רמיסיה, מלטינית, הפוגה במחלה. מצב שבו תסמיני המחלה נעלמים באופן חלקי או מלא. המילה משמשת במיוחד בתיאור התפתחות מחלות כרוניות – במחלות כאלה מטרת הטיפול מוגדרת בדרך כלל כהשגת רמיסיה או שמירה עליה, כיוון שלא ניתן להשיג החלמה מלאה. כיצד התייחסה ההלכה לרמיסיה במחלה?2

פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, עוסקת בשני נושאים עיקריים: סיכום מסעות ישראל במדבר, והכנות אחרונות לקראת הכניסה לארץ. בכך, פרשה זו, שאלה כללית שאותה יש לשאול בנוגע לתיאור המסעות היא, האמנם יש כאן רק רשימה גיאוגרפית של מקומות שבהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע ישראל במדבר? את השאלה הזו שאל כבר הרמב"ם במורה הנבוכים "דע כי כל סיפור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פינה מפינות התורה או לתיקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס… ומזה – סדר זכר המסעות, יראה מפשוטו של עניין שזכר מה שאין תועלת בו כלל – ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר, "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד'" (ח"ג פר' נ'), לפי הרמב"ם, התורה מדגישה שכתיבת המסעות הייתה "על פי ד' ", כדי שלא נטעה לחשוב שאין תועלת בכתיבתם. הפסוקים הפותחים את הפרשה מעידים על כך "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם… ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד'…" (במדבר ל"ג פס' א' וב'), הביטוי "על פי ד' " מעיד כי מסעות אלו הותוו על ידי הקב"ה ולא נדודים סתמיים. בפרשת מסעי, התורה בוחרת להדגיש שאופי המסע של ישראל במדבר היה "על פי ד' ". כלומר – זהו המאפיין המרכזי ביותר של מסעות ישראל במדבר. הרמב"ם מפרש שמטרתה של פרשת מסעי היא להוכיח שבני ישראל הלכו במדבר שאינו מתאים לחיי אדם, ובכל זאת הם הצליחו לשרוד בו 40 שנה, בכך מתגלה חסד ד', והנסים הגדולים שנעשו לבני ישראל (מו"נ שם,שם).

בתקופת הרמיסיה התלונות והסימנים של המחלה נעלמים או פוחתים והחולה יכול לחזור לשגרת חייו, רמיסיה היא עיכוב מחלה ולא ריפוי שלה. לפעמים הרמיסיה נמשכת שנים אחדות. התלקחות המחלה מחדש לאחר רמיסיה נקראת ראלפס, אם המחלה בעלת אופי כרוני הנוטה לאירועים אקוטים והחולה אינו מגיע ממצב של רמיסיה נקרא להתלקחות Acute Phase .

רבי משה הדרשן, המובא ע"י רש"י בדיבור הראשון בפרשה, טוען שפרשה זו נאמרה כדי "להודיע חסדי המקום" משום שמרשימה זו עולה שבשלושים ושמונה השנים שלא נזכרו בתורה, נסעו בני ישראל עשרים ושמונה מסעות בלבד. הסבר זה בעייתי, משום שהעיקר בו חסר מן הספר, שהרי לא נכתב בפרשה זו באילו שנים היו המסעות. מדרך הצגת הדברים בפרשה מצטיירת מגמה הפוכה, המבליטה את ריבוי המסעות וסמיכותם. נראה שדעתו של הרמב"ן לא נחה בפירושיהם של רש"י ורמב"ם, ולכן הוסיף להסברו, שלא רק חסד ד' נשקף בציון המסעות, אלא יש כאן עניין של סוד שלא נתגלה, "והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה "עַל־פִּי ד' יַחֲנוּ וְעַל־פִּי ד' יִסָּעוּ" (לעיל פ"ט פס' כ'). הרמב"ן רואה את פירוט המסעות כדבר ש"לא נתגלה לנו סודו". בניגוד לאבן עזרא שפירש את המילים "על פי ד'" כסיבה למסעות עצמם, שכל מסע וחניה היו על פי ד', הרמב"ן מבאר שהמילים "על פי ד'" מכוונות על כתיבת המסעות ופירוטם בתורה. לומר, שייתכן שכל כתיבתם בתורה ע"י משה רבנו לא הייתה נצרכת, אך נכתבה על פי ד' מטעם הכמוס עמו. המילים המנחות בפרשה זו הן "ויסעו…ויחנו", שחוזרות עשרות פעמים, ומוזכרות בפתיחת כל מסע ובסיומו. מילים אלו, בנוסף לפתיחת הפרשה – "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד' ", פורשו על ידי ספורנו, "כתב מקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו כי  לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום שנסעו ממנו טוב. ולפעמים קרה הפך זה. והמקום שנסעו ממנו טוב. ולפעמים קרה הפך זה. וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת הידיעה, שהיה זה קשה מאד ובכל זאת לא נמנעו. ובכן נכתב ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה"(ספורנו ל"ג ב')

בטיפול כימותרפי בלאוקמיה לדוגמא, הורגים כל פעם 99.9% מהתאים הממאירים, אך עדיין מספיק שיישארו כמה שכדי כשהמחלה תפרוץ בבוא העת מחדש. כלומר אין לנו כאן החלמה אלא רגיעה. לכן יש להשלים את הטיפול עד להכחדה טוטלית של התאים הניאופלסטים.

עוד הביא רש"י משל מיסודו של ר' משה הדרשן: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו לרפאו המקום רחוק. כיוון שהיו חוזרים היה אביו מונה את כל המסעות, אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו (רש"י שם שם), במשל שהביא רש"י בשם ר' משה הדרשן, המסר החינוכי אותו רוצה המלך ללמד את בנו בדרכם חזרה הוא שהדרך היא חלק בלתי נפרדת מהמקום שאליו היא מוליכה. משל החולי, מתאר מצבים שונים במחלה, עליות ומורדות, הפוגות והחמרות. כאשר התורה מסכמת את סיפור מסעותיהם של בני-ישראל, היא אומרת: "אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" (במדבר ל"ג א').מהפסוק משתמע, כאילו כל ארבעים ושניים המסעות ("מסעי", לשון רבים) היו חלק מהיציאה ממצרים. והלוא ברור שהיציאה ממצרים נוצרה מיד במסע הראשון, מרעמסס לסוכות, וכל המסעות שאחריו היו כבר במדבר, אחרי שיצאו ממצרים! צריך אפוא לומר, שבהגדרת כל המסעות כחלק מתהליך היציאה ממצרים, רומזת לנו התורה, כי היציאה וההיחלצות מ'מצרים' אינה פעולה חד-פעמית, אלא היא תהליך מתמשך, שיכול להשתרע על-פני ארבעים ושניים מסעות. המסעות הם מושגים יחסיים. ידוע, שמצרים היא רמז להגבלות שקיימות בחייו של כל אדם. יסוד רוחני זה מובא בספרי החסידות והדרוש. ציווי חז"ל, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים פרק עשירי משנה ה'). מתייחס לחובתו המתמדת של האדם להיחלץ מה'מצרים' והמגבלות הסוגרים עליו ומפריעים לו לעבוד את ד' כראוי. על כך מוסיפה פרשתנו, שתהליך היציאה מן ה'מצרים' האישיים הוא 'מסעי', לשון רבים – תהליך ארוך ומתמיד. המושגים 'מיצר' ו'מרחב' יחסיים הם. מצב רוחני שנחשב 'מרחב' לגבי ה'מיצר' של אתמול, הוא כבר 'מיצר' לעומת ה'מרחב' שנדרש מן האדם על-פי אפשרויותיו היום.

מחלת הסכיזופרניה מתאפיינת בהתקפים פסיכוטים וביניהם תקופות רגיעה שבהן אין תסמינים פסיכוטים. תקופות אלה קרויות תקופות רמיסיה. רמיסיה חלקית- נסיגה מסויימת במצב פסיכוטי אולם עדיין קיימים תסמינים פסיכוטיים מסויימים .מצב פסיכוטי פעיל- מצב שבו אדם אינו מבדיל בין דמיון למציאות ופועל מתוך תכנים פנימיים.

רמיסיה, חכמינו ציטטו דוגמא של מי שהוא "עתים חלים עתים שוטה", ואמרו, כשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו. כשהוא שוטה, הרי הוא שוטה לכל דבריו" (ראש השנה, כ"ח, א'). בשעה שהוא שפוי, הרי מעמדו החברתי -משפטי הוא כמצבו של אדם בריא. דוגמא נוספת ניתן לראות במצבו של חולה אפילפטי, שתיארו הרמב"ם, "הנכפה בעת כפייתו פסול [לעדות]. ובעת שהוא בריא כשר. ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאותם דעתן מיטרפת עליהם וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה". (רמב"ם, הלכות עדות פרק ט', הלכה ט'). דוגמא נוספת למעמד משפטי משתנה של החולה, מצינו בגמרא, בפרק מי שאחזו קורדייקוס {הרמב"ם (בפירוש המשנה, גיטין ז', א') פירש שקורדייקוס הוא "חולי מתחדש ממילוי חדרי המוח, ומתבלבל הדעת מפני כך, והא מין ממיני חולי הנופל". אולי מדובר בתסמונת  הקשורה ליתר לחץ מקומי תוך גולגולתי}, ואמר "כתבו גט לאשתי" לא אמר כלום שהרי אין דעתו מיושבת בזמן שאחוז בקורדיקוס ולכן אין תוקף לאמירתו. (מסכת גיטין ס"ז ע"ב). ככלל, אדם צריך להיות כשיר גם בזמן הציווי לכתוב את הגט וגם בזמן מסירת הגט לאישה. מכל מקום, לדעת ריש לקיש מי שאמר "כתבו גט לאשתי" ואחזו קורדייקוס, למרות שבזמן מתן הגט הוא עדיין איננו ברמיסיה (הפוגה). בכל זאת  ניתן למלא את הוראתו ולתת גט לאשתו. הסיבה לקולא זו היא כי מעמדו של חולה הקורדייקוס דומה מאד למעמדו של אדם ישן. בשני המקרים הוא אינו נמצא בהכרה צלולה, ובשני המקרים המצב הזה הוא זמני. הישן אמור להתעורר וחולה הקורדיקוס אמור לקבל תרופה ולחזור להכרה צלולה (גיטין דף ע' ע"ב), לעומתו סובר ר' יוחנן שיש הבדל בין אדם ישן לבין חולה קורדייקוס מי שישן ומתעורר בכוחות עצמו אינו דומה למי ש"מתעורר" רק בעזרת טיפול. על כל פנים, הכל מודים שכל מי שמבריא אחרי טיפול תרופתי, במצב ההחלמה הוא חוזר להיות מוגדר כבר דעת, אין לתייגו או להפלותו לרעה, והוא כשיר מבחינה הלכתית משפטית ככל אדם בריא.