פרשת משפטים – שקלים – רפואה – כורח ורצון

ב׳ באדר ה׳תשפ״א (פבר 14, 2021) | חומש שמות, עלון בית החולים, משפטים

בכל שנות ההיסטוריה הרפואית, רווחה התפיסה התומכת במניעת מסירת מידע לחולה, ובאי הצורך בהסכמה מודעת לטיפול רפואי. גישה זו בנויה מבחינה מוסרית על התפיסה הפטרנליסטית, שעל פיה הרופא – בתוקף לימודיו, ידיעותיו וניסיונו המקצועי, וכן בשל ספק ביכולת השיפוט של החולה – יודע טוב יותר מה טוב לחולה.

השבת נקרא את פרשת משפטים מצוות שהן המשך לעשרת הדברות והמצוות שנזכרו בפרשת יתרו. ברוב השנים קוראים את פרשת משפטים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשייה הראשונה מארבע פרשיות – שקלים, שעוסקת בחיובו של כל אחד מעם ישראל להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש. שקלים אלו היו נגבים בכפיה. בתוספתא מובא לכך משל, "משישבו במקדש התחילו למשכן משכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו כך אמ' הקב"ה משכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות הצבור קריבין מהן מפני שקרבנות הצבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן…" (שקלים, פ"א ה"ו). המשל מלמד כי לעיתים יש לבצע פעולות מסוימות שבבסיסן כפיה אך תוצאתן רצון. חכמים יצרו תודעת ביניים, שבין רצונו החופשי של האדם לבין חובות הנעשות ללא כל התחשבות שהיא, מעמד ביניים זה נוסח בלשון "כופים אותו עד שיאמר רוצה  אני". משפט זה מייצג מצבים בהם האדם התחייב לעשות מעשה אך נסוג בשעת המעשה. דוגמא לכך בהלכות גיטין, "מי שהדין נותן שכופים אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר… שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו" (רמב"ם גירושין, פ"ב). כלומר, הכפייה מעוררת מחדש את הרצון הטוב, ואין זה גט מעושה. החידוש המפליא בנתינת מחצית השקל, שהקורבן נחשב כמי שהוקרב ברצון, שזהו תנאי בסיסי בהקרבת קורבן "לרצונו", אף בלי שכפוהו עד שיאמר "רוצה אני".

החל מקוד נירנברג משנת 1949, ולפי פסיקות של בתי משפט אמריקאים משנות החמישים, הוכר הצורך המוסרי והמשפטי המחייב הסכמה מדעת בכל התערבות רפואית. מבחינה ערכית חלה תפנית מלאה מתפיסה פטרנליסטית לתפיסה אוטונומית ואינדיבידואליסטית, המדגישה מאוד את חופש הפרט, ומעלה את זכויות הפרט לדרגת חשיבות גבוהה מאוד.

בפרשת משפטים מובא דינו של המכה את רעהו "החובל בחבירו – חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת…" (ב"ק פ"ג ב').  "ריפוי", נלמד מהמילים "…ורפא ירפא" (שם), ומכאן ש "…הכהו חייב לרפאות…" (ב"ק שם). דרשה נוספת מפסוק זה "דתניא דבי ר' ישמעאל אומר, ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ב"ק שם), כלומר, התורה נתנה רשות מפורשת לרופא לרפא. את חיובי ההצלה שאדם חייב להציל את חברו למדנו מדין "לא תעמוד לא דם רעך" (סנהדרין ע"ג ע"ב), ומדין "והשבותו לו" (שם). את החובה הכללית החיל הרמב״ם, כחובה ספציפית של רופא, וזה נכלל בפרוש מה שאמר הפסוק ״והשבותו לו״ לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו (פרוש המשנה נדרים ד', ד'), שמצווה היא כלשון הרמב"ם, "חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו…ומותר לו לרפאתו בידו שזו מצוה היא" (הל' נדרים ו', ח'). הרמב״ן מציין מקור נוסף לחובת הריפוי ״ואהבת לרעך כמוך" ומכאן הוא מסיק פטור לרופא שהזיק במהלך הטיפול. מדוע יש צורך בנתינת רשות לפנות לרופא? וכי יתכן שמי שבידו היכולת לרפאות את חברו לא יחויב לעשות כן? במה שונה ריפוי מיתר חיובי ההצלה שאדם חייב להציל את חברו מדין "לא תעמוד לא דם רעך" (סנהדרין ע"ג ע"ב), מהם הסיקו שחייב אדם להציל את חברו? מעיון בפסק השולחן ערוך נראה כי קיימת חובה ואין זו רק רשות "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות , ומצווה היא, ובכלל  פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו – הרי זה שופך דמים" (יו"ד של"ו סעי' א'). אלא שנראה שדברי השולחן ערוך מתייחסים למקרה של פיקוח נפש, וכשמונע עצמו יחשב שופך דמים. הרב גורן לומד מכאן כי "אי הגשת עזרה רפואית לאדם, או אי הצלת אדם מסכנה – מכניסו לאחריות על מות החולה, ודינו כאילו שופך דמים" (מאורות 'אביב ' ה'תש"ם). ראוי לציין כי  הרמב"ם ב"ספר המצוות" כותב "כי הזהירה התורה אותנו מלהתרשל בהצלת נפש מישראל, והמקור אותו הוא מביא לדבריו הינו "לא תעמֹד על דם רעך" (לא תעשה רצ"ז). הרב אליעזר וולדינברג הסיק מדברי הרמב״ן, התולה את חובת הריפוי גם במצוות ״ואהבת לרעך כמוך״, שחיוב הרפואה הוא גם במקום שאין פיקוח נפש, כי אם צערא או חבלת איבר וכדומה לזה״ (שו״ת רמת רחל ס״י, כ״א).

כיום קיימת הסכמה רחבה בעולם המערבי בדבר הצורך הבסיסי בהסכמה מדעת לטיפול רפואי. בסקרים שונים בקרב חולים ורופאים בארה"ב התברר, שהרבה מהחולים מעוניינים לדעת יותר פרטים על מחלתם ועל דרכי הטיפול בה, ממה שנמסר להם ע"י רופאיהם, המגמה מצד החולים לדעת יותר קיבלה חיזוק בכך שהיא הוכרה על ידי מחוקקים שונים כזכות החולה.

קיימת הסכמה רחבה בעולם כי החובה להציל נפשות הינה ללא ספק חובה מוסרית, ברם חלוקות הדעות האם היא גם חובה משפטית. בישראל אין חובה כללית להציל נפשות. חובה סטטוטורית ספציפית חלה על קבוצות מוגדרות באוכלוסייה, להגיש עזרה, על כבאים באירוע ולהציל מסכנה, על הורים ביחס לילדיהם, על נוהג רכב ביחס לנפגע תאונת של נזק לגוף ולרכוש, ותו לא. האם קיימת במשפט העברי סמכות ספציפית לבית דין לכפייה לשם הצלת חיי אדם?! שאלה זו עלתה במספר מאמרים תורניים. הרב ולדינברג מסיק כי לדעת הרמב״ן, כל הנמנע ב״שב ואל תעשה״ מלקיים מצוות שצוותה התורה להצלת חברו, ואיננו רוצה לטרוח בכך, -אין לחייבו כלל בדיני אדם. כי לא חייבתו התורה בכך, בנימוק שמצווה המוטלת על כולי עלמא – אין כופין עליה. חיזוק לדעה שקיימת סמכות הכפייה – במאמרו של הרב נפתלי בר אילן ״תרומת מוח עצם ־ הבטים הלכתיים״. המרחיק לכת לאפשר כפייה ליטול סיכון מוגבל לשם הצלת חיי אדם, מסקנה זו מתבססת על כך שכופים על הצדקה, "מי שאינו תורם עובר על לאו של "לא תעמד על דם רעך". מלבד זאת התורם מח-עצם עונה על הצורך הקיומי של הזולת. פשיטא איפוא שיש למקום לכוף את התורם לתת מח-עצם כדין הכפייה על הצדקה". הרב בר אילן מחזק את דבריו מדין מינקת המחויבת להמשיך להניק תינוק שהחלה להניק ואינו רוצה לינוק מאישה אחרת "אבל אם הכירה ואינו רוצה להניק מאחרת… אין מפרישים אותה מפני סכנת הולד אלא כופים אותה ומניקתו עד כ"ד חדש"(שו"ע אבהע"ז סי' פ"ב ה'). אכן, דרכי כפייה שונות הן, בצדקה כופין ״כפייה גדולה״ (בית יוסף יורה דעה רמ״ח), ואילו לפרנסת הורים רק קצת כפייה (ט״ז יורה-דעה, ר"מ, ס' ק״א), ופעמים מסתפקים ב"כפיה בדברים" (כתובות נ"ג, ע"א אכפיה, בבא בתרא ח', ע"ב תוד"ה אכפיה, משנה למלך עבדים ג', י"ד) (אסיא, י' עמ' 7-10, תרומת מח עצם – היבטים הלכתיים, ועיין, החובה להציל חיי אדם בישראל, ד"ר א, בן שלמה, רפואה ומשפט גיליון מס. 4 !־ מאי 1996).

המחוקק קבע כי בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד לטיפול הרפואי, רשאי מטפל לתת את הטיפול הרפואי אף בניגוד לרצון המטופל אם ועדת האתיקה, אישרה את מתן הטיפול ובלבד ששוכנעה כי א) נמסר למטופל מידע ב) צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי ג) קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול ייתן המטופל את הסכמתו למפרע.

למדנו אפוא שעל פי ההלכה על החולה לפעול להצלת חייו. עם זאת, אין פירוש הדבר שעליו לפנות לרופא מסוים או שעליו להסכים לטיפול מסוים. על החולה להחליט מתי לפנות לרופא, ולאיזה רופא לפנות, ההלכה קובעת לדוגמא בהלכות יום הכיפורים, "ואם החולה אומר צריך אני (לאכול ביום הכיפורים) אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך, שומעים לחולה" (או"ח, תרי"ח סעי' א'). וכן לא כופים על חולה לקבל תרופה אם נמנע [מליטול את התרופה] מפני שאינו מחזיקה לרפואה בדוקה אפילו מדעת עצמו בלבד "אין כופין, וכל שכן אם חושש הוא שמזקת לו אותה תרופה שסדר לו הרופא האומר צריך אפילו בחול אין רשאין להכריחו, כפיית טיפול רפואי אינה חוקית (ואינה חובה) אלא בתרופה בדוקה בלבד, גם אם סובייקטיבית, החולה אינו סומך על הטיפול, אסור לכפותו עליו, אין צריך לומר שאין לכפות על החולה טיפול ניסוי. הרב משה פיינשטיין כותב שוודאי שאין לכפות טיפול שיש בו סיכון לחולה, בכל אלה החולה הוא אוטונומי להסכים לטיפול או לסרב לו בחירה בין טיפולים שונים (שו"ת איגרות משה, חו"מ, ח"ב, ע"ג, אות ה'. וראה שם, סימן ע"ד). לפי הגדרת ר' יעקב עמדין, ברור שאין לכפות טיפול רפואי מסוים כשיש לו חלופות רפואיות מקובלות, בכגון זה, החולה בוחר את הטיפול, "אם חושש הוא שמזקת לו אותה תרופה שסדר לו הרופא האומר צריך" (מור וקציעה, או"ח, שכ"ח סעי' י'). ישנם הפונים לקבלת חוות דעת שנייה ושלישית, לעצת אדמו"ר חסידי, או יועץ רפואי, התנהגות זו מקובלת כהתנהגות של חולה המבקש לעצמו מזור. כל זה נכון כשהחולה פועל מתוך שיקול דעת ואחריות. על החובה לשמור על הבריאות קשה לכפות באופן מעשי, וגם מבחינה הלכתית לא נראה שיש מקום לכפייה. השמירה על הבריאות היא גדר או אמצעי לקיום מצות עשה באופן ממושך ולא נקודתי, וכפייה לא שייכת במצבים אלו. כאמור, המצב בו נראה שכפייה באה בחשבון הוא אצל חולה שמסתכן כעת, או שהוא נמצא בסכנה מידית, או שיש לו מחלה קשה מאוד והוא מסרב לקבל טיפול. גם במקרים אלו יש להימנע מטיפול בכוח, הרב פיינשנטיין דן שם בהזנה בכפייה לחולה מסוכן, ונראה מדבריו שחשש מסכנות אלו של טיפול בכח, "בעל כורחו ממש שצריך להחזיקו בכח ולהאכילו – אין לעשות כן לגדול בר דעת… צריכין להשפיע עליו לעשות כציווי הרופא, ואם לאו אין שייך לעשות כלום" (שו"ת אגרות משה חו"מ ב' ע"ד), נראה מדבריו שכפייה בימינו היא על ידי שכנוע בדברים. בתשובה נוספת כתב הרב מפורשות שאפילו אם כל רופאי בית החולים סבורים שזו הרפואה הנכונה עדיין יש להיזהר לא לפגוע בחולה על ידי הכפייה, "שאם יתבעת [=ייבהל] מזה… אפשר שיזיקהו וגם ימיתהו, ויהי זה כהמתיהו בידיים" (שם, שם ב', ע"ג).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד