אור בתחום הנראה לעין האנושית הוא קרינה אלקטרומגנטית, בעלת אורך גל הנראה לעין האדם, בטווח שבין התת אדום לעל סגול. התחום בפיזיקה העוסק באור ובתופעות הקשורות אליו נקרא אופטיקה. האופטיקה חוקרת כיצד האור מתמקד, נשבר, מתפרק לצבעים, כיצד יוצרים אור בעל תכונות רצויות, איך מוליכים את האור ואיך מודדים אותו.

חנוכה חבוק וקשור באור – גם כזה שעל פניו לא קשור לאירועי החג. דרשות שונות הקשורות לחנוכה מצביעות על כתמי אור המשמשים בערבוביה עם החושך. רעיון מפתח בזיקה שבין השניים. במדרשים תוארה יון כחושך "וחשך זו מלכות יון שהיו גזירותיה קשות כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-לקי ישראל" (פסיקתא רבתי פרשה ל"ג ל'). מנחם ריבולוב, שהיה מחנך ברוסיה ומשורר, סופר ומבקר ספרות, כתב, "אם יש חג בחגי ישראל שאינו מתיישן עם הדורות, ואינו מקטין את אורו הפנימי, אלא הולך ומתחדש, הולך ומתחנך, הרי זה חג החנוכה". התלמוד מספר על חג קדום מאוד שנקשר בחטא הקדמון, לפיו אדם הראשון סבר כי בשל חטאו מתקצר היום והולך בתקופת טבת, "תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי…עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים (ע"ז, ח' ע"א), כשראה שכך טבעו של עולם חגג. המקורות המוקדמים ביותר לידיעות על חנוכה כחג לדורות הם ספרי מקבים. (מקבים א' ד', נ"ח). גם במקבים ב', שב מזכיר את פרשת החנוכה, אף כי שני הספרים שונים לא מעט בתיאור מעשה השחרור והטיהור של בית-המקדש, וגם בתיאור החגיגה של חנוכת המקדש בידי יהודה ואחיו, עם זאת, אין ספרי מקבים מוסרים פרטים אודות דרך החגיגה לדורות, והם מסתפקים בקביעת ימי החנוכה בשמחה וגיל, ללא ציון מנהג מוגדר, כגון הלל והודאה או הדלקת נרות (י' , ח').

מקור האור העיקרי על פני כדור הארץ הוא השמש. אור השמש מספק את האנרגיה הדרושה לצמחים לייצר בתהליך הפוטוסינתזה פחמימות שמהן ניזונים בעלי החיים, כך שאור השמש הוא מקור האנרגיה לכל המזון על פני כדור הארץ. האור משמש לראיה, להפקת אנרגיה, ועוד. תכונות האור ניתנות למדידה, צבע האור נמדד באורך גל או תדירות. העוצמה ביחידות אנרגיה.

יוסף בן-מתתיהו חוזר בשינויים מסוימים על דברי מקבים א', ומוסיף  '. . . ומאותו הזמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים'. גם הוא אינו מזכיר מנהגים מיוחדים לחג זה, אף כי נראה שמנהג הדלקת הנרות כבר רווח בתקופתו. יוספוס מעלה סברה בדבר מקורו של הכינוי 'חג האורים' או 'חג הנרות', שכבר רווח בימיו,  'ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות לעבוד את א-לוקינו, הופיעה לנו מבלי שקיווינו לד' (קדמוניות, י"ב, ז', ז'). מקור חשוב נוסף לעניין זה הוא 'מגילת תענית' שהיא חיבור קדמון הסוקר שורה של ימי זיכרון חיוביים מתקופת הבית השני, שרובם מתייחסים אל הישגים וניצחונות. בכל הימים הללו, אשר ביניהם נמנים גם ימי החנוכה, נאסר לצום, וברבים מהם נאסר גם להספיד את המתים. מגילת תענית מתייחסת אל חג החנוכה בקיצור נמרץ, וכך נאמר שם 'בעשרים וחמשא ביה [בכסליו] חנוכת תמניא יומין די לא למספד' (=בחמישה ועשרים בו [בכסליו] חנוכת שמונה ימים, שלא לספוד) (משנה כ"ג ע"ב). הברייתא במסכת שבת מפרטת את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי על אופן ההדלקה, "בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (כ"א ע"ב). ברייתא אחרת המובאת בסמוך קובעת, כי 'נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה מניחה כחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו'. המונח 'שעת הסכנה' מכוון לימי גזירות השמד של אדריאנוס קיסר, שבהם התירו חכמים לאדם להניח את הנר בתוך הבית ולא על פתחו. מכאן, שבשנות השלושים של המאה השנייה כבר היה מנהג הדלקת הנר והצגתו בפומבי רווח, והיה צורך להקל על אנשים שרצו לקיים את המצווה, ויהי מה, ולמנוע אותם מלסכן את חייהם לשם כך.

מהירות האור היא קבוע יסודי בפיזיקה, השווה ללכ-300 אלף קילומטר בשנייה. מהירות האור היא הגבול העליון למהירות שניתן להגיע אליה או להעביר מידע. חקר תכונותיה המיוחדות של מהירות האור בתחילת המאה ה-20 יצר מהפכה בתורת התנועה הניוטונית, ופתח את הדרך לתורת היחסות.                                                 

על שתי הברייתות ממסכת שבת שהוזכרו לעיל, מצטרף דיון תלמודי, שבמרכזו השאלה הרטורית 'מאי חנוכה ?', בתלמוד הבבלי הסיפור העיקרי של החג – נס פך השמן. והרי השאלה ותשובתה,  "מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה, תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=מהי חנוכה? ששנו חכמים, בכ"ה בכסליו ימי החנוכה, שמונה הם, שלא לספוד בהם ולא להתענות בהם]. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח כחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כ"א ע"ב). הקטע אינו מתאר את המעשים מנקודת ראות היסטורית. הוא נזקק למעשה נס, מדגיש את הצד הדתי-פולחני של פרשת החנוכה ומתעלם מן המלחמה, הניצחונות ואף ממעשי קידוש השם שנכרכו בפרשה זו. הינתקות מן ה'ארצי' והדגשת המרכיב הדתי והמוסרי של המאורעות היא מגמתית ותואמת כנראה את הלוך רוחם של חכמי בבל בתקופת התלמוד. מגמת פרשנותם ההיסטורית של אמוראי בבל למרד החשמונאים ולתוצאותיו המידיות – היא אפוא חינוכית-דתית. פך השמן מייצג את הטהרה, את האור ואת עולם הלימוד, תלמוד תורה, ועמם את הנס ואת קוצר ידם של בני-אדם להושיע עצמם בלא סיוע משמים. ואכן, במהלך הדורות הבאים גבר המוטיב הנִסי של החג על זה הארצי, ופך השמן הנסתר היה לסמל המוכר של החג, כשסביבו מתגבשים בספרות ההלכה המצווה המרכזית והדיונים העיקריים הנוגעים לחנוכה. לפי בית הלל, בכל יום מוסיפים אור, מוסיפים מעשים טובים, ועל ידי כך מסלקים את החושך ואת הרוע. הדלקת הנר על פי גישת הלל התקבלה מבחינה עקרונית ויכולה לשמש מודל פסיכולוגי-התנהגותי-אימוני איך להתקדם במידות ובמעשים טובים, ולייצר שינוי בכל תחומי חיינו מתחילים בקטנה, בנר אחד קטן וכל יום עושים בהדרגה צעד נוסף ומדליקים עוד נר לקראת השינוי המיוחל. מדובר בגישה טכנית ובגישה מוראלית, המעוררת סיפוק על ההישגים שהושגו, ומוטיבציה להמשיך בתהליך השינוי עם הפנים קדימה תכונה נוספת של האור, כפי שהיטיבו לנסח חכמינו, היא 'מעט מן האור – דוחה הרבה מן החושך' די באור קטן, בנר או בפנס, המבליח בחושך, כדי לגרש אותו ולהאיר את כל החדר או הסביבה. כתוצאה מאפיון משמעותי זה של האור אנו צועדים אל התכונה הבאה של האור, זה נהנה – וזה לא חסר! ובלשון חכמינו "נר לאחד, נר למאה", די בנר דולק אחד כדי להאיר לרבים, ולא על חשבונו של בעל הנר.

האור החל  להיחקר באופן מדעי בימי הביניים, בתחילת המאה ה-20 התגלה שהאור מתנהג כגל אך גם כחלקיק, תופעה שנקראת דואליות, גל-חלקיק. הבנת טבעו של האור פתחה פתח אל תורת הקוואנטים שהיא אחד מעמודי התווך של הטכנולוגיה והפיזיקה המודרנית.  

אחד מדרכי התאורה החסכוניים ביותר הינן הדיודות פולטות האור – לֵד. רכיבים אלו המורכבים ממוליכים למחצה, הופכים זרם חשמלי לאור בדרך שונה מאוד ממנורות הליבון. נצילות ה- לֵד טובה עד פי עשר מן הנצילות של נורות הלהט, כלומר הן חסכוניות ביותר באנרגיה. כיום קיימים כבר מספר סוגים של  לֵד הפולטים אור בצבעים אדום, ירוק וכחול, וכן קרינה אולטרה סגולה (בלתי נראית). באמצעות השימוש ב-לֵד ניתן להפיק אור בהשקעה נמוכה של אנרגיה. כאשר מדברים על קרינה מ- לֵד למעשה מדברים על אנרגיה מסוג שונה לחלוטין, האור אינו נוצר מחום (אנרגיה תרמית) אלא ממעברי אנרגיה של אלקטרונים, כתוצאה מהפרש אנרגיה הגורם להארה. בהלכות שבת דברים האסורים משום 'עובדין דחול' הם כינוי לפעולות שצורת עשייתם מבטאת אופי של יום חולין ולא אופי שבתי, או פעולות אשר נראות כמלאכות ודומות להן. המושג 'עובדין דחול' עומד בבסיס סוגיות רבות במסכת ביצה. בסוגיות המובאות בגמרא, מודגש הניגוד בין הערך של שמחת יום טוב אשר מהווה בסיס להיתר הכנת סעודות החג, לבין החשש שהיום הקדוש יהפוך ליום מסחר ככל הימים כתוצאה מן ההיתרים השונים. בשל הצורך לאזן בין הערכים, חכמים הקפידו שלא יהיו מעשי האדם ביום טוב כמו ביום חול, והתירו דברים שונים רק כאשר נעשה שינוי בדרך העשייה הרגילה בעל 'התפארת ישראל' בחיבורו 'כלכלת השבת' (הקדמה למסכת שבת), אשר חילק את איסור 'עובדין דחול' לג' סוגים. [א] חכמים אסרו הדבר משום דדומה לאחד מהל"ט מלאכות. [ב] או משום שמא על ידי כך יבוא לעשות מלאכה. [ג] או משום טרחא יתירתא וכולם נכללים בשם שבות. הגדרה נוספת מהו איסור 'עובדין דחול', מבוארת באגרות משה  שכאשר ניתן היה בשבת לעשות מעשה בדרך ארעי ובמקום זה המעשה נעשה באותה דרך שהמלאכה נעשית בקביעות ביום חול, אסרוהו חז"ל משום 'עובדין דחול' (או"ח, ח"ד סי' ד', מלאכת טוחן). לכן נראה שגם אם לא מצאנו איסור מהתורה או מדרבנן בהדלקת לֵד, שאין בהדלקתו משום מלאכת מבעיר. יש לאסור זאת משום 'עובדין דחול' (עיין במאמרו של הרב פרופ' דרור פיקסלר, המעיין, תשע"א)