צרעת, הידועה גם בשם מחלת הנסן, היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי חיידק המסוגלת להוביל לעיוותים בגוף ועל העור. המחלה קרויה על שם הנורבגי גרהארד הנריק הנסן, חוקר אשר בשנת 1873 זיהה את חיידק המחלה. חיידק המופיע בריכוזים גבוהים מאוד בפצעי צרעת. המחלה מתפתחת באיטיות רבה בגוף החולה, ולעיתים חולפות שנים רבות עד הופעת הסימנים הראשונים. מחלת הצרעת נחשבה כמחלה חשובת מרפא לאורך ההיסטוריה.

פרשת תזריע ופרשת מצורע עוסקות בנגעים. אלו כתמים המופיעים בגוף האדם, בבגדיו או בקירות ביתו "וידבר ד' אל משה ואל אהרון לאמר, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ויקרא פ' י"ג פס' א' וב') שאלה יסודית שעליה דנים המפרשים השונים היא מה מהותם של הנגעים האלה? האם מחלות הן, ומדוע יש להראות מראות אלו לכהן, האם חלק לכהן בתפקיד הריפוי, וההסגר, שעליו מדברת התורה, האם נועד לבידודו של החולה, למנוע הידבקותם של אחרים במחלתו, או שמא אין זה אלא מין עונש, הבא בדרך נס, שכן בפרשת מצורע מדובר גם על נגע צרעת הבית והרי לא תיתכן מחלת בתים? מעיון בעיקרי דעותיהם של חז"ל ושל גדולי המפרשים נראה שראיית הכהן וההסגר אינם מטעמי בריאות, כך עולה ממדרש ההלכה על ספר ויקרא, המקור התנאי הקדום ביותר המציג לראשונה את הנגעים כתוצאה מעברות של לשון הרע או הלבנת פני חברו, הכהן אינו אמור להסתפק רק בקביעה אם מדובר בנגע או לא, אלא עליו גם להטיף מוסר לפונה אליו "…ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו, לאמר, יאמר לו הכהן דברי כיבושים, בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע שנאמר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות…" (ספרא מצורע פרשה ה'). חיזוק לגישה זו לפיה לשון הרע והלבנת פנים הם סיבת הצרעת מצוי גם בתוספתא "…היה בא אצל הכהן והכהן אומר…צא ופשפש בעצמך וחזור בך שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע ואין הצרעת בא אלא על גסי הרוח…"(נגעים פרק ו' פסקה ו')הצרעת לפי מקור זה עשויה להיעלם, הדבר תלוי באדם האם ישקע או ישוב מחטאו. התלמוד מבאר את הקשר שבין "לשון הרע" ו"צרעת" בשימוש הכלל של לשון נופל על לשון, "מאי דכתיב (מה משמעות הכתוב) "זאת תהיה תורה המצרע" (ויקרא י"ד ב') – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין דף ט"ו ע"ב). קיימים גם מקורות אחרים מהם עולה כי צרעת ונגעים באים על שורה ארוכה של עבירות מלבד איסור לשון הרע והלבנת פנים  "אמר רבי שמואל בר נחמני על שבעה דברים נגעים באין – על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל ועל צרות העין"(ערכין דף ט"ז ע"א) גם ממקור תלמודי זה מתחזקת הגישה לפיה נימוקים ערכיים ומוסריים פגומים אחראים למחלה ולא טעמים רפואיים.

תולדות מחלת הצרעת מתועדים מזה אלפי שנים אף במזרח, בהודו ובסין. קיים אף תיעוד של המחלה בפרס משנת 500 לפנה"ס. מחלת הצרעת הגיעה מהמזרח ליוון, ובכתבי היפוקראטס היא נקראת לאוקה, אלא שלא ניתן לדעת בוודאות אם כל אותן מחלות שנקראו "צרעת" אכן היו המחלה שאנו מכירים היום. הדעות חלוקות כיום האם הצרעת הנזכרת במקרא היא המחלה הנקראת כיום בשם מחלת הנסן, או שהצרעת היא מחלת הפסוריאזיס המוכרת בשם ספחת . המחלה התפשטה במדינות צפון אירופה החל מהמאה ה-11.

גם הרמב"ם שכידוע היה רופא מפורסם, בפירושו למשנה ראה בנגע זה עונש ולא מחלה גרידא "הצרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע….הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים, ואין חלאים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם, שלא יקרה בהם צרעת, והם על דרך נס, כמו מי סוטה, ואינם אלא דברים חוץ מן הטבע" (נגעים פרק י"ב משנה ה') חיזוק לדברים מצוי בחיבורו "משנה תורה" "הצרעת  הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה, ….וזה השינוי, האמור בבגדים ובבתים, שקראה התורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר לשון הרע משתנות קירות ביתו.  אם חזר בו – יטהר הבית. אם עמד ברשעו  עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהם, אם חזר בו  – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהוא הליצנות ולשון הרע…"(רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק ט"ז הלכה י') הרמב"ם מתאר שרשרת רצופה של איתותים מגבוה לאדם לשוב מעוונותיו. גישה זו הרואה בנגע הצרעת פגם מוסרי וערכי מגובה ממספר מקורות פרשניים והלכתיים אציע בפני הקורא שתיים מתוכן, הראשונה, ישנם ימים וזמנים, שאין צריכים להראות בהם הנגעים לכהן, "חתן שנראה בו נגע, נותנים לו שבעת ימי המשתה, לו ולביתו, ולכסותו, וכן ברגל נותנים לו כל ימות הרגל"(משנה נגעים פרק ג' משנה ב') והרי אין לך תקופה, שבה סכנת ההדבקות גדולה יותר מאשר דווקא ברגל, שהיא תקופה של התקהלות המונים רבים בצוותא, ובכל זאת אין מראים בתקופה זו את הנגעים לכהן, שיסגור את הנגוע. השנייה.  מובאת בפירושו של ר' שמשון רפאל הירש על הפסוק "וצוה הכהן, ופנו את הבית, בטרם יבא הכהן לראות את הנגע, ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית"(ויקרא י"ד פס' ל"ו) הדרישה להוציא את הכלים מן הבית לפני ראיית הנגע, מלמדת אותנו לראות את ההבדל שבין המושג הדתי "טמא" ובין תקנה לשם בריאות העם על ידי מניעת סכנת ההידבקות.

צרעת על פי רוב  פוגעת באיברים החיצוניים, שבהם הטמפרטורה נמוכה יותר קצות גפיים, עור, אף, עיניים, גרון וכיו"ב, סימני הפגיעה אזורים חיוורים, שהתחושה בהם כתוצאה מפגיעה בעצבים המגיעים לאותם איברים. נראה שבגלל חוסר התחושה נוצרים פצעים וכיבים באיברים אלה, לפעמים עד כדי קטיעה עצמית של אצבעות, קצות ידיים ורגליים וכיו"ב, מחלת הצרעת עלולה לגרום למוות. החל מאמצע המאה הקודמת חל שיפור בטיפול התרופתי וב-1982 הושגה פריצת דרך נוספת כאשר הוצג "קוקטייל" תרופות לטיפול במחלה.

אולם בין המפרשים הגדולים נמצאים גם מצדדים לתפיסה, שלפיה יש להסביר את נגע הצרעת כדבר הבא בדרך הטבע. הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום 1288-1344 פרובנס צרפת, איש מדע, פרשן מקרא, מתמטיקאי, רופא, ומחשובי הפילוסופים היהודיים), המרבה להדגיש את הצד הטבעי שבמצוות התורה, פירש בהקשר זה "וענין הצרעת, באלו הדברים הוא שיגבר בהן הליחות הנכרי והחום הנכרי, יחלש חומם היסודי באופן שידרכו, אל הבילוי וההפסד…והנה תמצא זה במקום העיפושים, כמו מימי האשפות". גישה זו מכלילה בקבוצת הסיכון הן השפעתם של תנאים סביבתיים תברואתיים והיגיינה ירודים, והן פגיעה במערכת החיסונית. גישה זו נתמכת גם על ידי המחקר הרפואי, אשר גילה קשר סטטיסטי בין מספר נתונים גנטיים ובין שכיחות המחלה, וכן את העובדה כי מחלות המחלישות את המערכת החיסונית עלולות להגביר את הסיכון ללקות במחלה. גם דון יצחק אברבנאל בפירושו הסביר את הצורך בשריפת הבגדים במקרים מסוימים של נגעי בגדים כחשש עתידי להידבקות "יש מהדברים, ממה שישתמש האדם מהם לרפיונם, ולהיותם קרובים אליו מאוד, יתפעלו בהתפעלותו, ובעבור זה חששה התורה, שמא המצורע בחוליו ובהסגרו נשתמש בבגדים, ואולי מאיכיות המצורע ועיפוש גופו, יתראו בהם כתמים, ומפני זה חששה התורה, שאולי אחרי טהרתו, ירצה להשתמש באותם הבגדים וידבק הטהורה בטמא, ואולי יחזירוהו לחליו". גם מתרגום התורה ליוונית (תרגום השבעים) וללטינית, שבהם תורגמה המילה "צרעת" למילה "לפרה", מחזקת את ההנחה ולפיה הצרעת הרפואית היא הצרעת המקראית.

לאורך ההיסטוריה צרעת הייתה מחלה אשר עוררה פחד ורתיעה גדולים, מצורעים נודו באופן גורף מהקהילה וזאת בטקסים דתיים שמשמעותם הייתה למעשה הכרזת מוות חברתי למצורע. על מצורע נאסר להינשא, הם צוו ללבוש בגדים מזהים מיוחדים, במקומות רבים חויבו מצורעים להזהיר אחרים מפני בואם על ידי שימוש בפעמון או ברעשן. בשנת 1313 רצה פיליפ הרביעי לשרוף את כל המצורעים שבצרפת, דבר שלא יצא לפועל.

הפטרת הפרשות המחוברת "תזריע" ו"מצורע" היא ההפטרה של פרשת "מצורע" כשהיא עומדת לבדה. ההפטרה מספרת על ארבעת המצורעים שישבו פתח השער בימי המצור הארמי והרעב הכבד בשומרון. הארבעה סוקרים את האפשרויות השונות העומדות בפניהם ומגלים כי המוות והרעב אורב להם בכל פינה, בעיר ומחוץ לה. והנה מתברר כי דווקא להם, הניצבים מחוץ לחברה, יש גם פתח תקווה "לכו ונפלה על מחנה ארם, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו"(מלכים ב' פר' ז' פס' ד') משהם מגיעים אל המחנה, בחשכת הלילה, מתברר להם כי עוד קודם לכן נסו משם הארמים בבהלה, ואף הותירו אחריהם את כל רכושם. מעשה זה מהווה יסוד על פיו למדו גדולי הפוסקים שניתן לסכן חיים של חולה העומד למות, לצורך ניתוח שיכול להצילו, אך מאידך יכול גם להרוג (שבות יעקב ח"ג ס' ע"ה). מעיון בפוסקים נראה שיש משמעות להבנת הפסוקים ולהקשרם ההלכתי שהרי לפי מסורת חז"ל המצורעים היו גיחזי, נערו של אלישע, ושלשת בניו, וכיוון שגיחזי נחשב מאלו שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ' ע"א) תמהו הפוסקים כיצד ניתן הסיק החכם התלמודי ר' יוחנן כיצד יש לנהוג על פי התורה ממעשה המצורעים (עבודה זרה כ"ז ע"ב), מכאן הגיעה הרב משה פינשטיין ליסוד מחודש "לכן צריך לומר דר' יוחנן אומר דדין התורה תלוי בזה בדעת האינשי דכיוון דלאינשי עדיף ספק חיות גמור מוודאי חיי שעה לכן אמרינן דמותר גם מדיני תורה ליכנס בספק הצלת חיים גמורים אף שמסכן בדה וודאי דחיי שעה שלכן לא חיישינן, וכיוון שתלוי בדעת האינשי שפיר הוכיח הגמרא מגיחזי ושלושת בניו שעשו לדעת עצמן"(אגרות משה יו"ד ח"ג סי' ל"ו)הרב שלמה זלמן אויערבך בהתייחסו לשאלה זו השיב "נראה דכיון דאין שום רמז שעשו שלא כראוי וגם לא נזכר שמו של גיחזי, ורק נזכר שהייתה על ידי מצורעים תשועה – שפיר יש ללמוד מהם"( מובא בנשמת אברהם יו"ד סי' קנ"ה עמוד מ"ז הערה 14).לדבריו של הרב אויערבך כאשר אנו מעוניינים ללמוד הלכה ממעשה כלשהו המופיע בתנ"ך איננו אמורים לדון על הדמות בכללותה אלא על התייחסות הפסוקים למעשה הספציפי. לעומתו סבור הרב פיינשטיין שאין להפריד בין הדמות לבין הלימוד ממנה למדו, אלא שבמקרים בהם הנלמד אינו אלא לימוד מטבעיות החיים, "דעת האינשי", את זאת ניתן ללמוד גם אם המקור נקשר בדמות פסולה.

.               בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב