פרשת משפטים – הרפואה

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש שמות, עלון בית החולים, משפטים

הרפואה היא מדע העוסק בחקר אבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרצון לעזור לאדם הסובל, בשילוב השאיפה להכיר את העולם הביולוגי ואף לשלוט בו, הובילה את האדם לתור, ללא הרף, אחר דרכים להימנע מלחלות ולטפל במחלות. הנחת היסוד הינה כי האדם החולה מעוניין בכל מאודו לחזור לקו הבריאות, ויכולתו, פעמים החלקית בלבד של הרופא לעזור לו במשימה זו מגבילה רצון זה, כיצד התייחסה ההלכה למקצוע זה?

פרשת השבוע הסמוכה ל 'מעמד הר סיני' עוסקת במערכת המשפט, ובדינים שבין אדם לחברו, רק לאחריהם תבואנה יתר מצוות התורה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א א'). עדיפות זו שניתנה למערכת המשפט על פני יתר המצוות נומקה במדרש "אמר ר' שמעון מה ראו דינין לקדום לכל  מצוות שבתורה? שכשהדין בין אדם לחברו, תחרות ביניהם, נפסק הדין, נעשה שלום ביניהם" (מכילתא דרבי ישמעאל תחילת פרשת משפטים). כפי שביאר ר' שמשון רפאל הירש מערכת חוקים זו באה להסדיר את "בנין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות" (רש"ר הירש). בין יתר הדינים הרבים המופיעים בפרשה מופיעים דיני מכה אדם "וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות ונפל למשכב…"(שם י"ח י"ט). מפסוק זה ומפסוקים נוספים למדו חכמים את חמשת החיובים המוטלים על המכה את חברו ועשה בו חבורה "החובל בחבירו – חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת…" (ב"ק פ"ג ב'). "ריפוי", נלמד מהמילים "…ורפא ירפא" (שם), ומכאן למדו "…הכהו חייב לרפאות…" (ב"ק שם), אלא שחכמים הוסיפו ודרשו מכפל המילים "ורפא ירפא", שאף ריפוי שנבע מהמכה הראשונה והצריך מעורבות רפואית נוספת גם זו מוטלת על המכה "…עלה בו צמחים, אם מחמת המכה – חייב, שלא מחמת המכה – פטור…" (ב"ק פ"ה א'). שיטה זו אינה מוסכמת על הכול קיימת דעה אחרת ולפיה אין חיוב לשלם על הוצאות רפואיות שאינן נובעות ישירות מהמכה (ב"ק שם), ולפיכך את כפל המילים "ורפא ירפא" דרשו באופן הבא: "דתניא דבי ר' ישמעאל אומר, ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ב"ק שם), כלומר, התורה נתנה רשות מפורשת לרופא לרפא. דרשה שקשה להלימה, מדוע יש צורך בנתינת רשות לפנות לרופא? וכי יתכן שמי שבידו היכולת לרפאות את חברו לא יחויב לעשות כן? במה שונה ריפוי מיתר חיובי ההצלה שאדם חייב להציל את חברו מדין "לא תעמוד לא דם רעך" (סנהדרין ע"ג ע"ב), ומדין "והשבותו לו" (שם), מהם הסיקו שחייב אדם להציל את חברו?

רופא הוא אדם העוסק במקצוע רפואה. הכינוי הלועזי המקובל כיום לרופא הוא 'דוקטור'. השרש 'רפה' הוא שרש הפועל 'רפא' והשם רופא מכאן שתפקידו של הרופא לגרום להרפיה ומנוחה. רופא מוסמך לקבל החלטות מורכבות וגורליות באשר למצבו הבריאותי של החולה, ואף לעשות פעולות כירורגיות מסובכות וכיו"ב. עיסוק במקצוע הרפואה מצריך רישיון מטעם משרד הבריאות.

דרשת ר' ישמעאל המאפשרת לרופא לרפאות פורשה בדרכים שונות, רש"י ביאר "נתנה רשות לרופא לרפאות, ולא אמרינן רחמנא מחי (הקב"ה הכה) ואיהו מסי (והרופא מרפא)?" (ב"ק פ"ה א'), כלומר, אין לראות את פעולת הרופא כמנוגדת לרצון הבורא אלא היפוכו של דבר, הרשות שניתנה לרופא היא למרות האמונה הברורה שהמחלה באה מן השמיים. בעלי התו"ס הבחינו בין חולי הבא בידי אדם, כגון שהכה את רעהו, לבין חולי הבא בידי שמיים כמחלה "דהוא אמינא הני מילי מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קא משמע לן דשרי" (תו"ס ד"ה "שניתנה" ב"ק שם), כלומר, היה מקום לומר שההתערבות האנושית בחולי הבא מן השמיים אסורה, לכך דרש ר' ישמעאל שניתנה הרשות לרפא. יש שמי שלמד שהרשות עליה דבר ר' ישמעאל היא ליטול שכר "הקשה הר' יעקב מאורליאנס, מדוע שלא ירפאו הרופאים, והרי נאמר והשבותו לו זה אבדת גופו, וכתוב לא תעמוד על דם רעך, ופירש שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות בשכר" (תו"ס הרא"ש ברכות דף ס' ע"א). הפליא בדבריו הרב קוק שלמד דברים כפשוטם, הריפוי אינו אלא בגדר רשות בלבד "…ופשטם של דברי חז"ל "ורפא ירפא", מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, מורה כן, שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא, שאם היה דבר ברור איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחויב לרפאות, וכי אין עובר על "לא תעמוד על דם רעך" על כל צרה שבאה עליו אפילו מן השמים…ומ"מ הרי אנו מצווים להצילו… אלא שעיקר היסוד מפני שכל עיקרי הרפואה אינם מבוררים כ"כ ואין יודע בבירור אם אין הנחותיהם מסופקות, על כן הוצרך לנתינת רשות, שמכל מקום אין דרך אחרת לפני בני אדם" (דעת כהן יו"ד סי' ק"מ), כלומר, אין המקורות המחייבים הצלת הזולת מלמדים את החובה על הרופא לרפא, שהרי אין וודאות שטיפול מסוים יעזור לחולה ספציפי. דברי ר' ישמעאל התקבלו להלכה "נתנה רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא" (יו"ד של"ו סעי' א').

חקר תולדות הרפואה הוא ענף מדעי בפני עצמו, אשר התפתח כמקצוע ייחודי בעיקר במאתיים השנים האחרונות. הרפואה עברה ועוברת תהפוכות ושינויים גדולים, הן מבחינה מדעית, הן מבחינה תפיסתית, והן מבחינה אירגונית. בעולם הקדמון ובימי הביניים שלטו ברוב המדינות שיטות ריפוי מאגיות, כישוף, אסטרולוגיה, אמונות טפלות, ודרכי מסתורין שונות, הכוללים אמונה בכוחות על טבעיים חיוביים ושליליים.

מעמדו של הרופא בחברה בכלל ובחברה היהודית בפרט, מורם מעם. היו קהילות שכשהעלו את הרופא לתורה ביום הכיפורים כינוהו בתואר "מורנו ורבנו", את תוארו זה ההלכה העניקה לו "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי…שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו…אפי' אם החולה אומר אין צריך שומעים לרופא…"(או"ח תרי"ח סעי' א'). את השאלה האם לצום או להימנע מלצום ביום הכיפורים מפנים לרופא, הוא "המרא דאתרא" ביום זה, על פיו יורה הרב לשואלים האם לצום ביום הכיפורים, לדבריו תוקף הלכתי. את מעמדו זה רק הוא יכול לסדוק. המאמר תלמודי המפורסם "הטוב שברופאים לגיהנום" (קידושין פ"ב ע"א). אינו מייצג את גישת חז"ל למקצוע הרפואה, או לרופאים בכללם, כך ביארו מרבית הפרשנים וההוגים מאמר תלמודי זה, ר' שמואל אדלס, המהרש"א, בן המאה ה -17 ביאר "טוב שברופא", דהיינו שמחזיק את עצמו לטוב ולמומחה שברופאים, שאין כמוהו, וסומך ביותר על המחאתו מתוך גאוותו ולפעמים הוא טועה בטבע זה החולה וממית את החולה ברפואותיו, אבל יש לו לישא וליתן עם שאר הרופאים כיוון שהוא סכנת נפשות" (חידושי אגדות שם). ר' מנחם ב"ר שלמה לבית מאיר, המאירי, כתב "טוב שברופאים לגיהנם", מפני שכמה פעמים שופך דמים מפני היאוש, ושאינו משתדל כראוי במלאכת רפואתו, או שאינו יודע לפעמים סיבת החולי ודרך רפואתו ועושה עצמו בקי" (בית הבחירה שם). על דרך החידוד יש שביארו מאמר זה כך, "טוב" בגימטרייה י"ז (17), תפילת "שמונה עשרה" (18) כוללת בתוכה גם את ברכת "רפאנו", רופא הבוטח רק בעצמו, וסובר שהרפואה אינה אלא תוצאה של הישגיו, הרי זה כאילו השמיט מן התפילה ברכה אחת, ובעצם אינו מתפלל 'שמונה עשרה' אלא שבע עשרה ברכות, כמניין טו"ב.

בתקופת הרנסנאס החלה הרפואה להתקדם באופן מדעי וטכנולוגי. הקידמה הרפואית בחמש העשורים האחרונים היא ללא תקדים בהיסטוריה המדעית-רפואית האנושית. תוך זמן קצר יחסית התפתחו טכניקות מתוחכמות של השתלת איברים, החייאה מלאכותית ושימוש באמצעי החייאה מתוחכמים, טכניקות מתוחכמות מאוד של פוריות, כמו הזרעה מלאכותית והפריה חוץ גופית, ובעיקר יש לציין את עידן הגילויים המפתיעים בתחום הגנטיקה והשיבוט.

המצווה "ורפא ירפא" (שמות כ"א י"ט), מתווה גם את האתיקה הרפואית, כתב הרמב"ן : "פירוש שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות… ומסתברא דהא דאמרינן רשות נתנה תורה לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה…אבל האי רשות דמצוה הוא לרפאות, ובכלל פקוח נפש הוא… והזריז הרי זה משובח… וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זאת חייב הוא לרפאות.." (הרמב"ן בתורת האדם בסוף פרק שער הסכנה ד"ה בפרק החובל). והנה הרמב"ן (שם) מביא בהמשך דבריו סוגיא ממסכת סנהדרין "איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו…" (דף פ"ד ע"ב), המסקנה העולה מסוגיה זו לדעת הרמב"ן "…ויש לומר כיון שנתנה רשות לרופא לרפאות, ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה, אין לו לחוש כלום, שאם מתנהג בהן כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצוה דרחמנא פקדיה לרפויי ליביה אנסיה למטעי, אבל בן אצל אביו כיון דאיכא אחריני למשקל ליה סילוא וכו' לא שבקינן לבן וכו'". מדברי הרמב"ן  ניתן ללמוד שכל טיפול רפואי כרוך בסיכון ואעפי"כ הותר, אלא שבבן ואביו ראוי למצוא רופא שאינו בנו בשל לקיחת הסיכונים שבדבר והאיסור לבן לחבול באביו. בהקשר זה מובאים דברי הגר"י עמדין (בספרו מור וקציעה על או"ח סימן שכ"ח, מופיעים בשו"ת ציץ-אליעזר חלק ד' סימן י"ג), דבריו מאלפים וזו לשונו: "רק בחולי ומכה שבגלוי שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה בכל ענין ואופן שנתנה תורה לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה ולהרחיב פיה ולהפיס מורסא ולחבוש שבר אפילו בנטילת אבר, ולתקן לו אספלנית ורטיה ולהגות ממנו מזור לחבורה ומכה טריה ולהשקותו משקין מזיעים ולהאכילו דברים מבריאים ומסעדים או ממרקים ומנקים בדוקים ובחונים שמועילים ובלתי מזיקים כל כהאי גוונא ודאי עושין לו ומעשין אותו בעל כרחו משום הצלת נפש, ואין משגיחין בו אם הוא אינו רוצה ביסורין ובחר מות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם אם הוצרך לכך למלטו ממות שלא יהא שדי תכלא בכולה, ועושין כל הצריך לפקוח נפש נגד רצונו של החולה וכל אדם מוזהר על כך משום ולא תעמוד על דם רעך ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו. ועל כך כותב הרב וולדינברג, "ועתה יש מקום לבירור שכן כל דברי הרב מוסבים הם על החולה, ואת הרופא לא הזכיר אף לא ברמיזה, ואם יש סכנת נפשות בדבר מי התיר לרופא לעשות ניתוח כזה. ומה גם שהרב לא הביא לדבריו שום ראיה, כך שאין בידינו לחלק בין חולה לרופא. ומכאן ראיה ברורה לענ"ד שהוא רואה באותה רשות שניתנה לרופא לרפאות, גם טיפול בלתי שיגרתי כניתוח. ואם נפשך לומר מאותו טעם שהר"ן והרמב"ן כתבו, "שבכל דבר של רפואה יש לומר שהוא סכנה לחולה", וכיון שהתירה תורה, התירה הכל, ואין מקום לחלק בין ניתוח לכל טיפול אחר, וזה היסוד הפשוט להיתר הניתוח לחולה שחייו נעשים קשים מנשוא.

 

.               בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד