פעילות גופנית, תזונה נכונה והימנעות מעישון או הפסקתו הן הדרכים המשמעותיות ביותר למניעת מחלות. בשנים  האחרונות הצטברו עדויות רבות על יעילותה של הפעילות הגופנית ככלי למניעת קשת רחבה של מחלות וטיפול בבעיות רפואיות קיימות. חוסר עיסוק בפעילות גופנית סדירה וכושר גופני ירוד מהווים גורם סיכון למחלות בכלל ולמחלות לב וכלי דם, בפרט. על חשיבותה של הפעילות הגופנית בפרשה זו

פרשתנו פותחת בציווי לאברהם ללכת לארץ ישראל "ויאמר ד' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך…ואברכה מברכיך…ונתברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב פסוק א'-ג'). התורה אינה מספרת כלום על מעשיו של אברהם מדוע נבחר אברהם על ידי הקב"ה מכל שאר בני האדם, לעשותו לגוי גדול? שאלה זו מקשה הרמב"ן "והנה זאת הפרשה לא בארה כל עניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה, עזוב ארצך ואיטיבה עמך, טובה שלא הייתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלקים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלקים…אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם" (רמב"ן בראשית י"ב פס' א'). לאור ההשוואה לבחירתו של נח, שם לאחר שמתארת התורה את חטאי הדור ואת העובדה שהאנושות הכזיבה את אלוקים, היא כותבת "ונח מצא חן בעיני ד'" (בראשית פר' ו' פס' ז'), ולא עוד אלא שהוסיפה התורה ותיארה את תכונותיו "נח איש צדיק תמים…את האלקים התהלך נח" (שם פס' ט'), ובהמשך "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (שם, פר' ז' פס' א'), אם כך מובנת היטב פנייתו של אלוקים לנח "עשה לך תבת עצי גפר…" (שם, שם פס' י"ד), ואילו לבחירה באברהם, להבדיל מהבחירה בנח, אין לנו שם הסבר. חז"ל הכירו בקושי זה, והרבו לספר אגדות רבות על מעשיו של אברהם בצעירותו, בנתינת תיאור של אברהם משבר את הפסלים אשר בבית תרח אביו באור כשדים, וכן את הסיפור אודות נמרוד שהטיל את אברהם לכבשן האש על דבקותו באמונת הייחוד (בראשית רבה ל' ח', ול"ח, י"ט). במדרשים אחרים הוזכר אברהם כמי שהתריע אל מול דור הפלגה. הרמב"ם בבארו את בחירת אברהם ציין מדרשים אלו (מורה נבוכים ח"ג פר' כ"ט). במקום אחר הדגיש הרמב"ם את אברהם כמפיץ אמונת הייחוד, אברהם המכיר את בוראו, חוקר את מעשיו ומפרסם ספרים בעולם (ע"פ הל' עבודה זרה לרמב"ם פרק א' הל' א'-ג'), אם כך רק מתעצמת הקושיה מדוע התורה לא מביאה בפנינו מעשים אלו?

פעילות גופנית היא פעילות פיזית כמו ספורט או כפעילות שגרתית כמו עלייה במדרגות, הרמת משאות, הליכה ורכיבה על אופניים. הפעילות הגופנית מעלה את קצב חילוף החומרים וייצור החום הנפלט מהגוף לסביבה. הפעילות הגופנית נמדדת על פי כמה מאפיינים: רמת האינטנסיביות, קבוצות השרירים הפועלות, משך הפעילות ומטרתה. בעת ביצוע פעילות זו, מתחוללים שינויים פיזיולוגיים כמעט בכל מערכות הגוף.

לדעת הרמב"ן הסיבה שכל זה לא נזכר בתורה על מנת שלא יהיה עליה להביא את סיפורם של עובדי עבודה זרה "אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש העניין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה…" (רמב"ן שם), הטיעון הוא קשה שכן חשיבות רבה לרקע זה בטעם קריאת ד' לאברהם בצוותו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…". למהר"ל הסבר אחר, בחירתו של נח תלויה הייתה במעשיו, ואילו בחירתו של אברהם לא הייתה תלויה במעשיו. "אבל עיקר הבחירה שבחר ד' יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית…שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו לך לך…שאם כך היה, משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה…ואם כן היה, זאת אהבה התלויה בדבר…וכיוון שלא נזכר אברהם, קודם שאמר לו לך לך מארצך, לא היה זה בשביל צדקת אברהם…" (מהר"ל מפראג נצח ישראל, פרק י"א). בחירתו של נח הייתה בחירה פרטית, ובחירה כזו תלויה במעשיו של האדם. וכאשר האדם משתנה, יכולה להשתנות גם הבחירה בו. וכיוון שהבחירה של נח הייתה בחירה פרטית, הייתה התורה צריכה לציין את סיבת היבחרו, שהיא מפני שהיה "איש צדיק תמים". ומאידך, בחירתו של אברהם הייתה בחירה כללית, היינו בחירת עם ישראל כולו, וזה מה שנאמר "ואעשך לגוי גדול", מאברהם אבינו החלה בחירת עם ישראל. כאשר הבחירה אינה תלויה במעשים אם טובים הם אם לא. הבחירה באברהם ובעם ישראל היא אלוקית, הלוא כך מעיד הפסוק "אתה הוא ד' האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם, ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמרי והפרזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו, ותקם את דבריך כי צדיק אתה" (נחמיה פרק ט' פס' ז'-ח'). גם הבחירה בארץ ישראל היא אלוקית, שהרי כרכה התורה את בחירתו של אברהם עם הליכתו לארץ ישראל מכאן דייק ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי כי אין הארץ קניין חיצוני, כי אם קניין סגולי, הקשור בבחירתו של עם ישראל.

בעת מאמץ פיזי, מופרשים לדם ההורמונים אדרנלין, גלוקגון והורמונים נוספים ופעילותה של מערכת העצבים הסימפתטית גוברת. מעלים את קצב פעימות הלב ואת לחץ הדם, בכך מייעלים את זרימת הדם, גורמים להרחבת כלי הדם לשרירים הפעילים, ומקטינים את אספקת הדם לאיברים פנימיים בעלי עדיפות משנית, וכן מגדילים את כמות האנרגיה הזמינה בגוף, כולל עליית רמת הסוכר בדם, כתוצאה מפירוק גליקוגן לגלוקוז והפרשתו למחזור הדם.

הציווי הראשון לאברהם הוא ללכת!! לא לעמוד! להתקדם ולשאוף! האפוס של האומה הישראלית מתחיל אפוא בציווי האלוקי 'לך לך', בתנועה, בזרימה, בהליכה ובדרך. ניסיונו הראשון של אברהם מיוחס להליכתו לארץ ישראל, הליכה זו אינה רק אמצעי למטרה, הוא איננו הולך רק בכדי להגיע לארץ ישראל. ההליכה עצמה היא בעלת ערך. כך ברור, שגם כאשר אברהם מגיע ארצה הוא מצווה "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה" (בראשית פר' י"ג פס' י"ז). גם בארץ ישראל עצמה מסופר שהוא הלך "הלוך ונסוע הנגבה" (שם, י"ב, ט'), כאשר הוא מתקדם למקום הקדוש ביותר, ירושלים והר הבית. אברהם נתנסה בעשרה ניסיונות הניסיון הראשון, הליכתו אל ארץ ישראל, הניסיון האחרון, הליכתו אל הר המוריה לשם הקרבת בנו יצחק, "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת… ולך לך אל ארץ המוריה.." (שם, כ"ב, ב'). ההליכה וההתקדמות מאפיינת את מהותו של האדם בכלל. הנביא זכריה מבדיל בין מלאכים לבני אדם, שם נקראים בני האדם "מהלכים" כי הבורא נתן לאדם את האפשרות לשפר עמדות, להתגבר על קשיים ולהתקדם באותו הפסוק עצמו נקראים המלאכים "עומדים", המלאך משולל בחירה חופשית, הם אינם יכולים לשפר עמדות ולבצע שינויים (ע"פ זכריה פ"ג פס' ז'). הליכה במובנה הפיסי מועילה רבות לבריאותו של אדם, הרמב"ם קרא להרבות בפעילות גופנית "יענה גופו וייגע כל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום" (הל' דעות פר' ד' הל' ב'). ובספר הנהגת הבריאות כותב הרמב"ם "ההתעמלות היא העיקר הגדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוב החולאים… ולא ימצא דבר תמורת ההתנועעות וההתעמלות בשום פנים" (שער ראשון פרק שלישי).  ומהי ההתעמלות? "תיקרא התעמלות התנועה החזקה או החלשה…אשר תשתנה ממנה הנשימה ויתחיל האדם להרבות נשימתו" (שם, שם) ומה זה יגיעה? "ומה שיוסיף על זה הוא יגיעה, רוצה לומר התעמלות חזקה מאוד" (שם, שם). אולם מוסיף  הרמב"ם שאין להפריז בכך כי "לא כל אחד יסבול היגיעה ולא יצטרך אליה גם כן", ו"הטוב בשמירת הבריאות לקצר ההתעמלות" (שם, שם) ובמקום אחר "מיני ההתעמלות החזקים מייבשים הגוף, וישימוהו קשה, מאוחר החוש ומאוחר התבונה. ולכן יהיו המתאבקים ובעלי המשא הכבד ואותם שיגביהו האבן סכלי התבונה" (פרקי משה, מאמר שמונה עשר, סעיף 9).

אנשים העוסקים בפעילות גופנית בעצימות בינונית-גבוהה נמצאים בסיכון נמוך יותר למחלות לב וכלי דם בהשוואה לאנשים שאינם פעילים, ושכיחות אירועים מוחיים ולבביים נמוכה יותר בקרב אנשים פעילים. פעילות גופנית סדירה מפחיתה את הסיכון לסוכרת ולתסמונת מטבולית, מפחיתה את הסיכון ללקות בדלדול עצם (אוסטיאופורוזיס). עיסוק בפעילות באופן סדיר קשור גם להאטה בירידה הקוגניטיבית תלוית הגיל.

בהלכה דנו לאסור התעמלות בשבת "אין רצים בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו ואינו חושש" (תוספתא שבת פרק י"ז הל' ט"ז, תוספתא זו הובאה להלכה בבית יוסף בתחילת סי' ש"א). שני הסברים נאמרו לאיסור זה, האחד, משום רפואה, ולפיכך דווקא אם מתייגע ומזיע, כי דווקא באופן זה יש צד של רפואה "אין מתעמלין בשבת – איזהו מתעמל, זה שדורסים על גופו בכוח כדי שייגע ויזיע, שאסור לייגע עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה" (רמב"ם הל' שבת פכ"א הכ"ח). השני, 'עובדין דחול' (מעשה חול), (רש"י שבת דף קמ"ז ע"א). ההבדל שבין שתי השיטות, לרש"י גם בריא המשפשף בכוח לשם תענוג – אסור משום 'עובדין דחול', ולצורך רפואה ייתכן שמותר ככל מעשה חול שהותר לצורך מצווה. אבל לפי פירוש הרמב"ם איסור זה נאמר רק כשעושה לשם רפואה, ולכן בריא העושה לתענוג מותר, וכן כשלא בא לידי הזעה – אינו בכלל רפואה ומותר. להלכה הובאו שתי השיטות, הן שיטת רש"י – "סכין וממשמשין להנאה, ולא ימשמש בכוח אלא ברפיון ידיים" (שו"ע או"ח סי' שכ"ז סע' ב'), לפי שיטה זו לא נזכרה ההזעה כלל, וגם לבריא אסור להתעמל, משום מעשה חול. הן שיטת הרמב"ם "אין מתעמלין…כדי שייגע ויזיע" (שם סי' שכ"ח סעי' מ"ב), ההסבר לאיסור זה הוא משום 'גזירת שחיקת סממנים' (שהוא איסור שאסרו חכמים משום רפואה בשבת) שאל"כ אין צורך שיזיע שעניינה רפואה. ובמשנה ברורה ביאר שהתעמלות הגורמת לזעה אסרו חז"ל משום 'גזרת שחיקת סממנים', כיוון שאפשר להשיג את הזעה גם באמצעות תרופות (משנה ברורה שכ"ח ס"ק ק"ל, ועיין שם בביאור הלכה בד"ה 'שייגע ויזיע' שפסק כדעת הרמב"ם), ועל כן לשני הטעמים הליכה לשם הנאה שאין עמה זיעה בוודאי מותרת, וכן מותר לעשות תרגילים פשוטים (שמירת שבת כהלכתה פר' י"ד סעי' מ"ג). ובנשמת אברהם בשם הרב נויבירט כתב ביחס לפיזיותרפיה בשבת, אפילו במקרה שאין מדובר בסכנת אבר או בחולה שאין בו סכנה, שאז בוודאי הדבר מותר, אלא אפילו במי שהולך ומבריא וממשיך בפיזיותרפיה כדי להוסיף ולחזק את השרירים החלשים, כיוון שאי אפשר לעשות דברים אלו על ידי סממנים ממילא לא שייכת גזרת חכמים משום 'שחיקת סממנים' ומותר לעשות זאת בשבת (נשמת אברהם, סי' שכ"ח סעי' מ"ב הערה צ"ג עמ' תפ"ח).

.               בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב