מטופל או חולה בעלז פציינט הוא אדם הסובל ממחלה או מטראומה, פציעה, כוויה, חנק, וכדו' ונזקק בשל כך לטיפול רפואי. הטיפול נעשה בדרך כלל במרפאה או בבית חולים, שבהם נמצאים הצוות הרפואי והציוד הנחוצים לטיפול, לעיתים מגיע צוות רפואי לטפל בחולה בביתו. חז"ל כינו את מי שסובל ממחלה המסכנת את חייו בכינוי 'חולה שיש בו סכנה',

בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על אחריותו של אדם אם הוא פוגע באדם אחר: "וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולא ימות ונפל למשכב…רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כ"א י"ט). כלומר, הפוגע חייב לשלם את הוצאות הטיפול של הנפגע. התלמוד מלמד אותנו שמתוך פסוק זה נגזר העיקרון שהרופא רשאי לרפא "דתני דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס' ע"א). מדוע צריכה התורה לומר לנו שהרופא רשאי לרפא? רש"י ותו"ס ביארו: "נתנה רשות לרופאים לרפאות, ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי" (ב"ק פ"ע ע"א, תו"ס ד"ה שניתנה), כלומר, הייתה סברה לומר שעיסוקו של הרופא בריפוי החולה או הפצוע עלול להוות סתירה לגזֵרת מלכו של עולם, שהרי הקב"ה הוא המוחץ והוא הרופא, על כן באה התורה ונתנה רשות מפורשת ובזה הוכיחה שאין לראות בפעולה זו משום סתירה לרצונו כביכול של הקב"ה. הרמב"ן ביאר כי קיים חשש שלא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג (תורת האדם, שער הסכנה).  הסבר אחר מובא בשם בעלי התו"ס כדי שיוכל הרופא לרפא בשכר (ר"י מאורליינאש, הובאו דבריו בתוס'). רבי יהודה החסיד כתב כי הרשות באה להתיר לרפא לא רק חולאים ופציעות הבאים בידי אדם אלא גם חולאים הבאים בידי שמים, שבזה יש דמיון לביטול גזֵרת מלכו של עולם (תוס' ב"ק פ"ה ע"א ד"ה שניתנה). הסבר מעניין מבעל מושב זקנים, מותר לפנות לרופא נוסף, כאשר אחד נכשל, ואין אנו אומרים שכיוון שהרופא האחד נכשל הרי זה רצונו של מקום(שם, כ"א י"ט). הרב קוק כדרכו העמיק וביאר את עצם מעשה הרפואה שהותר על אף שדרכי הטיפול הם בספק, אין זה מדע מדוייק, כיוון שכך דרכו של עולם  (שו"ת דעת כהן סי' ק"מ). החוזה מלובלין העיר שהרשות ניתה לרפא ולא לייאש, גם אם רופא עשוי לדעת מניסיונו שאנשים במצבים דומים בדרך כלל לא מחלימים, לאלוקים פתרונים והוא המחליט לגבי החלמתו של כל אדם. אל ייאוש! הרבה מאוד אנשים החלימו וחיו שנים רבות לאחר שהרופאים התייאשו מרפואתם.

מצבו של החולה יכול להימשך זמן קצר או ממושך. אדם שהיה  חולה, וחזר לתפקד באופן חלקי בלבד מכונה נכה או בעל מוגבלות. אדם שנחבל מכונה בדרך כלל פצוע. חולה שנשקפת סכנה לחייו מכונה 'חולה אנוש' או 'חולה בסכנת חיים', חז"ל השתמשו בביטוי 'מסוכן', או "חולה שיש בו סכנה", התואר מתייחס למצבו של החולה ולא לחולה עצמו.

במשנה מובא "ששה דברים עשה חזקיה המלך…גנז ספר הרפואות והודו לו" (פסחים פ"ד מ"ט). רש"י פירש מדוע גנז חזקיה את ספר הרפואות "…לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד" (שם, נ"ו ע"א). הרמב"ם שולל מכל וכל למשל את הפרשנות לפיה גניזת ספר הרפואות היה מחשש שמא יפנו אל הרפואות ויתרפאו באמצעותם במקום לפנות לקב"ה ולהיוושע בתפילה "….ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השיגיונות ואיך ייחסו לחזקיהו מן האיוולת…ולפי דעתם הקל והמשובש, האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק, חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלוקיו, נאמר להם, הוי שוטים, כאשר נודה לד' בעת האכילה שהמציא מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי וחיה ואתקיים, כן אודה לו על שהמציא רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו. ולא הייתי צריך להקשות על זה העניין הגרוע לולא שהיה מפורסם" (פירוש המשניות פ"ד מ"י). להלכה נפסק שלא זו בלבד שנתנה תורה רשות לרופא לרפא, אלא מצווה היא ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים (שו"ע יו"ד של"ו סעי' א'), שכן לאחר שיש רשות לעסוק ברפואה, ממילא יש בפעולה זו מצווה רבה של הצלת נפשות וגמילות חסד עם הבריות, והרופא נחשב שלוחו של הקב". הט"ז (ר' דוד הלוי סגל המאה ה-17 אשכנז), בספרו "טורי זהב", הקשה, כיוון דבאמת מצווה היא למה קרי לה תחילה רשות? ונראה דהכי כוונת העניין זה דרפואה  האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה כמ"ש "מחצתי ואני ארפא", אלא שאין האדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולים והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות וזה נתינת רשות של הקדוש ברוך הוא, וכיוון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו" (שם, סק"א).

מחלה היא פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף. במקרים רבים למחלה יש ביטוי הן פיזי-גופני והן ביטוי נפשי. מחלות יכולות להיגרם כתוצאה מגורם פנימי, או כתגובה לגורמים חיצוניים, כגון חיידקים, נגיפים, או טפילים אחרים. גורמים חיצוניים אינם בהכרח יצורים חיים, קרינה ותרכובות שונות, כגון רעלים מהוות דוגמא לכך.

הימנעות מפניה לרופא, ההסתמכות על הנס והמחשבה כי הוא, החולה, גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים פסולה "וכמעט יש איסור בדבר אי משום יוהרא ואי משום לסמוך על ניסא במקום סכנה ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו" ( החיד"א ברכי יוסף, יו"ד של"ו ס"ק ב') שני טעמים מונה החיד"א, הראשון, יוהרא שהיא על גבול האיסור, והשני, האיסור לסמוך על הנס. ההשתדלות הרפואית הפכה אבן יסוד מתוך כך כתב החזון איש באגרותיו "וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות – למצוה וחובה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ב"ה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם ומינים להתרפא, והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה. וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל להתבונן ולחשוב ולדעת" (ח"א, אגרת קל"ו). על רקע זה נבחן מאמר חז"ל העוסק בהשתדלות נוספת שיש על החולה לעשות בתלמוד מובא, "דרש רמי בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר, "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי ט"ז, י"ד) (בבא בתרא קט"ז ע"א). המקור לדרשתו הוא פסוק הנוגע למלך שכאשר עולה חמתו תוצאותיה יכולות להיות קטלניות, איש חכם היודע לרצותו יכול לפייסו ולבטל את כעסו של המלך. בתלמוד מובא מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן, ביקשו רבי יוחנן שיתפלל עליו ויבקש רחמים

"הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה" (ברכות ל"ד ע"א) בעל נימוקי יוסף (ר' יוסף בן חביבא מספרד, תלמידו של הר"ן, המאה הט"ו) כותב, "דמנהג זה בצרפת, כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו". ועל פי זה כתב הרמ"א להלכה "יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים" בשולחן ערוך (יו"ד, של"ה, י').

מחלה סופנית, הוא מונח רפואי אשר נפוץ במאה ה-20 כדי לתאר מחלה אשר לא ניתן לרפאה, או לטפל בה באופן מתאים כדי לשנות את מהלכה, ואשר ניתן לצפות באופן סביר כי תגרום למותו של החולה בתוך פרק זמן קצר. המונח נמצא בשימוש רב יותר לתיאור מחלות מתמשכות וקטלניות, אף שניתן להגדיר חולה כחולה סופני, אין כל ביטחון שתוחלת חייו לא תהיה ארוכה, או קצרה, מן התחזית. הרב פיינשטיין כותב על מעלתה של תפילת החכם. ממאמרו של ר' פנחס בר חמא הוא לומד: דלכל חכם חש השי"ת לתפילתו יותר מלסתם אינשי, וגם הוא בחזקה שיקבל השי"ת תפילתו. אך שאיכא מדרגות בין החכמים ליותר עדיפות וברירות – מצד גודל איכות חכמתו ומעשיו וכמות המעשים. וממילא פשוט וברור שהחכם שמבקש מי שהוא מישראל ממנו שיתפלל עבורו, מחוייב מכ"ש דכל אדם להתפלל עבורו, דהא יותר אפשר שיקבל השי"ת תפילתו. ופשוט שאף שר' פנחס בר חמא אמר על מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ה"ה על כל צער אחר שלא תבוא, לענין פרנסה ולזכות לבנים וכדומה, דמאי שנא, דהרי הכל תלוי בהשי"ת.בסוף תשובתוהוא מוסיף שמצד סברה היה מקום לומר שדברי ר' פנחס בר חמא נכונים ותקפים רק לחכמים שהיו בדורות התנאים והאמוראים אבל לא בדורות שאחריהם. אולם לא כן הוא, אלא יסוד זה נכון לחכמים בכל הדורות.הרמ"א בספרו "דרכי משה" לאחר הבאת דברי ר' פנחס בר חמא ודברי בעל נימוקי יוסף שנזכרו לעיל, הוא כותב: "ונראה שמזה נהגו בכל המדינות לברך החולה בבית הכנסת ולבקש עליו רחמים" (יו"ד, של"ה, ב'), לאור דברי הרמ"א הסביר הרב אליעזר יהודה וולדינברג בספרו את המנהג המקובל במקומות רבים לברך את החולה בזמן קריאת התורה: ועולה לפי"ז בדעתי לומר דאולי הכוונה של הדרכי משה בכתבו בלשון של שמזה נהגו דר"ל דמכיון דשמעינן דנכון הדבר לילך אצל חכם שבעיר שיבקש על החולה רחמים, לכן היות שלא כל אדם יכול להנהיג את עצמו בכך לילך אצל החכם מסיבות שונות, וגם ובעיקר בכדי שלא יטרידו את החכם הטרוד בלימודו וכל צרכי העיר מוטלים עליו, משום כך הנהיגו שבמקום ההליכה התמידית אצל החכם יברכו את החולה בביהכ"נ בשעת קריאת התורה שאז הוא שעת רחמים וגם נמצאים שם כרגיל כל פני העיר והחכם בתוכם אשר מצטרפים לבקשה ועונים אמן, ויעלה זה להם כאילו דרשו פני החכם.וביותר, דמכיון שנמצאים באותה שעה עדת מתפללים וספר התורה מונחת לפני הקהל הרי מעמד קדש זה כשלעצמו נחשב לא פחות מהדרישה לפני החכם, כי הרי המטרה היא הדרישה לפני אלקים באמצעות הנביא או החכם המופשט יותר מן הגשמיות ומקיים ביתר שאת ויתר עז ה"וּלְדָבְקָה-בוֹ". לכן גם הדרישה במעמד קדש זה אשר השכינה שרוי בו נחשב ג"כ דרישת אלקים ויוצאים בכך כדרישה באמצעות החכם "(ציץ אליעזר", ח"ה רמת רחל, סימן י"ז).