זיהום אור הוא מונח המתאר עודף, אי כיוון, או בזבוז מאסיבי של אור. התופעה גורמת להסתרת הכוכבים בשמי הלילה. המונח מתאר בדרך כלל סוג של זיהום אוויר. זיהום אור יכול להחריף עקב גורמים המצטרפים אליו ומתווכים את השפעתו בהקשרים שונים, כגון החשכת שמי הלילה, דוגמאות לגורמים אלה הן עננים, ערפל, אירוסול ופחמן דו חמצני.

פעמיים בפרשתנו זוכה אברהם אבינו לברכה מד' כי זרעו ירבה ויפרוץ. בפעם הראשונה מיד אחרי פרידתו מבן אחיו, לוט, שם ההבטחה נמשלה לעפר הארץ "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית, י"ד, ט"ו). הבטחה נוספת לריבוי צאצאיו נאמרה לאברהם ב'ברית בין הבתרים', שם נאמר, "ויוצא אותו החוצה ויאמר, הבט נא השמימה וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך" (שם, ט"ו, ה'), כאן הובטח לו כי זרעו ירבה ככוכבים. תגובת אברהם "והאֱמִן בד' ויחשבֶהָ לו צדקה". מדוע היה צורך בהבטחה נוספת על ברכת העפר? מדוע רק כאשר הוציאו ד' החוצה, הראה לו את הכוכבים והבטיחו "כה יהיה זרעך", נאמר "והאמין בד'? חלקו הראשון של הפסוק מובן – אברהם האמין בד'. אך מי הנושא בחלקו השני של הפסוק, מי מחשיב צדקה למי ומה נחשב לצדקה? רש"י סובר כי ד' חשב את אמונתו של אברהם לצדקה ולזכות, כיון שלא שאל אות על הבטחת הבנים כמו ששאל על ירושת הארץ. רמב"ן טוען מנגד שאין להתפעל מעצם האמונה בא-ל, שכן הדבר מובן מאליו ובפרט כשמדובר באברהם. ובלשונו, "ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין בא-לוקי אמן, והוא הנביא בעצמו, ולא איש א-ל ויכזב. ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הניסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה?!" (שם). לכן הוא מציע קריאה הפוכה, אברהם חושב שהבטחת הזרע זוהי צדקה, חסד של ד' כלפיו, "והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בד' וחשב כי בצדקו של הקב"ה ייתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברהם ובשכרו". הרלב"ג מפרש פירוש שונה, לדעתו המושג "צדקה" אינו הנהגה של 'לפנים משורת הדין' אלא הדין האמיתי והצודק. לפי פירושו של רלב"ג, אברהם החשיב את הבטחת הזרע כצדק א-לוקי, כי זה מה שמגיע לו לקבל בהיותו הולך בדרכי ד'. צדקה הוא מה שראוי לפי היושר והמשפט.

השפעתו העיקרית של זיהום אור ביצירת מיסוך, הגורם להסתרת גרמי השמיים כגון גלקסיות וכוכבים מעל ריכוזים עירוניים ובסביבתם. מלבד זאת קיימות השפעות נוספות, ידוע  שמחזור אור-חושך מתזמן מערכות רבות בבעלי חיים וצמחים, המחקר והמדע עדיין איננו מספק תשובה סופית מה מידת ההשפעה, איזה נזק נגרם ולאיזה אורגניזמים.

מדוע בפסוק אחד ממשיל ד' את ישראל לעפר, ובפסוק אחר ד' הדימוי הוא לכוכבים, האין בכך סתירה? לפי המדרש יש כוונה עמוקה במשל זה – בזמן שעם ישראל עושים את רצון ד', הם משולים לכוכבים. אך בזמן שאין הם עושים רצונו של  מקום – משולים לעפר הארץ והאויבים עשויים לרמוס אותם בקלות. בדומה לכך נאמר בתלמוד הירושלמי, "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהם יורדים-יורדים עד עפר, וכשהם עולים עולים-עולים עד לרקיע" (שקלים, פ"א ה"ה). הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו 'העמק דבר' כותב את הדברים הבאים, "לא בשביל ריבוי הבטיחו כאן, שהרי כבר המשיל ריבוי זרעו לעפר הארץ. אלא הוסיף כאן שיהיה הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים…ואף על גב שיש בכל אומות העולם אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים, אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון, מה שאין כן בזרע אברהם, יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון" (שם, ט"ו ה'). ישראל נמשלו לכוכבים לא כדי להדגיש את מספרם הרב, אלא כדי להמחיש את מעלתם ושליחותם לשמש לאור לגויים, כבר בפתיחת הפרשה נאמר לאברהם "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, ֶהְיֵה, בְּרָכה, ונברכו בך כל משפחת האדמה" (שם, י"ב, ב'). גם לשרה הובטח "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן, וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שם, ט"ז). בני ישראל מהותם – להאיר לעולם, בחכמה, מידות ומוסר, על כישרונם ויכולתם להשיג זאת, יעידו האחוז הגבוה (פי 100 לערך יותר מחלקם באוכלוסיית העולם), בקרב זוכי פרס נובל. רבי מאיר שפירא מלובלין הסביר, שד' רצה להראות לאברהם, שלמרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה בכל זאת מביט השמימה ומנסה לספור כוכבים, רק אחר כך כשיתברר שאינו יכול בשום אופן לעשות זאת, רק אז יפרוש, על זה מוסיף ד' ואומר לו, "כה יהיה זרעך"- כלומר, גם בזרעך "לא ימדדו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון". דהיינו, שסוד הריבוי וכוחם של ישראל הוא הרצון העז, כך שמשל לכוכבים הם הערובה למספרם של בני ישראל כעפר הארץ.  

ע"פ מחקר מדעי שפורסם לאחרונה, למעלה מ-88 אחוז מבני האדם חיים כיום באוזרים המושפעים מ"זיהום אור", המונע מהם לראות את כוכבי גלקסיית שביל החלב. ישראל, טוען המחקר, נמצאת במקום השביעי. מכיוון שלילות העולם הופכים לבהירים הודות לטכנולוגיה, גובר הסיכוי שבעתיד "הרוב המכריע של האנושות לא יחווה כוכבים מאירים בלילה.

ריבוי הכוכבים מבטא את רעיון הריבוי באיכות. לכל כוכב יש שם ותפקיד. כל כוכב הוא עולם בפני עצמו, עם חשיבות מיוחדת נע במסלול עצמאי ויש לו תפקיד בתוך כל המערכת. לכן לא ניתן לספור את הכוכבים כי לכל אחד ישנה חשיבות שונה, ויש אחד ששקול כנגד כמה. הרב יהודה עמיטל הדגיש מדוע נמשלו ישראל לכוכבים. כיום, ישנה נטייה לייצור המוני, אין ערך לייצור בודד. חברות מייצרות כיום אלפי פריטים ביום, שכולם זהים לחלוטין. יש נטייה להיות באופנה, להיות "אין", להיות כמו כולם. הרב עמיטל סיפר כי גדול אחד אמר, שהמיוחד בר' ישראל מסלאנט הוא, שתלמידיו יצאו שונים זה מזה – כולם גדולים אך כל אחד הלך בדרכו. בעבר, ניתן היה לספר על מנהגי הצדיקים. כיום, כמעט ואין מנהג של צדיק פלוני, כיון שאם צדיק פלוני נוהג במנהג מסוים – מיד מחקים אותו כולם את מנהגו. אדם לימד הרב עמיטל צריך למצוא את המיוחד שבו- לא להיות חקיין. אמנם, בשלבים מוקדמים צריך לקבל את היסודות המקובלים – הסטנדרטיים, אך אחר-כך צריך האדם להתפתח בדרך המיוחדת לו.הגר"א מווילנה בהתייחסו לדברי חז"ל שהיו להם נביאים לישראל, כפליים מיוצאי מצרים. בני ישראל היו הולכים אל הנביאים, והנביאים אמרו להם, מה המיוחד בכל אחד ואחד, באיזו דרך, באיזו עבודה, צריך כל אחד לבחור. אין דרך אחת שמתאימה לכולם – כל איש ודרכו הוא. על האדם להרגיש כמספר, כחלק מהכלל – "כשאני לעצמי – מה אני", אך מאידך גיסא, אסור להיות פריט זהה לכולם – לכל אחד יש ייחוד משלו, לכל אחד יש שם משלו. אברהם אבינו כבר בהבטחה הראשונה "ושמתי את זרעך כעפר הארץ", האמין בד' שכך אכן יהיה! הוא רצה להבין מהו סוד קיומו של עם ישראל מול אויבים, שונאים ורודפים? איך אכן הוא יגיע למצב כזה של "שמתי את זרעך כעפר הארץ" נגד כל הסיכויים? ועל זה השיב לו ד' הבט נא השמימה וספור את הכוכבים – סוד קיום צאצאיך יהיה ברצון העז לנסות את הבלתי אפשרי, בכח זה הוא ישרוד הכל וינצח. כששמע זאת אברהם אבינו שמח בבשורה זו יותר מבשורת ריבוי זרעו, כי מעתה ידע מהו סוד קיום נצח ישראל הוא הבין שאין מדובר כאן במשהו גשמי ומספרי בלבד כעפר הארץ, אלא יש לעם ישראל סגולות שמימיות, כוחו בשאיפות, באמונה, ועל זה נחשב לו לצדקה.

אור מזהם הוא תוצר לוואי של התרבות המודרנית-תעשייתית. הזיהום נובע מתאורה מלאכותית לקויה שאינה ממוקדת במטרתה בלבד וגורמת להפצת אור מיותר, ובכך גם לבזבז אנרגיה, כגון, תאורה ביתית, פרסומות, משרדים, אזורי תעשייה, תאורת רחוב ועוד. זיהום האור בולט במיוחד באזורים העירוניים, אך קיים למעשה בכל מדינה מתועשת או מרוכזת באוכלוסייה.

היום והלילה וחילופיהם הם העוגן של שגרת חיי האדם. בשל כך נקודות החיבור שבין היום והלילה הן נקודות שמנקזות אליהן הרבה מהפעולות שההלכה דורשת מהאדם. שישה סדרי המשנה פותחים בנקודת החיבור הזו, "מאימתי קורין את שמע בערבית"? (ברכות, פ"א מ"א). מאחורי השאלה שמעלה המשנה עומדת השאלה – מתי מתחיל הלילה.בתוספתא נאמר, "סימן לדבר, צאת הכוכבים, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, וחיצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים". חכמים קובעים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא צאת הכוכבים. מחלוקת גדולה ניטשה לאורך מאות השנים האחרונות בדבר שאלת סיום היום. שיטת רבינו תם שיום התורה נקבע על פי מציאות האור בעולם, על כן גם זמני התחלפות היום והלילה, צאת הכוכבים אינו אלא סימן לביאת אור השמש סיבת התהוות הלילה. שיטה אחרת היא שיטת הגאונים, שצאת הכוכבים אינו תלוי בהסתלקות האור אלא ביציאת הכוכבים ולפיכך כבר בצאת ג' כוכבים בכל מקום ברקיע נחשב לילה גמור לכל דבר ועניין. אחת ההגדרות לזמן זה מובאת במסכת שבת "כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלושה – לילה… אמר רבי יוסי,  לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים" (ל"ה ע"ב). השולחן ערוך בהלכות קריאת שמע, הל' ערבית הל' שבת, הל' ספירת העומר, הל' תענית והל' מילה הגדיר הלכה למעשה את תחילת הלילה כמצב אסטרונומי – זמן ראיית שלושה כוכבים בינוניים. היו ממחברי דורנו שהוסיפו שני תנאים לתחילת הלילה, האחד, שצאת היום ייקבע על ידי בני אדם הבריאים בעיניהם ורואים היטב למרחוק ולא בעזרת "תחבולות חכמה" – כלי עזר (הרב חיים פ' בניש, הזמנים בהלכה, בני ברק תשנ"ו, עמ' תק"א-תק"ב). והשני, בשם ר' שלמה זלמן אויערבך, שעיקר קביעת זמן היראות כוכבים בינוניים נתון לבקיאים. בספר ערוך השולחן כתב שהיודע להבדיל בין כוכב גדול לבינוני רשאי לקרוא שמע של ערבית וקידוש. (או"ח רס"א ד').אמנם לא מצאנו התייחסות מפורשת של האחרונים לצפייה בכוכבים דרך כלים אופטיים, ונראה שגם בצפיית הכוכבים לא ניתן להשתמש בטלסקופ או במצלמת רקיע, ברם אם במקביל לצפייה באמצעות ציוד אופטי מתקדם נמצאים גם צופים אנושיים, ניתן יהיה על ידי השוואה מתי הצופה רואה את הכוכב בעיניו לאסוף מספיק מידע על מנת לפתח משוואה מתמטית שתדע לחשב את היחס בין העצם הנצפה לבין הרקע בזמן שהצופה האנושי מזהה את הכוכב, וכך לקבוע קריטריון אובייקטיבי לראייה האנושית. לצורך הגדרת כוכבים כ'בינוניים' חשוב להדגיש ש'גודל' הכוכב אינו מתייחס לגודלו הפיסי הממשי, אלא לעוצמת האור הנראית לעין למסתכל לכיוונו מכדור הארץ. האור המוחזר מהכוכב ונצפה בעין נקרא בהירות יחסית (או, גודל מדומה). (עיין, דוד בן יעקב, הרב פרופ' דרור פיקסלר, המעיין תשע"ה).