פרשת מטות – שבועת הרופאים

ח׳ באב ה׳תשע״ט (אוג 9, 2019) | עלון בית החולים, חומש במדבר, מטות

שבועת הרופאים או שבועת הִיפּוֹקְרָטֵס, היא שבועה שמקבלים על עצמם מרבית הרופאים בתחילת דרכם.  בשבועה מתחייב הרופא לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה, לנהוג בטוהר מידות ולשמור על סודיות רפואית. מקובל כיום להשתמש בנוסחים מודרניים בהם יש התייחסות לעניינים נוספים כגון החובה לתת טיפול שוויוני לכל אדם באשר הוא אדם.                                   ראשית פרשת מטות בפרק ארוך המיוחד לדיני הנדרים והשבועות. "איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסָר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל' פס' ג'), במשנה תורה שבה התורה ומזהירה "מוצא שפתיך תשמור ועשית…כי תדר נדר לד' אלוקיך לא תאחר לשלמו…" (דברים, כ"ג, כ"ב-כ"ד).תוך כדי עיון בפסוקים, מתעוררות כמה שאלות, ראשית, מה ההבדל בין נדר לשבועה? שנית, מדוע התורה מדגישה כי בנושא הנדרים והשבועות – ישנה פניה תחילה אל ראשי המטות דווקא? ושלישית, מה הכוונה, 'לא יחל דברו'? לשאלה הראשונה, ישנה הבחנה מקובלת בתלמוד ובראשונים, נדר- כאשר אדם לוקח על עצמו לעשות דבר, או לא  לעשות דבר מסוים, לגבי חפץ מסוים, לעומת זאת: שבועה- אדם מתחייב לעשות, או לא לעשות דבר מסוים, השבועה חלה על האדם ולא על החפץ. בניסוח הקלאסי: נדר הוא 'איסור חפצא', ואילו שבועה היא 'איסור גברא'. לחילוק זה ישנן מספר השלכות מעשיות. נדר מתייחס רק לחפצים, ואילו שבועה יכולה להתייחס גם לפעילויות מופשטות (כגון הנשבע שלא יאמר משהו). שבועה יכולה להיות ב'קום ועשה' (כגון הנשבע שילך לים), ואילו נדר הוא לעולם ב'שב ואל תעשה', שהרי עניינו הוא להחיל איסורים. מאידך, שבועה חלה לעולם רק על האדם הנשבע, ואילו נדר יכול להגביל גם אנשים אחרים, שהרי הנדר מתייחס אל החפץ, ואדם יכול לקבוע שחפץ מסוים ששייך לו ייאסר בהנאה לאחרים. השלכה נוספת נוגעת למקרה שהאיסור שהאדם רוצה לקבל על עצמו עומד בניגוד לאחת ממצוות התורה. אם למשל אדם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח, דבריו אינם חלים כלל, שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לאכול מצה בליל פסח, ואינו יכול להחיל על עצמו שבועה העומדת בסתירה לכך. לעומת זאת, אם נודר הנאה ממצה בליל פסח, דבריו קיימים שהרי לא קיבל על עצמו מה שסותר את השבועה מהר סיני, אלא אסר על עצמו את אכילת המצה. הנוסח המקורי של שבועת הרופאים מעולם לא היה מקובל על כל הרופאים באשר הם, הן מסיבות אידאולוגיות והן מחמת סעיפים מסוימים בו, דוגמת הצורך לתמוך כספית במורה הרפואה ובמשפחתו. כבר ביוון העתיקה התגלעו חילוקי דעות לגבי האתיקה המוצגת בשבועה. למעשה, הגישה של השבועה ייצגה דעת מיעוט בקרב הרופאים באותה תקופה, המסורת חזרה לאירופה עם תרגומם של כתבים מדעיים מלטינית ומערבית בסוף ימי הביניים.               לשאלה השנייה השיב הרמב"ן-רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), שפרשה זו נאמרה ל"ראשי המטות" דווקא, כדי "להעלים את החוקים", דיני הנדרים והפרתם, מהמון העם, "שלא ינהגו קלות ראש בנדרים" (שם, שם), עדות היסטורית חשובה בעניין זה הגיעה אלינו גם מפיו של רב נטרונאי, גאון ישיבת סורא במאה הט', הכותב "נדרים אין נשנית בשתי ישיבות [=בבל] היום יותר ממאה שנה…דאנן לא גרסינן נדרים ולא ידעינן  [=שאין אנו לומדים את מסכת נדרים ואין אנו יודעים] לאסור ולהיתר בה, לא נדר ולא שבועה". עד"ז כתב האור החיים בפירושו, בטעם ש"היתר נדרים פורחים באוויר" (שהאופן שבו מפרים את הנדרים לא נתפרשו בתורה שבכתב), שזהו משום שלא רצה השי"ת לפרש לעיני כל שנדרים ושבועות ישנם בהיתר, משום שיבואו עי"ז לזלזל בנדרים ובשבועות, ולכך העלים הכתוב הדבר, ומסר דבר זה רק לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחנו חילוקי המשפטים שבהיתר. ואילו בפני כל ההמון יהיו דינים אלו נעולי דלת, לקיים כל נדר וכל שבועה, וכמו שאמור "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". וזה מה שאמר הכתוב, "וידבר משה אל ראשי המטות" – דהיינו גדולי ישראל – להם אמר המצווה בשלימות, ופירט בפניהם התרת נדרים ה"פורחים באוויר" הנמסר בעל פה, ואילו לכל "בני ישראל", נאמר רק "זה הדבר אשר צוה ד'…" (שם, שם), רבי משה סופר[ בעל חת"ם סופר"] כתב בפירושו, מנהג העולם הוא שמנהיגים טרם כניסתם לתפקיד המכובד- מבטיחים הבטחות ונודרים מיני נדרים לגבי מעשיהם בעתיד, אך לאחר שמתמנים לתפקידם, ההבטחות לחוד והמעשים לחוד, ויש שלא יקיימו כלל את הבטחותיהם. לדעתו של האדמו"ר רבי אהרון מצ'רנוביל: התורה מדגישה כאן את ראשי המטות- כי עליהם לדעת להיות קשובים לרחשי העם ולהשתדל לפעול לטובת הציבור. לאור זאת התשובה לשאלה השלישית, המשפט: "לא יחל דברו", מתייחס למנהיג הנכנס לתפקידו שיקפיד לא לחלל את דבריו וימלא הבטחותיו.                                                             שבועת היפוקרטס לא עמדו תמיד למבחן אצל רופאים שפעלו במשטרים טוטליטריים, דוגמת הנאצים, ופעמים רבות רופאים אלו לא קיימו את כללי האתיקה המובעים בשבועה. על אף ששבועת היפוקרטס אינה מהווה מסמך רפואי, הייתה לה, ולעקרונות המודרניים של האתיקה הרפואית כאשר האדם נודר ומקבל על עצמו קבלה בדיבור, יש חשיבות עצומה שינהג כפי דבריו, שהרי היחס של האדם לדיבורו הינו ביטוי ליחס של האדם לעצמו – כאשר אדם אומר מילים, מבטיח הבטחות או מצהיר הצהרות ללא כיסוי הוא בעצם מחלל את עצמו – הופך עצמו לחולין. כיוון נוסף, שהנדר הינו המקום לרגש הטבעי של האדם – ליוזמה ולרצון הנובעים מליבו. והתורה מלמדת אותנו שיש להיזהר מאוד שלא לזלזל ברגשות הטבעיים של האדם. ישנו מאמר חז"ל חריף ביותר על עוון נדרים, "בעוון נדרים מתה אשתו של אדם… בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים" (שבת ל"ב, ע"ב), ועוד אזהרות חמורות על היחיד ועל הכלל.  הרב קוק בחיבור עין אי"ה על מסכת שבת, ביאר כי כוונת דבריהם של חז"ל הייתה להעצים את משקלם של המילים כשילד גדל בית בו מילה לא נשמרת והבטחה לא מקוימת, חייו אינם חיים, "בניו מתים כשהם קטנים", "מתה אשתו", הכוונה כי חייהם של אלו אינם חיים, שהלואבמי ייתן אמון הילד כשיגדל? במי יבטח כשיתבגר?! חז"ל הדגישו "כשהם קטנים,, התום והתמימות מתים, אם הוריו אינם מקיימים הבטחה, אם הבעל אינו מקיים את דברו, כאילו אשתו מתה. כאשר עורכים הסכם בין שני בני אדם או כאשר יש התחייבות חד צדדית, החתימה מחייבת. דיין יחיד מומחה שהוא חכם, יכול לבטל את הנדר על סמך חרטה של הנודר, או על סמך התפתחות בלתי רצויה שהנודר לא התכוון אליה. הווי אומר, שהנדר היה שטחי ולא עמוק ורציני, החכם התלמודי שמואל מדייק מדברי הפסוק את הדברים הבאים "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – הוא אינו מֵיחל, אבל אחרים מֵיחלים לו (חגיגה י' ע"א). במבט ראשון נראית האסמכתא הזאת הפוכה מרוח הכתוב. התורה מדגישה "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ", וחז"ל מדייקים את ההיפך. "הוא לא, אבל אחרים כן".                         באחד הנוסחים של שבועת היפוקרטס, נקבעה החובה לשמור על הסודיות הרפואית, כדלקמן: אני מתחייב לשמור את כל המידע שהגיע לאוזני לגבי החולים בסוד, ולא לעשות בו שימוש זדוני או להפיצו ברבים מתוך כוונה רעה. מהמאה השישית ידועה לנו שבועת אסף בה נקבע… ואל תגל את סוד אדם אשר האמין לכם.                                                         שאלת שבועות הרופאים התעוררה מבחינה הלכתית התעוררה מבחינה הלכתית ביחס לעדות רופא בבית הדין. חוק זכויות החול אוסר על מסירת מידע רפואי ומתיר להפר את חובת הסודיות רק בהתקיים תנאים מחמירים, מסירת מידע סודי שלא כדין אף הוגדרה כעברה פלילית. אל הרב אליעזר וולדינברג, פנה רופא באחד מבתי החולים בארץ שהתלבט בשאלה אתית קשה: הוא מטפל באישה הסובלת מבעיה אנטומית נדירה שבעטיה אינה יכולה ללדת. הבחורה עומדת להינשא, והיא מבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שלא יגלה לארוסה את התסמונת שהיא סובלת ממנה, ושאלתו, האם עליו לכבד את רצונה? בתשובתו מצטט הרב וולדינברג את דברי הרמב"ם, ולפיהם מצוות "לא תעמוד על דם רעך", מחייבת להציל אדם לא רק מסכנת חיים אלא גם מ"פח שטומנים לו", שכלולה בו לדעתו גם עגמת הנפש הצפויה לחתן כשיגלה את הרמייה. לכן הסיק שהרופא חייב לגלות את אוזן הארוס (שו"ת ציץ אליעזר, ח' ט"ז, סי' ד', וחלק ט"ו, סי' י"ג), ומה בדבר שבועת הרופאים שהתחייב בה לשמור סודיות? ומה על ההבטחה שהבטיח לחולה שלא יגלה דבר לארוסה? הרב וולדינברג דוחה טענות אלה מכוח ההלכה הקובעת שאין תוקף לשבועת מי שנשבע לבטל את המצווה, ומאחר שראינו שחובה מן הדין להציל את הנרדף, שום הבטחה או שבועה אינה יכולה לפטור את הרופא ממנה. הרב מרדכי יעקב ברייש, רבה של הקהילה החרדית בציריך במחצית השנייה של המאה הכ', נשאל,  רופא חרדי שאלני שאלה מעניינת, וזה לשונה: בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו… (סרטן), ולהחולה עצמו לא נודע כלל מזה…, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים. בתשובתו, הרב ברייש, מצטט גם הוא את דברי הרמב"ם ומדייק בהם דיוק נוסף, הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך – ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו", דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל… לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד להולד, אם תתעבר בינתיים, שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך, אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות. (שו"ת חלקת יעקב, אעה"ז, סי' ע"ט).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד