פרשת מצורע – ביקור רופאים

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש ויקרא, מצורע

פרשת מצורע עוסקות בנושא טהרת המצורע. אחד הדברים הבולטים בפרשת המצורע הוא המעורבות הגדולה של הכהן בתהליך זיהוי הטומאה, ולאחר מכן גם בתהליך הטהרה. ניכר שתפקיד הכהן כאן אינו רק בעבודת המקדש – לכהן יש גם תפקיד "קהילתי". בפרשת שמיני הוזכר התפקיד החינוכי של הכהן: "ולהורת את בני שיראל את כל החקים…" (י יא). בפרשת המצורע נמסרו לכהן מספר תפקידים: הראיה וההחלטה אם לטמא או לטהר, הציווי על ההסגרה לשבעה מים כדי לבחון את הנגע שנית (וכן על הפעולות הקודמות להסגרה, אם יש כאלו), ההחלטה לטהר את הנגע אחרי תום זמן שהותו של המצורע מחוץ למחנה, הציווי על המצורע מה להביא ומה לעשות כדי להיטהר, ועשיית כל העבודות הנלוות לתהליך הטהרה (טבילה, שחיטה, הזאה, הקרבה, הנפה ועוד).

ניתן לראות את התהליך כולו, הן של הטומאה והן של הטהרה, כמו דו שיח ארוך ורב שלבים בין המצורע לכהן. מרגע שהגיע המצורע לכהן לראשונה הוא ממלא אחר הוראותיו, וחוזר אליו שוב ושוב כדי לעבור משלב לשלב.

הקשר ההדוק שבין הכהן למצורע עשוי להיראות מפתיע בשל קדושתו של הכהן:

המשמעות המרכזית של הטומאה בתורה היא המניעה שהיא יוצרת מלהגיע אל הקודש, כמו שנאמר בסוף פרשת המצורע: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (טו לא, וכן אצל היולדת – יב ד). מבחינה של כלל הלכות הטומאה בתורה עולה שהטומאה אינה איסור בפני עצמו, האיסור על הטמא הוא רק במגע עם הקודש. הטומאה היא מציאות הלכתית שנוגעת לאדם, והאדם עלול מכוחה לטמא את הקודש, אך גם יכול להיטהר ממנה ולשוב אל הקודש.

באופן טבעי היינו חושבים שבשל העיסוק של הכהן בקודש עליו להימנע ממגע עם הטומאה ועם נושאיה, ושיש לשמור על הכהן מכל משמר שלא יבוא במגע עם הטמאים, ובפרט עם המצורעים שהגורם לטומאתם אינו מהלך ביולוגי טבעי אלא מחלה חריגה ומרתיעה. התיאור של התורה נראה בדיוק הפוך: לא זו בלבד שהכהן אינו נמנע ממגע עם המצורע, התורה גם אינה מזכירה שהכהן נטמא כתוצאה מעבודתו עם המצורע, וזאת בניגוד לטהרת טמא המת באפר פרה אדומה שמטמאת את הכהן שעוסק בה (במדבר יט).

נראה שיש מסר בזיקה ההדוקה שבין הכהן למצורע, והמסר נוגע לזיקה העמוקה שבין הטומאה לקודש. כמו שניתן לראות בימינו, אם אין קודש שמצריך טהרה ומייצר את מסלול הטהרה אין גם משמעות למערכת הטומאה. אבל לא רק הטומאה שואבת את משמעותה מקיומה של הקודש, גם הקודש מקבל את משמעותו היתרה מכך שניתן להגיע אליו רק מתוך טהרה. המצורע זקוק לכהן כדי להבחין בין טמא לטהור, כדי להיטמא, להתחיל תהליך של ריפוי, ולבסוף כדי להיטהר. תפקידו של הכהן לטפל בטומאתו של המצורע כחלק משירותו בקודש – שמשמעותו טיהור הטמאים ולא התנתקות מהם. הכהן מיועד לעסוק בקודש, אבל הוא אינו מנותק מהעם, אלא יושב בתוכו ודואג לטהרתו של הכלל, כדי שלכולם תהיה האפשרות להגיע אל הקודש, כולל המצורע – החולה והמנודה מן החברה.

לקשר האנושי הנדרש בין הכהן למצורע יש רובד נוסף: הטומאה מקורה באדם, היא אינה כוח חיצוני ואינה חלה אלא על האדם וחפציו. אבל גם הטהרה מקורה באדם. בכוחו של האדם לנקוט בפעולות שיביאו לטהרתו. המצורע חייב כדי להיטהר קודם כל לפנות אל הכהן ולבקש ממנו שיכריז עליו כטמא. רק אחרי ההכרזה האנושית על מצב הטומאה אפשר להתחיל בתהליך של ריפוי וטהרה.

חז"ל למדו מהפסוק "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (יד לו) שהכרזת הכהן היא הקובעת את הטומאה, והטומאה חלה על מה שהיה בבית ברגע ההכרזה, ולא על כל מה שהיה בו מלכתחילה. כלומר, הנגע הוא המטמא, אך הטומאה נקבעת כמציאות רק כשמכריז עליה הכהן.

יחד עם מתן הכוח בידי האדם לטמא ולטהר חשוב להבהיר שהכוח הזה אינו שררה של הכהן. היכולת האנושית להיטמא ולהיטהר קיימת אצל כל אדם, עד אחרון המצורעים. תפקידו של הכהן להיות מעורב ולהושיט עזרה לבאים להיטהר, אך לצורך כך להתחיל בבירור הטומאה ובהכרזה עליה – לא כדי להרחיק את הטמא אלא כדי להתחיל את דרכו להיטהר, ולהמשיך ללוות אותו לכל אורך הדרך.

הזיקה העמוקה בין המצורע לכהן אינה רק בתקשורת ההדוקה ביניהם, אלא גם בתהליך כניסתם אל הקודש: כדי להיטהר צריך המצורע, בין השאר: להתגלח, לרחוץ במים, לטהר גם את בגדיו, להמתין שבעה ימים במקומו, להגיע לפתח אוהל מועד, להביא קורבן, מן הקורבן מזים שבע פעמים ומניפים חלק מהקורבן, ולבסוף נותן הכהן מדם הקורבן ומהשמן על תנוך אוזנו הימנית, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. כל המרכיבים הללו מצויים גם בתהליך הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה (ויקרא ח)! בולטת במיוחד נתינת הדם על האוזן והבהונות שמצויה אך ורק בשתי הפרשות הללו: הקדשת הכוהנים וטהרת המצורע (וכבר העיר על כך אב"ע).

מדוע דומה טהרת המצורע להקדשת אהרון ובניו? מדוע מצווה הכהן לעשות למצורע את אותה פעולה שעשה משה לאהרון ולבניו בכניסתם לשרת בקודש?

ניתן להציע מספר הקבלות בין שני המצבים :גם הקדשת הכוהנים וגם טהרת המצורע מסמנים פתיחת דף חדש ושינוי המעמד האישי ביחס לאפשרות הכניסה והקרבה אל הקודש. המצורע נטהר ויכול להיכנס למשכן, והכוהנים הוכשרו לעבודתם והם יוכלו להיכנס לתוככי הקודש ולעבוד בו. ההתחדשות והמעבר באים לידי ביטוי באופן סמלי בפעולות השונות שכולל הטקס: העמידה בפתח אוהל מועד, הגילוח, החלפת הבגדים ועוד. גם את ההטפה על האוזן והבהונות ניתן להבין כחלק מקבלת המעמד החדש, שכרוך בשמיעה וציות יחד עם עבודה פיזית בידיים וברגליים.

להקבלה בין המצורע לכהן יש משמעות עמוקה לכל אחד מהשניים: למצורע נאמר כאן שהכל נרפא ונטהר, הוא משווה לכהן מתוך אמון עמוק בתהליך הטהרה שעבר, ובזאת מוזמן להיכנס אל הקודש עד כדי השוואתו לכהן. לכהן מזכיר הקורבן שאפילו מצורע יכול לדמות לאהרון ובניו אחרי שנטהר – כולם בניו של הקב"ה, ולכולם האפשרות להתקדש. מעמדו של הכהן ניתן לו לא כדי להשתרר, אלא כדי שיסיע לכל אדם, נמוך ככל שהדרדר, להיטהר ולהתקדש.

מאזן אקולוגי הוא מושג בסביבתנות המתייחס למצבה הרצוי של מערכת אקולוגית, לרוב למצבה לפני התערבות אנושית מסוימת, לפני עידן טכנולוגי משמעותי, או לפני שינוי משמעותי כתוצאה מגורם חיצוני אחר. המושג עומד ביסודה של תפיסה לפיה קיים בטבע מצב "נכון" המאפיין מערכת אקולוגית בריאה, בו מתקיים שיווי משקל הרמוני בין כל מרכיביה. פגיעה בכל אחד ממרכיבי המערכת עלולה להפר את המאזן האקולוגי ולגרום לקריסת המערכת.

פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה. "וידבר ה' אל משה בהר סיני…דבר אל בני ישראל… כי תבואו את הארץ… ושבתה הארץ שבת לד'. שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לד'. שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור…שנת שבתון יהיה לארץ. והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך…ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כ"ה, א'ז').  מצוות השמיטה מופיעה גם בספר שמות "ושש שנים תזרע את ארצך…והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך… כך תעשה לכרמך ולזיתך (שם, כ"ג, י'-י"א).

 שמות כג:י-יא

הרס בתי גידול, הכחדות מינים וכן פגיעה במשאבים החיוניים לאדם שאספקתם תלויה בבריאותה של המערכת. מושג המאזן האקולוגי נובע בין היתר מעקרונות ורעיונות ממדע האקולוגיה כמו ריבוי יחסי הגומלין בין אורגניזמים שונים ובינם לבין סביבתם האביוטית, וחקר הקשר בין יציבות של מערכות למגוון המינים או למורכבות מארג המזון שלהן. כמו כן, המושג נובע גם מרעיונות, לעתים רומנטיים, שאינם מתחום המדע או אף מנוגדים למסקנות המקובלות בקהילה המדעית, כגון השערת גאיה.

בתקופות פרה-היסטוריות היה האדם תלוי בסביבתו באופן מלא. יכולת הקיום שלו הייתה תלויה במידת התאמתו לתנאי הסביבה המשתנים, והוא היה חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית. בתקופות אלו השתמש האדם במקומות מזדמנים כמערות לצורכי מגורים, נדד בעקבות מזונו, והיה עשוי לשמש כטרף מידי טורפים גדולים. במצב זה הייתה אוכלוסיית האדם נתונה כל העת בשיווי-משקל עם סביבתה. מצב זה השתנה עם התפתחות המין האנושי וההתקדמות הטכנולוגית במהלך ההיסטוריה האנושית פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה. הכתוב מדגיש, כי יבול הארץ בשנת השמיטה מותר בשימוש עצמי (ויקרא כ"ה, ו´): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". הכתוב ממשיך ומפרט מי זכאי לאכול מהיבול: "לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:". מהדגשת המילה "לאכלה" אנו למדים, כי יבול הארץ בשנת השמיטה מותר בשימוש עצמי, אך אסור בשימוש מסחרי (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא, בהר, וכן עבודה זרה ס"ב.): "לאכלה ולא לסחורה". איננו הבעלים על הארץ, הארץ שייכת לבורא עולם והוא, בחסדו, מתיר לנו להשתמש בה. מסר אמוני זה הינו אף מסר חברתי ממדרגה ראשונה. איננו בעלים על הקרקע, דבר אינו מבדיל בינינו לבין האחר, כפי שמבאר רש"י (שם): "אף על פי שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא שהכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך".

עם זאת, מעיון מדוקדק בלשון ציווי זה נדמה כי ישנו כפל לשון מיותר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ". על פניו, המילה "לכם" מיותרת. די היה לצוות עלינו "והיתה שבת הארץ לאכלה לך ולעבדך". מה מוסיפה ההדגשה שבמילה "לכם"? קושיה זו מועלית על ידי הנצי"ב מוולאז'ין (העמק דבר, שם): " ועדיין תיבתם לכם מיותר. והמה מקרא חסר והיתה שבת הארץ לאכלה". הנצי"ב מספק תשובה נפלאה, השופכת אור על הפסוק: "נראה לפי הפשט דה"ק דמה שהוא שבת הארץ לכם. שאין אתם רשאים לעשות תכלית מהספיח או מפרי האילן. בזה בא לאכלה לך ולעבדך ולאמתך בשוה. לא כדרך מזון העבדים שנותנין להם סובין וכדומה פסולת". מצוות השמיטה לא נועדה לעניים. ציווי השמיטה נועד בראש ובראשונה לנו – "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". הארץ שובתת עבורינו, היא מלמדת אותנו את מעמדנו האמיתי, היא מזכירה לנו כי היא רכוש הכלל. לכן בשנה זו אוסרים עלינו להפיק מהארץ – שניתנה לכל בני האדם- כל דבר למטרה מסחרית. רק כשנבין את רעיון השמיטה – לָכֶם – רק כשנרגיש שאיננו מורמים מעם, יהיה שוויון אמיתי " לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ". בהשראת דברים אלה מבאר הרב קוק בהקדמה החשובה לספרו שבת הארץ, את מהות השוויון המושג באמצעות שנת השמיטה. בחיי החול, מבאר הרב, אנו נתונים במרוץ נצחי, אנו שבויים בדאגותינו הקיומיות, בעמל תמידי, בתחרות תמידית. כל אלה מקטינים את עדינותנו, חונקים את המוסר הטבעי שלנו, מסתירים מאיתנו את העולם כפי שהוא באמת. לכך נועדה השמיטה. היא נועדה בראש ובראשונה לנו: "ואם אותה האביריות המוכרחת להתלוות על כל סדר של חיי ציבור קבועים גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית והניגוד המתמיד שבין האידיאלית להכרזה של חסד ואמת חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכש, המוכרחים להיראות בעלם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה שלה האומה – הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו (כשהיא מסודרת על מכונה), לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוקי שלהם,

 

 

 

כל מי שחווה על בשרו, או על בשר קרוביו, אשפוז בבית חולים, מכיר את המושג הקדוש "ביקור רופאים". כל היום מצפים לביקור הזה, שטומן בחובו תקווה לשחרור ולגאולה. אולם בפועל, הביקורים האלה הם פעמים רבות חוויה מפוקפקת למדי.

בביקור שחוויתי לפני מספר שבועות, למשל, הרופאים נכנסו לחדר, נעמדו מול המיטה של אמא שלי והתחילו לדון ביניהם במצב של מספר 2 בחדר 75. אפילו שלום לא היה כאן. הרופא הבכיר לא הביט ברופא המתמחה שתיאר את המקרה, לא הסתכל על המקרה עצמו ולא על קרובי המקרה. מבטו שוטט אי שם בחדר ומדי פעם הוא פלט איזו מלה או חצי משפט. בלועזית כמובן.

אפשר בקלות לדמיין כמה חביב היה נראה באיזו תוכנית בוקר, מדבר על חידושים בקרדיולוגיה, השפעת מצב הרוח של החולה על סיכוייו להבריא ותרומת יחסו של הרופא למצב הרוח של החולה. איש לא היה מנחש שבאחד מביקוריו, ניגש לאמא שלי ובלי לומר מלה החל לטלטל את צווארה הכאוב כדי להדגים משהו לחבורת הרופאים שליוותה אותו. טילטל, ופנה הלאה.

גם כעת, בלי כל מלת פרידה, פנה הרופא בחסד הזה למיטה השנייה. שם שכבה אשה שניסתה לנהל איתו שיחה חד-צדדית: "כן, סחרחורות כאלה לא היו לי בחיים. אל תשאל". הרופא אכן לא שאל, אך האשה המשיכה. "באמת, צריך מזל בחיים, מה אני אעשה. תהיה בריא". התמימה כנראה חשבה שאם זה "ביקור", הרופאים אכן מבקרים אותה ומתעניינים בשלומה. אם היתה יכולה בטח היתה מוציאה להם שלל סירים וכיבודים. ביקור, לא?

קביעתו של הכהן חלה מכאן ולהבא, ובכך מתייחדת טומאת נגעים בהשוואה לטומאות אחרות, שבהן חוות דעתו של פוסק ההלכה מחילה את הדין באופן רטרואקטיבי החל משעת התרחשות המאורע הנדון. כך מפורש בתורה לגבי נגעי בתים (ויקרא יד, לה-לו): "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת"‏[1]. פינוי הכלים מוכיח, שכאשר יבוא הכהן ויטמא את הבית – הטומאה לא תחול למפרע. מסיבה זו, ניתן לדחות את ראיית הנגע במקרים מיוחדים, כמו בחגים או לחתן וכלה, וכל עוד הכהן לא בדק את הנגע – האדם נשאר בטהרתו.‏[2]

 

  1. ^ ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוקים לה-לו
  2. ^ משנה מסכת נגעים פרק ג משנה ב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד