נס הוא מאורע המיוחס להתערבות של ישות עליונה, במיוחד אירוע של הצלה, ריפוי או ניצחון. המילה נס בעברית היא מילה נרדפת לדגל. המסורת היהודית מעניקה לאירועים מסוימים בתולדותינו משמעות ניסית, בחג החנוכה הדבר בולט באופן מיוחד. בסיפורי התנ"ך מתוארים כמה ניסים גלויים, תפיסה זו מושרשת ביהדות, אם כי יש בה גוונים שונים, מה יחסה של היהדות להסתמכות על הנס?

בשבת חנוכה קוראים דרך קבע את פרשת 'מקץ', יש שנים בהם קוראים גם את פרשת 'וישב'. חג החנוכה הוא חג שתוקן על ידי חכמי ישראל בזמן הבית השני, לזכר ניצחון המרד החשמונאי בשלטון היווני סלוואקי בארץ ישראל, שהתרחש בין השנים 167-160 לפנה"ס. השל"ה (ר' ישעיה הורביץ, מחבר ספר שני לוחות הברית), מעיר בפתיחה לפרשות על הדמיון שבין סיפור יוסף ואחיו, שמהווה פתיח למאבק ההישרדות מול תרבות מצרים העתיקה, ולסיפור חנוכה המבטא גם הוא מאבק תרבותי עם תרבות יוון וההלניזם אותו היא מייצגת. הצד השווה שבשני הסיפורים חישולה של החברה היהודית  מתוך מאבק תרבותי עמוק. הניצחון הצבאי הביא לחידוש העצמאות המדינית והפך למיתוס חשוב בתולדות ישראל. את תיאור הניצחון מביעה תפילת "על הניסים" ששולבה בתפילת שמונה עשרה, ובברכת המזון, "על הניסים, ועל הפורקן, ועל הגבורות…ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה…מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים…". קיימת גם מסורת נוספת המופיעה בתלמוד תלמוד הבבלי אודות פך שמן קטן שהכיל כמות שהספיקה ליום אחד בלבד, ובפועל הדליקו ממנו את המנורה במקדש במשך שמונה ימים, עד שהפיקו שמן טהור כלשון התלמוד: "מאי חנוכה? (מה עינינו של חג זה) דתנו רבנן, בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא (שמונה) אינון…שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים…"(שבת כ"א ע"ב). תיאור זה שונה מהמסופר ברוב המקורות הקדומים יותר, במקור זה ניצחון המלחמה, מובא בקיצור רב "וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום", לא מעט קולמוסים נשתברו בבירור היחס שבין שני הטעמים השונים ומשמעותם.

בעלי האמונה המצומצמת, שיש צד אלילי בתפיסתם, סבורים שעיקר האמונה בנוי על הניסים, וככל שיהיו יותר  ניסים כך האמונה תגדל. לעומת בעלי אמונת הייחוד, רואים בנס מושג פרדוקסלי, מדובר בתופעה הנוגדת את חוקי הטבע, ובתור שכזה רואים בו התערבות רצונית וישירה של הקב"ה. ברם, על פי הגישה המסורתית – גם חוקי הטבע הם מעשה הקב"ה.

ביהדות קיימות שתי אסכולות עיקריות בשאלת הנס, האחת מצמצת את חשיבות הנס, ומקטינה ככל האפשר את מספר הניסים, תפקיד הנס לצרכים ספציפיים ביותר, דברים הנתפסים כניסים, מקורם בתכנון מקורי מזמן בריאת העולם ואפשרות התהוותם של הניסים נובעת מהיותם מתוכננים מראש, כאשר הם בעצם אינם מבטאים סטייה מחוקי הטבע במובן הרחב ביותר, את המשנה בפרקי אבות "עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואלו הם: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, והמן, והמטה, והשמיר, הכתב והמכתב והלוחות" (פרקי אבות פר' ה' מש' ה'). ביאר הרמב"ם, לדעתו העולם בעיקרון מנוהל על ידי חוקי הטבע, אלא שהוא נברא יש מאין על ידי הקב"ה, היות וד' הוא שברא את המציאות הזו וטבעה, כל ההפרות של חוקי הטבע היו כבר מונחות מראש בטבע עצמו מששת ימי בראשית. האסכולה השנייה, נותנת מקום מרכזי יותר לנס, אך יחד עם זאת מחשיבה את חוקיות הטבע כחלק מן היצירה האלוקית ואינה מפעילה מנגנון זה כשאין הצדקה לכך, גישה זו מיוצגת על הרמב"ן ור' יהודה הלוי, וכך כותב הרמב"ן במקום אחד "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, שהרי ייעודי התורה כולם ניסים ומופתים גמורים" (רמב"ן דרשת תורת ד' תמימה, עמ' קנ"ג)  (עיין במאמרו של ד"ר אלכסנדר קליין "בעיית הנס בהגות היהודית" בשדה חמד תשס"א גיליון ל"ה). תהליך גיבושם של בני ישראל לעם, רצוף מאבק פילוסופי בין ההסתמכות על הנס לבין הצורך בעשייה עצמית תוך ביטחון בהקב"ה, חג החנוכה מבטא מאבק זה יותר מכל.

פיסיקאים ומתמטיקאים דגולים שנתנו הסבר למאורעות ספציפיים בלתי סבירים בעליל בלבוש חוקי ההסתברות, כ"חוק הניסים של ליטלווד", על פיו במהלך חייו של כל אדם רגיל, ניסים מתרחשים בקצב של אחד לחודש. או "חוק המספרים הגדולים", המגדיל את ההסתברות שמאורע נדיר יתרחש ככל שמספר המקרים הנבחן גדל, הסכימו שתופעות על טבעיות הן ממשיות וישנן ראיות התומכות בכך שהן מצויות מחוץ לגבולות המדע.

מושג הנס בעיקרו שייך למישור הפילוסופי של היהדות, והוא אינו מוכר כאירוע צפוי על ידי המישור ההלכתי. מן הסתם, העולם מתנהג על פי חוקי הטבע, ואין האדם יכול לקחת בחשבון את האפשרות של הנס כאחד ממרכיבי שיקול הדעת של הנהגת חייו. עיקרון זה נקרא בתלמוד "אין סומכים על הנס" (פסחים ס"ד ע"ב) ומשמעות האיסור היא שאין אדם רשאי לסמוך על נס שיתחרש לו מן השמים, במקום חשש איסור או סכנה. יסוד הלכתי זה הוא הבסיס לשאלה מדוע נקבע החג למשך שמונה ימים והרי כמות השמן הספיקה ליום אחד, וטרם חזו בנס ביום הראשון? כמות השמן "השפיע" רק על שבעת הימים? שאלה זו התפרסמה כ"קושיית הבית יוסף" (ר' יוסף קארו מחבר השלחן ערוך), וניתנו עליה מאות תשובות (ב"י או"ח סי' תר"ע). רבינו מנחם המאירי פרשן תלמודי מהמאה ה-13 בצרפת, יישב קושיה זו כשהבחין בין ההדלקה ביום הראשון שהיא לזכר הישועה במלחמה ומציאת פך השמן, ולא לזכר הנס שהפך דלק שמונה ימים, ואילו בשאר הלילות ההדלקה היא על הנס שהתרחש בפך השמן. בפירושו הביא 'הבית יוסף' תירוץ נוסף ולפיו כבר בלילה הראשון הרגישו בחסרון השמן ולכן חילקו מראש את הכמות לשמונה חלקים, לפיכך כבר ביום הראשון התרחש נס, אלא שהסבר זה קשה ליישבו "שאם כן היאך היו סומכים על הנס בלילה ראשונה"? (בית הבחירה שבת כ"א ע"ב), כלומר מדוע לא הניחו את כל כמות השמן שהייתה לפחות ללילה הראשונה, שאלה זו יושבה בתירוצו של ר' חיים סולובייצ'יק המפולפל, לפיו הנס לא היה בכמות השמן, אלא באיכותו, מועט שדלק הרבה, בכל יום משמונת הימים דלק מעט שמן מקורי, שמן זית, שהרי לא ניתן לקיים מצות הדלקה אלא בשמן זית, ולא בשמן של נס, ועל כן חילקו את השמן לשמונה חלקים, על כן הכרח לומר שהנס היה במעשה ההדלקה ולא בשמן, שהרי לא ניתן להדליק בשמן של נס (הרב זווין 'המועדים בהלכה' עמ' קפ"ט).

למכלול התופעות הנקלטות על ידי חושינו קוראים אנו בשם "טבע". ניסיון החיים של האנושות הביא להכללה הקרויה בפינו "חוקי הטבע". כאשר נוכחו אנשים לדעת כי חפצים נופלים על האדמה, הגיעו להכללה הקובעת כי כל הגופים נמשכים אל כדור הארץ, והרי לך חוק טבע. בעזרת ניסויים ניתן לקבוע "כללי התנהגות" כמותיים ולהעניק להם את השם 'חוק המשיכה', הסיבה להתנהגות הטבע הינה מחוץ לחקירת המדע, בשל היותה עוסקת במהות ובתכלית.

ברכת 'על הניסים' ממוקמת בתפילת "שמונה עשרה", בתוך שלש ברכות ההודאה המסיימות את התפילה, הדבר השפיע על נוסחי תפילה זו, בשאלה האם ניתן להוסיף בה בקשה גם על העתיד "כשם שעשית עמהם פלא כן עשה עמנו" שהרי לא בברכות הבקשה עסקינן, אלא בחלק ההודאה, נוסח כזה מצוי במסכת סופרים ובחלק מספרי המנהגים אך היחס לאמירה זו מורכב "…וכתב הרב מאיר מרוטנבורג שאין ראוי לומר כשם שעשית עמהם פלא ונס לפי שאין ראוי לומר תפלה בהודאה ויש מפרשים כיון שהוא צורך רבים יכולין לאמרו יעשו לנו ניסים כדרך שנעשו לאבותינו בעבר" (ר' דוד אבודרהם חנוכה), באשכנז כנראה שהונהג שלא לומר תוספת זו, ובספרד נראה שהוסיפו בקשה על העתיד, בשלחן ערוך הובאו שתי הדעות, ולעיקר נפסק כדעה ראשונה שאין לומר תוספת זו. אלא שלא רק מיקום התפילה השפיע על הנוסח, עצם תפילה שיש עמה בקשה לנס, נסתרת מעיקרון תלמודי שאין מבקשים על ניסים, וכראיה הביאו תלמוד ערוך שאסר לבקש על מין היילוד לאחר שהתעברה האישה שהרי לשם כך דרוש מעשה ניסים ואסור לבקש על כך (ברכות ס' ע"א) לאור זאת תמה אחד מחשובי הפוסקים על הנוסח שתוקן להוסיף בברכת המזון למי שלא אמר 'על הניסים' במקום שיועד לכך שיאמר ב'הרחמן' בלשון עתיד, "הרחמן יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו…"(רמ"א תרפ"ב סעי' א'), והלא אין שואלים על ניסים?! (ישועות יעקב שם) תירוצים שונים נאמרו על קושייה זו, יש מי שהבחין בין יחיד לרבים (בעל הישועות יעקב), יש מי שהבחין בין נס גלוי עליו אין להתפלל, לבין נס נסתר כניצחון החשמונאים שעליו מותר לבקש, ויש מי שכתב שרק במקרה של "פקוח נפש" וסכנת נפשות ליושבי הארץ כמלחמה וכיו"ב מותר לבקש, ואז אפילו ליחיד הדבר מותר, וראיה ממעשה חזקיהו מלך יהודה שנושע מחוליו בתפילה ובאורח ניסי ופלאי החלים מחוליו הסופני, ממנו למדו "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים…" (ברכות דף י' ע"א) (בעל עיניים למשפט).

בברכת שבת שלום וחנוכה שמח – הרב אברהם רזניקוב