פרשת מקץ – מקץ שנה יש חיסון

ח׳ בטבת ה׳תשפ״א (דצמ 23, 2020) | קורונה, חומש בראשית, עלון בית החולים, מקץ

לאחר שעות של דיונים ארוכים בהשתתפות עשרות רופאים מדענים וסטטיסטיקאים, הצביע פנל מומחי ה FDA בעד הענקת אישור חירום לחיסון של פייזר. מבחינת היעילות החיסון מתחיל להשפיע כעשרה ימים אחרי קבלת המנה הראשונה ומגיע בשלב הזה ליעילות בינונית של כ-52 אחוז. אך לאחר המנה השנייה, שניתנת כעבור חודשיים היעילות מזנקת ל-95 אחוז.

הפרשה נפתחת במילים ויהי מקץ שנתיים ימים" (בראשית, מ"ב א'). יוסף נמק בכלא שנתיים ימים, עד שפרעה חולם בלילה אחד שני חלומות מוזרים, בחלום הראשון שבע פרות רזות וצנומות אוכלות שבע פרות יפות ובריאות. בחלום השני, שבע שיבולים דקות ושדופות בולעות את שבעת השיבולים היפות והמלאות. בבוקר פרעה קורא לכל חרטומי מצרים וחכמיה אך איש לא יודע לפתור את החלומות. שר המשקים נזכר ביוסף, הנער העברי היושב בבית-הכלא, ומספר לפרעה כיצד פתר יוסף את חלומותיו – ואת חלומות שר האופים – בהצלחה. פרעה מתפעל ומזמין את יוסף לפתור את חלומותיו. לאחר שהסתפר והחליף את בגדיו, יוסף פותר את החלום. על ארץ מצרים עתידות לבוא שבע שנות שובע ושפע, ומיד אחריהן שבע שנות רעב, הרעב יהיה גדול כל-כך, עד שהוא "יבלע" את השובע הגדול ששרר קודם לכן. יוסף אינו מסתפק בפתרון החלום ומציע לפרעה תוכנית פעולה, לאסוף מהתבואה שתגדל בשנות השובע את מחסני המלך, ולחלק אותה בשנות הרעב. פרעה מתרשם מדברי יוסף "אחרי הודיע א-לוקים אותך את כל זאת, אין חכם ונבון ממך"! פרעה מלביש אותו בבגדי מלכות, ממנה אותו להיות משנה למלך ומפקיד אותו על תוכנית איסוף התבואה. חז"ל התקשו, במקרא לא התפרש ממתי החלו שנתיים אלו, ולכן דרשו ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסוהר יותר מן הנגזר עליו, מפני שתלה בטחונו בשר המשקים, שנאמר "אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו" – זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, אלו המצרים שנקראו רהב (מתרברבים, בעלי גאווה), על ידי שאמר לשר המשקים, זכרתני והזכרתני – נתווסף לו שתי שנים (ב"ר, פ"ט, ק"ג). רבים תמהו על דברי חז"ל אלו, הסותרים לכאורה מיניה וביה, שמתחילה אמרו שמאמר הכתוב, "אשרי הגבר שם ד' מבטחו" – זהו על יוסף, והרי שיוסף היה בעל בטחון, אבל מיד אח"כ פירשו את סוף הפסוק, "ולא פנה אל רהבים" – שזהו על יוסף שפנה לשר המשקים, והיינו שיוסף לא בטח על ד'.                                                                תופעות הלוואי של החיסון כוללות כאבי ראש, סחרחורת, חום, כאב באזור ההזרקה וכיו"ב. הסיכון לתופעות לוואי חמורות יותר עומד על פחות מחצי אחוז. שישה מעשרות אלפי המשתתפים בניסוי מתו במהלכו, מהם ארבעה מקבוצת הביקורת שקיבלה חיסון דמה (פלצבו) ושניים מקבוצת הניסויאחד לקה בליבו, והאחר סבל מהסתיידות עורקים.                              ונשאלת השאלה, האם בטחון בד' סותר השתדלות אדם ויוזמותיו? לכאורה, ממדרש זה משמע שעל האדם לשים בטחונו בד' ולא לפעול בעצמו. בעל ה'בית הלוי' ביאר את דברי המדרש, שדווקא משום שיוסף היה בעל בטחון גמור, שעליו נאמר "אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו", לכן הוא נתבע על כך שפנה לשר המשקים, לא היה לו לפנות אל רהבים ואפילו בקשה מעין זו שביקש, אבל אדם מן השורה בוודאי היה מותר לו לפנות לשר המשקים בבקשה כזאת שיזכרהו. הכלי היקר ביאר שחטאו של יוסף נבע מכך, א. שביקש את שר המשקים פעמיים. כלשון הכתוב "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה". וכנגדם נענש בכפל השכחה "ולא זכר שר המשקים… וישכחהו", ואילו היה יוסף מבקש פעם אחת, הוכיח בזה את השתדלותו. ואולם מה שהוסיף, גילה ששם מבטחו יתר על המידה באדם, ב. חטאו נבע מזה שתלה את יציאתו מהמאסר בשר המשקים כי יוסף אמר "אם זכרתני, והוא לשון תנאי, "כאילו אמר אם זכרתני יש תקוה ואם לא אבדה התקווה". ובעיקר דברי המדרש, ביאר בזה החזו"א באופן אחר, שבאמת יוסף היה מחויב לעשות איזו השתדלות להצלתו ולא לסמוך על הנס, אבל פעולה זו – לבקש משר המשקים שיזכרהו, היא בגדר פעולה הנעשית מתוך ייאוש, משום שלפי דרכי הטבע לא היה ששר המשקים יזכרהו (שהרי הוא מוגדר כ"רהבים" –היינו אדם גס ובעל גאווה שדורש רק את שלום עצמו ואינו דואג לזולתו), ופעולה הנעשית מתוך ייאוש אינה שייכת, אלא אצל מי שאינו בוטח בד', שמתוך ייאושו הוא עושה כל מה שיכול, אפילו דברים הרחוקים מכל תועלת (אמונה וביטחון פ"ב ו'). (ועיי"ש בחזו"א שהוסיף שבוודאי יוסף לא עשה כן מתוך פגם בביטחון, אלא הוא הכריע בשכלו שחלה עליו חובת השתדלות, אע"פ שהיה ברור לו שהצלתו אינה תלויה כלל בהשתדלות, ויוסף טעה בהכרעתו ונענש על הפעולה המיותרת אע"פ שלא נעשתה מתוך פגם בביטחון).                                          כמה שאלות נותרו פתוחות ויקבלו מענה רק בחודשים הבאים, במקביל למבצע החיסונים העולמי. הראשונה היא כמה זמן נשמר הזיכרון החיסוני, ממצאים ראשוניים שפורסמו מראים שמדובר בארבעה חודשים לפחות. שאלת השאלות שטרם נענתה בוודאות היא אם החיסון מונע גם הדבקה, ולא רק את התפתחות המחלה. קיים סיכוי שהחיסון מצליח למנוע אך המחוסנים ידביקו אחרים.             אחד הנושאים המורכבים במחשבת היהדות הוא נושא ההשתדלות. מהי מידת ההשתדלות הרצויה, כלומר, עד כמה צריך האדם לפעול על מנת להשיג את מטרותיו? מחד, אנו מאמינים שהאדם מושגח, ומה שקורה לאדם בחייו מוכתב מלמעלה, מאידך, אנו בעולם המעשה, ועלינו לעבוד קשה כדי לפרנס וכדי להביא מזור לחולים. היכן הוא הגבול בין ההשתדלות ובין הביטחון בד? משמעות המונח השתדלות היא, השתתפות. ההשתדלות היא ההשתתפות שלנו בבניית האמצעים. דומני, שיש לקבוע כי הנימה הפאסיבית הדורשת מן האדם לתלות את כל בטחונו בד', אומנם יש לה אחיזה במורשתנו, אך נראה כי הגישה היותר מרכזית ביהדות היא זו המושתת על אדני הבחירה והיא עומדת איתן על העיקרון שאיתערותא דלתתא (השתדלות ועשייה אנושיים) היא הגורם העיקרי, לאדם שמור תפקיד מרכזי בהטבעת חותמו על אורח חייו וקורותיהם בפרט, ובהכוונת ההיסטוריה בכלל. גישה זו  היא יסוד במשנתו של הרמב"ם השולל מכל וכל למשל את הפרשנות לפיה גניזת ספר הרפואות בימי חזקיהו המלך, מעשה שקיבל עליו את בברכת החכמים (משנה פסחים  פ"ד י') היה מחשש שמא יפנו אל הרפואות ויתרפאו באמצעותם במקום לפנות לד' ולהיוושע בתפילה (פירוש המשניות פסחים  פ"ד מ"י) גישה זו נראית ראויה ורלוונטית לבני דורנו, השרויים באווירה של אקטיביזם ונטייה לפעילות מתמדת. עיון בספרות האחרונים מלמדת כי  יותר ויותר השתרשה הגישה כי יש לבקש עזרה רפואית. קביעה זו מובאת בפסיקתם של שניים מחשובי הפוסקים האחרונים, הט"ז (ר' דוד הלוי סגל המאה ה-17 אשכנז ) בספרו "טורי זהב". לדברי הט"ז במציאות הנוכחית אין לסמוך על הנס וחיוב הוא לפנות לרופאים. כזו היא גם דעתו של החיד"א (ר' יוסף חיים דוד אזולאי – "החידא" המאה ה-18 ירושלים) "דהאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאנו…". ("ברכי יוסף" יו"ד של"ו ס"ק ב').                                                                                                               ההכנות הלוגיסטיות למבצע החיסון, מהגדולים שידע העולם. המולקולה שבה משתמשת חברת פייזר רגישה מאוד לחום וחייבים להחזיק אותה בקירור עמוק של 70 מעלות צלזיוס מתחת לאפס לאורך כל שרשרת ההפצה – אתגר לא פשוט. מודרנה נהנית מהבחינה הזאת מיתרון גדול על פייזר, שכן החיסון שלה נשאר יציב גם ב-20 מעלות מתחת לאפס.                            ההלכה שוללת חד משמעית כל סירוב לבקש עזרה רפואית, בין משיקולים דתיים בין משיקולים אחרים. הימנעות מפניה לרופא, ההסתמכות על הנס והמחשבה כי הוא, החולה, גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים פסולה "וכמעט יש איסור בדבר אי משום יוהרא ואי משום לסמוך על ניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו" ("ברכי יוסף" יו"ד של"ו ס"ק ב') שני טעמים מונה החיד"א, הראשון, יוהרא שהיא על גבול האיסור, והשני, האיסור לסמוך על הנס. ההשקפה המצדיקה, כביכול, בנימוקים הלכתיים, את האיסור לפנות לרופא אינה אלא דעת שוטים כך הגדיר את הדברים הרב יהודה אונטרמן (המאה ה-20 הרב הראשי לישראל) וזה לשונו, "והמתעצל המתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם – אינו אלא מן המתמיהין, ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין" (שבט מיהודה יו"ד של"ו ומובאים דברים בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ה', רמת רחל, סימן כ') הרב אליעזר יהודה וולדינברג ( המאה ה-20 ירושלים) בהתייחסו לחולה בעל "מדרגה" שאינו רוצה לקבל טיפול רפואי בנימוק אמוני, משיב כי אין איסור לשכנעו לקבל טיפול ואף שהוא באמונתו ודבקותו עומד, ומוסיף וכותב כי אין האדם רשאי לשפוט עצמו לגבי המדרגה הרוחנית בה הוא עומד עד כדי שיוכל לסרב לקבל טיפול רפואי, ואף אלו המכירים אותו אינם רשאים לסמוך על התרשמותם האישית שהחולה "בעל מדרגה" ומן היחידים שקראם ד' (שו"ת "ציץ אליעזר" חי"ז סי' ב' ס"ק ב'-ד'). הסייג שהטילו חכמי ההלכה במישור האמוני מתמצה בדרישה מהחולה לשים את מבטחו בקב"ה ולא לראות ברופא את חזות הכול. על החולה הפונה לרופא לדעת בכל שלב שהרופא המטפל בו אינו אלא שליחו של הקב"ה ואין רפואתו תלויה בסם זה או אחר(ב"ח יו"ד סימן של"ו בהסתמך על תשובת הרשב"א, חלק א' סימן תי"ג). ולכן כיון שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לעשות את החיסונים המקובלים (ע"פ משרד הבריאות וקופ"ח) ודאי שיש חובה לעשותם ולהתחסן לקורונה.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד