אַבְחָנָה (בלעז: דִּיאַגְנוֹזָה) היא הליך ברפואה שבו מתקבלת החלטה על זהות התופעה הרפואית שממנה סובל המטופל. האבחנה מושגת בעזרת בירור האנמנזה (תולדות החולה), דהיינו, היסטוריה רפואית או נפשית ושימוש בכלים אבחוניים נוספים. לעתים ניתן להגיע לאבחנה בצורה מהירה, אך ישנם מקרים שבהם גיבוש האבחנה מצריך תהליך ממושך יותר הכולל ביצוע של בדיקות מרובות. כיצד מתייחסת ההלכה לטעות באבחנה?

סיפור יוסף ואחיו ממשיך ומתקדם בפרשתנו, ממשיך וחושף את היחסים המורכבים בתוך משפחת יעקב, את הקנאה והאיבה ששררו בין האחים. מה הייתה הסיבה לשנאה העמוקה שרחשו לו אחיו? חז"ל והפרשנים ניסו לדלות רמזים מהכתוב מהם ניתן ללמוד על מערכות היחסים שבין האחים. מאבקי אחים מלווים את ספר בראשית מראשיתו, קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, וכעת יוסף ואחיו. המאבק הראשון הסתיים ברצח, קין קם על הבל אחיו והרגו. גם המאבקים המאוחרים יותר מורכבים וקשים, עשו מתכוון להרוג את יעקב אחיו, גם אחי יוסף מטכסים עצה כיצד להיפטר ממנו, ואינם שוללים אל האפשרות להרגו "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא.. לכו ונהרגהו… (בראשית ל"ז י"ט כ'), אלא שהפעם מדובר בשבטים, בני יעקב, אבות האומה. כיצד נוצר מצב שבו האנשים הנשגבים האלה תכננו וכמעט ביצעו את הרצח של אחיהם הצעיר? הסיבה המפורשת בתורה עצמה היא בלתי מובנת לחלוטין, האם חלום או שניים של יוסף נראו בעיני האחים עילה מספקת לרצח!? האם זו סיבה מספקת בכדי להרוג את אחיהם, בשרם, בדם קר? כיצד ניתן להבין זאת? לא התורה, וגם לא חכמינו הסבירו דיים את שורשיו של הוויכוח המר, בשונה מסיפור שנאתם של יעקב ועשו, שם היה בסיס לשנאה, ויכוח על ברכות, ויכוח על בכורה, פה העיקר חסר מן הספר. מקריאת הפסוקים עולים שני דברים, האחד, דיבה רעה שהביא יוסף ליעקב על האחים, והשני, העדפת אביו אותו על פני אחיו כשעשה לו כתונת פסים. על אף דבריהם של חז"ל אודות האסון שעלול להתרחש כשמעדיפים בן אחד על פני האחרים "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (צמר נקי), שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת דף י' ע"ב), ביקורת זו היא בעיקר על יעקב וכמובן מהווה הדרכה מוסרית לכל אב כיצד לנהוג עם בנים, אך קשה להניח שרק בשל כתונת הפסים רצו האחים להורגו! נראה שיש לתלות זאת בשני הגורמים הנוספים, הדיבה שהוציא יוסף על אחיו, וחלומותיו המתנשאים.

החשיבות של האבחנה המדויקת היא בהשלכות שלה על התהליך הטיפולי. זאת משום שבמצבים בהם האבחנה שגויה הגורם האמתי לא מקבל מענה טיפולי והוא עלול להחמיר את מצבו של האדם. כמו כן, המשאבים הכרוכים במתן טיפול לא מתאים מבוזבזים לריק ואינם מובילים לשיפור במצבו של האדם. במקרים חמורים יותר, טיפול שגוי יכול אף לגרום לנזק.

הפסוק המתאר את הדיבה סתם ולא פירש מה הייתה אותה הדיבה "...ויבא יוסף את דברתם רעה אל אביהם"(שם ל"ז ב'). רש"י מביא את דבריהם של חז"ל  "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות…" (רש"י שם ל"ז ב'), האם כך באמת היה? האם בני יעקב כשלו באיסורים כל כך חמורים? פרשנים הסבירו כי טענות אלו יותר ממה שהיה בהם אמת, היו תוצאה של אי הבנה, בדרך זו למשל פירש בעל האור החיים הקדוש את הוויכוח שהתרחש בין השבטים ליוסף כמחלוקת בליבון ענייניים הלכתיים הקשורים בנושאים אלו, לדעתו, היה מקום הלכתי לטענות שני הצדדים, אטימות הלב יצרה את השנאה התהומית שסופה מביא את כל המשפחה בעקבות יוסף למצרים (שם ל"ז ב'). שנאת אחים מסיבות דומות חוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה, והדבר המיט עלינו חורבנות. השבוע נחוג חג החנוכה, המתאר את גבורת היהודים ואת ניצחונם על היוונים. לפי המתואר בספר המכבים, הרקע ההיסטורי שהביא לגזרות אנטיוכוס, אותן הגזירות שמנעו יהודים מלשמור על זהותם והביאו להתקוממות לא הונחתו ללא סיבה מקדימה, היו הם תוצאה של "שנאת חינם" בין מנהיגי האומה, יסון תפס את הכהונה הגדולה מאחיו חניה, ומנלאוס תפס אותה חזרה מיסון, חניה חשף את פשעיו של מנלאוס, והלה "סידר" את מותו של חניה, יסון ניסה לכבוש את ירושלים בכוח, כתוצאה מכך סבר אנטיוכוס שמורדים נגדו, הוא כבש את ירושלים, הרג שמונים אלף איש, בזז את בית המקדש, גזר נגד דת ישראל וטימא את בית המקדש- וכל זה הגיע עקב שנאה ופילוג בעם (מכבים ב' פרקים ד'- ו'). גם נפילתם וקץ שלטונם של בית חשמונאי החל בפילוג ובמלחמת אחים, "לא ידעתי, כנסת ישראל מתאוננת, לא ידעתי להיזהר מן החטא שאעמוד בכבודי ובגדולתי, ונכשלתי בשנאת חינם ומחלוקת, שגבר במלכי בית חשמונאי הורקנוס ואריסתובלוס עד שהיה מביא את מלכות רומי וקבל מידו המלוכה…"(רש"י לשיר השירים פרק ו' י"ב) וכך גם עלה בגורלו של בית המקדש השני, "אבל  מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא דף ט' עמ' ב').

תסמין מסוים יכול להיגרם על ידי תהליכים פתולוגים שונים‏. אבחנה מדויקת היא אבחנה המשקפת נאמנה את מצבו של האדם. אבחנה לא מדויקת אינה מצביעה על המקור האמתי של הבעיה ו/או מצביעה על מקור שגוי. כדי להגיע לאבחנה המדויקת ביותר יש לפנות לאיש המקצוע המתאים ולהשתמש בכלי אבחון תקפים, במקרה של ספק בנוגע לדיוק האבחנה מקובל לפנות לאיש מקצוע נוסף כדי לקבל עוד חוות דעת.

תיאורים היסטוריים אלו מלמדים על הסכנה האורבת לחברה בהעדר תרבות של ויכוח, בהעדר כבוד הדדי, בהעדר היכולת להקשיב לאחר, כאשר התחרות בין הפרטים גוברת על האינטרס המשותף, של שמירת הלהקה כולה. הרב קוק בסידורו "עולת ראיה", תמה על הפסקה הנאמרת בתפילה: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברא נא שלום בך…" וכי תלמידי החכמים משכינים שלום בעולם, והרי מתאפיינים הם דווקא בריבוי דעות ובמחלוקות, וכיצד ניתן דווקא על ידם להרבות שלום בעולם? כיצד ניתן להסביר שיגדל השלום כשכל אחד תופס אחרת מחברו וחולק על דבריו? אלא יישב הרב קוק "כי הבניין ייבנה מחלקים שונים, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדרכי עבודה והדרכה שונים, שכל אחד תופס מקומו וערכו…וריבוי הדעות שבא על ידי השתנות הנפשות והחינוכיים, דווקא הוא הוא מעשיר את החוכמה והגורם הרחבתה, שלסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר שאי אפשר היה לבניין השלום שייבנה כי אם על ידי כל אותן השפעות הנראות כמנצחות זו את זו" (עולת ראיה א' עמ' ש"ל), דהיינו, הריבוי מפרה ומרבה דעות ומעשים, שבחם של תלמידי החכמים בהיותם מרבים שלום דווקא בעקבות ריבוי הדעות. אסיים במעשיה, מספרים שמישהו הגיע לבית הכנסת בעת שקראו את מעשה יוסף ואחיו, עמד האיש הקשיב והתפלא, הרי גם בשנה שעברה קראו בדיוק את אותו הסיפור, וכי הלקח לא נלמד!? וכי המחיר ששילמו האחים, המחיר ששילמה המשפחה כולה, לא היה בו די כדי שלא יחזרו שוב על אותו מעשה, תמה האיש!? האם שוב מכרו את אחיהם? אם כך המשיך ואמר, מגיע להם!! מגיע לאחים!! לצערנו, המעשייה היא מציאות, המשפחה היא שלנו, ואת המחירים עשויים לשלם כולנו.

כלי האבחון נועדו לספק למאבחן את המידע הנדרש לכתיבת האבחון ומתן אבחנה על פי הנדרש בחוק באמצעות מדידה והערכה. כדי להחליט אם כלי מסוים מתאים לצורכי אבחון יש לבדוק את תחום הערכה שלו לאור המדדים לבדיקות אבחון. כמו כן, כדי לדעת האם הערכים שנמדדו תקינים או לא ביחס להתפלגות נורמלית באוכלוסייה חייבת להיות אפשרות להשוות אותם לנורמה.

רשלנות רפואית, הוא מושג מודרני שאיננו מוכר ככזה בהלכה. המקבילה ההלכתית למושג זה הוא פשיעה. המקורות הראשוניים הנוגעים לרשלנות הרופא נידונו בעיקר בתוספתא ולא בתלמוד. במקור אחד נאמר, שהוא פטור מדיני אדם, ודינו מסור לשמים, מבלי לפרט אם טעה בשוגג או במזיד (תוספתא ב"ק ו' ו'). במקור אחר נאמר, שאם הזיק בשוגג פטור, ואם הזיק במזיד חייב, מפני תיקון העולם (תוספתא גיטין ג' י"ג). ובמקור נוסף נכתב, שאם הזיק פטור, אבל אם חבל בו יותר מן הראוי חייב (תוספתא ב"ק ט' ג'), רבי שמעון בן צמח דוראן פירש את המושג "מזיד" כמושג המקביל ל"יותר מן הראוי". משכך, ההלכות אשר פוטרות את הרופא מאחריות עוסקות בנזק אשר נגרם כתוצאה מהענקת טיפול רפואי סביר. לעומת זאת, הלכות אשר מטילות אחריות בנזיקין על כתפיו של הרופא עוסקת בטיפול שאיננו סביר (שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' פ"ב). הטלת אחריות על רופא בגין רשלנות רפואית נובעת בעיקר מטיב הטיפול אשר העניק האחרון למטופל. בערוך השולחן נקבע למשל כי טעות בתום לב מבחינה מקצועית איננה מצדיקה את הטלת האחריות בנזיקין על הרופא. לעומת זאת, נקבע שם כי טעות אשר נעשתה תוך כדי רשלנות פושעת, או פעולה לא נכונה אשר בחוסר תשומת לב נעשתה, ייתכן וקיימת לניזוק עילה כנגד הרופא – גם בדיני אדם. (ערוה"ש יו"ד של"ו ב'). הרב שלמה דייכובסקי, ב"מתשובותיו של הרב לרופא", כתב כי רופא אשר לא עיין בספרות המקצועית ונמנע מלהתייעץ עם רופאים בכירים ממנו הינו רופא הנושא באחריות לנזקים שגרם (תחומין י"ז, תשנ"ז, עמ' 327). גם משו"ת בית אהרן, ח"א, יו"ד, סי' ב', אות ג', ומשו"ת מעשה אברהם ח"א, יו"ד, סי' נ"ה עולה כי רשלנות פושעת הינה התעלמות מדעות אחרות של מומחים. רשלנות זו מצדיקה אפוא הטלת אחריות על רופא במקרה בו התעקשותו על טיפול (המתאים לדעתו) גרמה לחולה נזק. בשו"ת ציץ אליעזר נקבע כי חולה אשר סובל מנזק שהינו תוצא של טיפול שגוי בגין חוסר תשומת לב ראויה, יכול לבקש הטלת האחריות על הרופא (חלק ה', קונטרס רמת רחל, סימן כ"ג). מנשמת אברהם עולה כי ישנה אף החמרה מסוימת. כאן נטען כי אין הבדל בין נזק אשר נגרם כתוצאה ממחדל, לבין נזק אשר נגרם בשל פעולה שגויה. בשני המקרים מדובר ברופא אשר נמנע מלתת את הטיפול הראוי ועליו לחוב בנזיקין (חלק יורה דעה, סימן של"ו, ס"ק ו', עמ' תל"א)