קורונה – הנגיף והמשבר הכלכלי, היכה בכולנו ללא הבדל. תוך זמן קצר הצליח 'הווירוס' להניס את האנושות מחוצות החיים המציאותיים אל מקלט ה׳זום׳ והפנטזיות הלא־מודעות. המגיפה מכה במציאות, אך משליכה חיתתה באין לה תואר וגוף ומאיימת לשאוב לתוכה את כל היש שלנו שנראה כל כך שברירי וחסר ישע, האימה הלא-מודעת מחלחלת ל'מקום בו אנו חיים'.

פרשתנו פותחת בתיאור ארבעים ושניים מסעות של בני ישראל, החל מיציאת מצרים וכלה בערבות מואב. בכל מסע ומסע התורה כותבת "ויסעו מ… ויחנו ב…" לשם מה פירטה התורה את כל אותן ארבעים ושניים המסעות? האמנם יש כאן רק רשימה גיאוגרפית של מקומות שבהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע ישראל במדבר? רש"י נותן שני ביאורים לתיאור 42 המסעות. "אלה מסעי – למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות…. נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן" (במדבר פר'     ). לדעת ר' משה הדרשן, פרשה זו נאמרה כדי "להודיע חסדי המקום" משום שמרשימה זו עולה שבשלושים ושמונה השנים שלא נזכרו בתורה, נסעו בני ישראל עשרים ושמונה מסעות בלבד. הסבר זה בעייתי, משום שהעיקר בו חסר מן הספר, שהרי לא נכתב בפרשה זו באילו שנים היו המסעות. מדרך הצגת הדברים בפרשה מצטיירת מגמה הפוכה, המבליטה את ריבוי המסעות וסמיכותם. גם הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים עסק בשאלה זו וביאר אגב יסוד מרכזי אחר בתורת ישראל את תיאור המסעות "דע כי כל סיפור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פינה מפינות התורה או לתיקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס… ומזה – סדר זכר המסעות, יראה מפשוטו של עניין שזכר מה שאין תועלת בו כלל – ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר, "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד'" (ח"ג פר' נ').

אין ספק, הכניסה של הקורונה לחיינו שינתה אותם. תחושת אי הוודאות עולה, וכך גם החרדה. האופטימיות שלנו נפגעת, הקהילתיות שלנו נפגעת, הסולידריות שלנו מוחלפת ממגע אנושי לטא'צ סקרין. אבות המזון הופכים דיגטליים, חוויות, רעיונות, מידע, רעיונות וחינוך, מוקדשים בעיקר לקורונה.

לפי הרמב"ם אם כן , התורה כתבה את המסעות ללמד שהיו המסעות "על פי ד' ". הפסוקים הפותחים את הפרשה מעידים על כך "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם… ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד'…" (במדבר ל"ג א' וב'), הביטוי "על פי ד' " מעיד כי מסעות אלו הותוו על ידי הקב"ה ולא היו אלו נדודים סתמיים. הרמב"ם מפרש שמטרתה של פרשת מסעי היא להוכיח שבני ישראל הלכו במדבר שאינו מתאים לחיי אדם, ובכל זאת הם הצליחו לשרוד בו 40 שנה, בכך מתגלה חסד ד' (מו"נ שם, שם). הרמב"ן מביא את פירושם של רש"י ורמב"ם אודות חסד ד' הנשקף אגב ציון המסעות, כגון, המן, הלחם משירד להם במדבר, הבאר שהלכה עִמם ממקום למקום, ענני הכבוד וכו', לפי זה, פרוט המסעות היה כדי להראות את הניסים הגדולים שנעשו לישראל במדבר. כשישראל ישמעו את כל המקומות שהם עברו ואת כל הניסים שעשה ד' לישראל במדבר, תתחזק בעם האמונה בד' דבר שיסייע להם בכניסתם לארץ ישראל. הרמב"ן אינו  מסתפק ומוסיף שגם סוד שלא נתגלה מסתתר כאן, "והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו…" (לעיל פ"ט פס' כ'). הרמב"ן מבאר שהמילים "על פי ד'" מכוונות על כתיבת המסעות ופירוטם בתורה. לומר, שייתכן שכל כתיבתם בתורה ע"י משה רבנו לא הייתה נצרכת, אך נכתבה על פי ד' מטעם הכמוס עמו. רש"י הביא פירוש נוסף מיסודו של ר' משה הדרשן "… משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו לרפאו המקום רחוק. כיוון שהיו חוזרים היה אביו מונה את כל המסעות, אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו (רש"י שם, שם), במשל שהביא רש"י מסתתר מסר חינוכי על חשיבות הדרך. משל החולי של ר' משה הדרשן, מתאר מצבים שונים במחלה, עליות ומורדות, הפוגות והחמרות. רעיון דומה מופיע בספורנו הרואה בפירוט המסעות את שבחם של ישראל, "כתב מקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום שנסעו ממנו טוב. ולפעמים קרה היפך זה, וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאד ובכל זה לא נמנעו, ובכן נכתב ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה",

השעה הקשה שלפניה אנחנו ניצבים היא גם מנגנון שעוזר לנו לבחון את החיים החדשים שלנו, את המשמעויות של החיים. ללא ספק, המרוויחה הגדולה של השעה הזו היא הסמכות. אם עד עכשיו, בחיי היום –יום כל אחד חיפש ומצא לו רב בהתאם לחשיפה שלו בזמן כזה הסמכות אותו מושג שהיה כאן לאורך ההיסטוריה והלך לאיבוד עשוי לחזור לחיינו.

לדעת הספורנו התורה האריכה במכוון את שתי הפרשות התוחמות את סיפור המסעות, בכדי לאזן את הרושם השלילי שנוצר בקריאה רציפה שלו. בפתיחה ובסיום של רצף האירועים השליליים במסעות בני ישראל – מציבה התורה את פרשית עמוד הענן ואת פרשת מסעי. ללמדך, שאמנם חטאו ישראל, אך היו אלה אך ורק בבחינת סטיות וחריגות מן הדרך הישרה בה הלכו. הפטרת פרשת מסעי, בה קוראים את ההפטרה השנייה מתוך "תלתא דפורענותא" (שלוש הפטרות הנקראות בימי בין המצרים) (ירמיהו פ"ב פס' ד'), בשלושת הפסוקים הראשונים ניכר קשר קשר אדוק לפרשת מסעי. התורה מתארת את האירועים הספציפיים, את המעידות הנפילות והחטאים של דור המדבר. הנביא ירמיהו לעומת זאת הציג את הפן האחר, שבו לא עסקה התורה, ירמיהו לא רצה לתאר את אותן שנתיים גדושות חטאים במדבר. כוונתו הייתה לתאר את הרוח שנשבה באותן שלושים ושמונה שנות הנדודים, בהן קיבלו עליהם בני ישראל את גזרות ד' באהבה, אותן שנים שבזכותן נמחל להם חטא המרגלים וזכו להיכנס לארץ, רק שילובם של שני התיאורים והבנת היחס הנכון ביניהם, יוצר התמונה המורכבת והשלימה של דור המדבר. התורה האריכה במכוון את "להודיע זכותם בלכתם אחריו "במדבר בארץ לא זרועה", באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ", הספורנו מלמד אותנו לראות תמיד את נקודת האור, את החצי הכוס המלאה.  כשהתורה עושה סיכום של שנות המדבר היא מתארת את הנפילות בלכתם של ישראל במדבר- מתאוננים, מי מריבה, "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", חטא המרגלים ועונשו נדודים ארבעים שנה במדבר, חטא המעפילים ועוד, מלמד הספורנו, שיש להתבונן על המכלול, ולראות את הטוב שהיה באותם שנים, אדם זוכר את מה שהוא בוחר לזכור, הנביא המתאר את המדבר בפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" המבט הנכון מגלה את נקודת האור.

רוב הציבור בעולם מאמין שמשבר הקורונה מנוצל לצרכים פוליטיים. מחקר של חברת הייעוץ האסטרטגי הגדולה בעולם, מראה ש-58% מהאוכלוסייה חושדים שממדי המגיפה נופחו במכוון. 85% היו רוצים לשמוע יותר מדענים ורופאים ופחות פוליטיקאים. “אחרי שננצח את הנגיף נישאר עם משבר מתמשך של אמון"

בתלמוד מובאים דברי אביי על נוסח התפילה אותה נושא אדם לפני שנכנס לפרוצדורה רפואית, "כי רופא חנם אתה – כי רופא נאמן אתה ורפואתך אמת לפי שאין דרכם של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי לא לימא אינש הכי דתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות (ברכות ס' ע"א). הרב קוק בסידורו מבדיל בין הרופא בשכר שיש לו תכלית אחרת זולת הרפואה ובריאותו של החולה, לעומת הרפואה הא-לוקית, של הרופא הנאמן, 'רופא חינם', שמטרתה היא רק ההצלחה ובריאות בריותיו, וא"כ אין לו ברפואה שום תכלית אחרת כי אם הרפואה עצמה והוא רופא חינם. הראי"ה קוק זצ"ל משתמש בפירושו של הרמב"ן, על לדברי ר' ישמעאל "ורפא ירפא", מכאן שניתנה לרופא רשות לרפאות, הרמב"ן כרופא רואה את הבעייה העיקרית בכל החלטה של טיפול רפואי בקבלת הרשות הדרושה לאור הסיכונים המרובים. הרב קוק מדגיש את מורכבותו של כל אדם מ"גוף ונפש" וההקשרים לעולם אשר מסביבו. הרב קוק משתמש ביסוד זה כפוסק הלכה, לדבריו פעמים רבות כדי שתקלע חכמת הרפואה אל האמת צריכים להכיר כי גם השימוש בחכמת האדם ברפואה הוא אחד מפליאות ההנהגה הא-לוקית ואנו משיבים את הדבר אל ההשגחה העליונה כמו אותם הדברים שאין בנו שום יכולת להם בפעל כפינו כי רק אתה ד' רופא נאמן אתה שלפניך גלויים כל רזי הגוף והנפש ומסתריהם ויחושיהם ורפואתך אמת מבלי אמת מבלי שתגרום הפסד למקצוע אחר (עולת ראיה). אותה סוגיה תלמודית העוסקת ברשות שניתנה לרופא, מתבארת כך "ופשטם של דברי חז"ל "ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות מורה כן שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא שאם היה דבר ברור איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחוייב לרפאות וכי אין עובר על לא תעמד על דם רעך … אלא שעיקר היסוד מפני שכל עיקרי הרפואה אינם מבוררים כ"כ ואין יודע בבירור אם אין הנחותיהם מסופקות ע"כ הוצרך לנתינת רשות שמ"מ אין אחרת לפני בני אדם" (שו"ת דעת כהן יו"ד סי' ק"מ). הבנה זו תוספת מקום מרכזי בהבנתו של הרב. הראי"ה קוק זצ"ל דן בבעיה העיונית של ההכרה האנושית מול "חכמת העליון אשר בינינו ובינו אין יחס ודמיון". חכמת הרפואה זכתה למעמד מיוחד לאור רשות הרופא לרפאות. אמנם אביי אמר שאין לנו לחוש את המסתרים של היחוסים שאין עינינו רואות אותם שאם כן כבר בטלת כל עמל האדם לתיקון החומרי והרוחני כי יחוש בכל מה שהוא מתקן ומשכלל שמא גורם הוא בזה הפסד באיזה יחס נסתר. אלא כך היא המדה ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ואין לפקפק בחששות של מסתרים להרפות ידי העמלים בתקונו של עולם.