי שבעה. אבל מימד של "שמונה" בא לסמל את העולם הרוחני (מהר"ל, נר מצווה,  עמ' כ"א) ולכן מבחינת הטבע התינוק שנולד הוא בריא וטוב עם ערלתו. אבל מבחינת "השמיני", העולם העל טבעי, יש להסיר מהילד את ערלתו (תפארת ישראל פרקים א'-ב'). גם הרש"ר הירש בפירושו לפסוק  בפרשת תזריע "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" רואה במספר שמונה עניין רוחני, ומבסס עליו את הסברו למילה ביום השמיני, שיש בה מעין לידה רוחנית וכך הוא כותב שם: "שבעת ימי טומאה מסיימים תקופה של מצב שיש להתגבר עליו. אדם יוצא מכלל נברא נטול חרות (שש), ונעשה אדם בעל חרות (שבע), ואין הוא זוכה לכך אלא מתוך ברית עם ד'. ואילו ביום השמיני הוא נולד מחדש למען התפקיד היהודי. לידה זו היא על יסוד החירות הא-לוהית של האדם. היום השמיני היא חזרה על היום הראשון בדרגה נעלה יותר… (רש"ר הירש, ויקרא פר' י"ב פס' ג'). זהו רעיון של נס פך השמן ושמונת ימי החנוכה. זהו הרעיון של "שמיני עצרת", זהו הרעיון של חג השבועות, בתחילת השבוע השמיני מאז הפסח. הברית בין הקב"ה לאברהם ולזרעו היא עלייה בדרגתו הרוחנית של האדם דרגה אחת מעל לרמתו בבריאה של שבעת הימים. על אף היות האדם שיא הבריאה, אין הוא אלא חלק ממנה, היום השמיני מייצג אפוא הקדמות של בריאת שבעת הימים לדרגה גבוהה יותר, למדרגה זו זוכה אברהם וזרעו שנבחרו לייצג את הקב"ה, שכאות וסימן לו הם מצווים למול את בניהם ביום השמיני.

מפעם לפעם מתפרסמים מחקרים המוכיחים את יתרונותיה של ברית המילה בהגנה מפני מחלות שונות, יתרונות אלו מנוסחים בדרך כלל כהמלצה למול, קהילת הרפואה העולמית מטילה ספק באמינותם של רוב המחקרים עקב היותם מוטים מסיבות דמוגרפיות או דתיות. רופאים רבים, ובעיקר בארצות הברית, טענו כי המחקרים לא התחשבו בהבדלים שיש בקרב האוכלוסיות הנבדקות בכל הנוגע להבדלי היגיינה וכיוצ"ב.

לאחר המילה והפריעה מגיעה שלב המציצה. בשלב זה המוהל מוצץ את הפצע עד שיצא ממנו דם. דין המציצה מוזכר במשנה "עושין כל צרכי מילה בשבת, מוהלין, ופורעין, ומוצצין…" (שבת קל"ג ע"א). הרמב"ם בהלכות מילה מפרט יותר, "כיצד מוהלין…ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה, וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו…" (רמב"ם הל' מילה פ"ב ה"ב). התלמוד מבאר שהמציצה נחוצה לשם מניעת סכנה רפואית מהנימול, אך אינו מבאר מהי סכנה זו. עניין הסכנה מוסבר בדברי רבי יעקב הגוזר, מוהל בן המאה ה-12 וה-13: "…ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ" (זיכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 20) הרב ד"ר מרדכי הלפרין מסביר את הצורך במציצה ביתר ביאור, לדבריו עורקי הגב של האיבר מתכווצים בעקבות חיתוך הערלה, והדם שנקרש עלול במקרים נדירים לחסום אותם ולהוביל לנמק. הליך המציצה המסורתי בברית המילה נעשה ישירות בעזרת פיו של המוהל. בתחילת המאה ה-י"ט, החלה ההתנגדות למציצה בפה, והיו שלושה נימוקים עיקריים נגד המציצה, היעדר הוריה רפואית למציצה, חשש שפעולה זו מסכנת את התינוק עקב העברת זיהום, חשש כי המציצה עלולה להגביר את הדימום באזור החתך. בעקבות התנגדויות יש הרוצים כליל לבטל את המציצה, בנימוק שנשתנו הטבעים מימי חז"ל, דרך זו נדחתה על ידי הפוסקים מכל וכל, משום שהרופאים נאמנים נגד חז"ל רק כשהם יוצרים את ספק הסכנה, אבל לא להיפך (שו"ת דעת כהן סי' קמ"א-קמ"ב). לעומתם יש המתנגדים לכל דרך שינוי בדרך המציצה (שו"ת בנין ציון סי' כ"ג-כ"ד, שו"ת האלף לך שלמה ח"ב סי' רס"ב, ובשדי חמד קונטרס המציצה ועוד רבים). דרך שלישית דורשת להמשיך במציצה, אלא שהסכימו בתנאים שונים לשנות את דרך המציצה, עיקר השאלה היא, איזו שיטה דומה ביותר למציצה בפה מבחינת העיקרון של מציצת הדם ממקומות רחוקים (שו"ת דעת כהן שם). מאז מגיפת האיידס, יש שנטו לבטל את המציצה בפה, מחשש להידבקות המוהל, או מחשש להדבקה של התינוק ממוהל נגוע. לשיטות הסוברים שמותר לבצע מציצה שלא בפה, דנו הפוסקים במספר שיטות טכניות. יש שהתירו הנחת ספוגיות של צמר גפן ספוג במים לחיצתו לפצע וסחיטתו (שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' כ"ד). יש שהתירו שימוש במכשיר וואקום (בעל ערוך השלחן). מציצה בפה דרך שפופרת של זכוכית, כשצמר גפן דחוס בקצה האחד (קונטרס שהוצא על ידי קהילת פרנקפורט וחתום עליה הרש"ר הירש,  וכן משמע שיטת החזו"א – ראה שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמ"ח אות ב').

 

 

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד